גם אם אינך מצליח לקום בכל בוקר לסליחות, כל סליחה היא חשובה

"לא כדורות הראשונים דורות האחרונים". כמה נכון המשפט הזה בנוגע למנהג אמירת הסליחות. אם דור אחד לפנינו היו הכול משכימי קום באשמורת הבוקר, מקולו המעורר של השמש רחמים, שהוא נאה לשמו ושמו נאה לו, שנוקש היה מתריס לתריס ומחלון לחלון, וקורא בקול מתנגן: ס-ל-י-ח-ו-ת! ס-ל-י-ח-ו-ת! (הסמ"ך מנוקדת שו"א נע. והיו שמשים שניקדוה דוקא בקמ"ץ, וברוך היודע טעמם ונימוקם). בתי הכנסת קידמו את פני הבאים כשהם שטופים באור יקרות, ומלאים מפה לפה באנשים וטף, גם עזרת הנשים מלאה היתה עד אפס מקום. ניחוחות קפה טרי "מהולל" בהל ריחני התערבו להם בניחוח התה המבושם, כדוגמתו תמצאו רק בקומקום התה השוכן כבוד על המיחם בישיבת "שושנים לדוד" הירושלמית ודישרן סמיכין עלוהי, הידועים בסגולתם להעביר חבלי שינה ותנומה סוררים מעיני ומעפעפי הנאספים. והסליחות עצמן?! נקראו ברגש ובהתעוררות רבה, מילה במילה כמונה מעות. בלי דילוג על שום בקשה תחינה או סליחה. צריך לזכור שהיו בהם הרבה תלמידי חכמים שקדנים בתורה, וגם אנשי עמל שעבדו ביום עבודות כפיים קשות, וכולם – מיד לאחר תפילת שחרית – שמו פעמיהם איש איש אל עבודתו ואל משאו. מי חשב על מנוחה או על השלמת שינה?! ומי בכלל העלה מחשבת פיגול, חלילה, שלא לקום לסליחות?! הס מלהזכיר, הן אלול היום!

אמת ש"לא אלמן ישראל", ויש עדיין, הודו לה', רבים וטובים השומרים על המנהג במתכונתו המקורית, ומתעוררים השכם לאומרן בשפה ברורה ונעימה. אך כיום, הרוב הגדול אומרים אותם בחצות הלילה, בבוקר או במשך היום. כולם אהובים, כולם ברורים וכולם גיבורים. הבה ונודה שיש גם כאלו שלא זוכים לאומרן בקביעות, אם בשל השעה המוקדמת בה הן נערכות בעירם ושער מקומם, ואם בשל העובדה שהשכמה מוקדמת עלולה לפגוע בסדרי לימודיהם התורניים, או שהם מלמדי תינוקות, או שכירים, שעלולים שלא לתפקד כראוי. ואזהרה שמענו מהפוסקים, שחלילה להם לחטוא לתפקידם ולגזול את בעל הבית. והם משתדלים למצוא מניינים ביום – אך לא תמיד מוצאים. ומכל מקום משתדלים המה בשני וחמישי ובעשי"ת להשתתף עם הציבור.

(וכאן, במאמר מוסגר, נקרא לכל גבאי בית הכנסיות ומזכי הרבים די בכל אתר ואתר לא להסתפק בסליחות הנערכות באשמורת. אלא לארגן סליחות גם בזמנים אחרים, אם בחצות הלילה, בבוקר או לעת המנחה, וזכות הרבים תלויה בהם).

וגם לגבי אופן אמירת הסליחות, כמובן יש ויש. יש אומרים אותם בשלימות ובכוונת הלב, אך יש שלמחצה לשליש ולרביע, או בגדר קראה מתנמנם. או שאמירת הסליחות שלהם כל כולה המחשה חיה ותוססת ל"ראה בדוחק השעה והפרנסה". יש גם כאלו שקצור קצרה ידם, ואומרים אותם בשידור חי דרך הלויין, או דרך הרדיו, לפי הפסק הידוע של מרן זצוק"ל אותו חיזק וביסס מורנו הראש"ל שליט"א בשיעורו האחרון, שרשאים לענות גם כשאין עמהם מנין. הלכתית הם מסודרים, אבל מעשית – העניין לא "מרגיש" להם כסליחות ראויות לשמן. לפעמים מתגנבת לליבם של הללו שאינם זוכים לאומרן בקביעות או באופן היותר נאות ונעלה, תחושה: האם לאלו סליחות ייקרא?! ומה יתן ומה בצע אם נשתתף בסליחות רק פעמיים שלוש בשבוע, או במוצאי שבת, או בשמיעת האוזן בלבד?

ומי שמחשבות מעין אלו מעוררות אותו וגורמות להשתדל יותר ויותר להיות נמנה על אומרי הסליחות בקביעות ובעתות רצון – אדרבה! אשריו ואשרי חלקו! הלוואי יפרו וירבו מחשבות אלו בקרבו בלי הפסק, ויעשו פירות ופירי פירות. דא עקא, שהרוב עשויים להישבר ולוותר, חלילה, אף על המינימום הזה, באומרם מה תיתן ומה תוסיף אמירת סליחות שכזו.

למענם אקדיש מספר מילים לבאר היטב מדוע טעות גדולה היא בידם, ומכמה נימוקים:

א. על האדם על כל פנים להשתדל כפי אשר תשיג ידו להשתתף עם הציבור, אם מעט ואם הרבה. וגם העוסקים בתורה, כפי שכתבנו לעיל, שהשכמה עלולה להפריע להם ללמוד תורה בראש צלול, מכל מקום כתבו הפוסקים שעליהם להשתדל לכל הפחות לומר עם הציבור בשני וחמישי ובעשרת ימי תשובה. בפרט שמי יוכל להעיד על עצמו שאינו מבטל מתלמודו אף לעניינים אחרים, ומעין מה שכתב הרא"ש בתשובה לענין חובת תפילה בציבור (טור או"ח סי' צ וברמ"א סעי' י"ח).

ב.  סוגיא ערוכה בקידושין (מ"ט, ע"ב) המקדש אשה ע"מ שאני צדיק גמור, הרי זו ספק מקודשת, הגם שהוא רשע גמור, כי חוששים שמא הרהר תשובה בדעתו. למדנו אפוא מה גדול ערכו של הרהור תשובה אחד! וכל שכן בעת רצון זו. והרי אין לך אדם שלא יעלו בליבו הרהורי תשובה וחרטה תוך כדי אמירת הסליחות, ועל אחת כמה וכמה בווידוי, שהוא עיקר גדול ונשגב.

ג. משלו משל למה הדבר דומה, לאדם שנכנס להזיע (סאונה בלע"ז), ונטל עמו ספל מים צוננים, וביקש מאחד היושבים ראשונה על כפיסי העץ להניחו אצלו למשמרת, והיה אם ירגיש עליו סימני מצוקה – יערה עליו חיש מהרה את מימי הספל - ושב ורפא לו. וכיוון שעלה עשנו כעשן הכבשן, ביקש את נפשו להתעלף, החל לנופף בידיו ולקרוא בגרון ניחר: "מים! מים!", אך זה שנתמנה על הספל לא קם ולא זע ממנו, וכמעט פרחה נשמתו לולי שבניסי ניסים הוציאוהו משם והחיוהו. כששבה רוחו אליו, תלה עיניים מייסרות ב"ממונה" שמעל בתפקידו הרגיש, והלז הצטדק בתמימות: "חלילה לי! כי לא במרד ובמעל נמנעתי מלהצילך, אלא שאתרע מזלי והספל נשפך מיד לאחר שהנחתו אצלי, ולא נותרו בו אלא מים מועטים שאין בהם כדי תפיסה". ויזעק עליו שכנגדו בגרון ניחר: "שוטה שבעולם! כשיש ספל מלא – בוודאי טוב ורצוי. אבל גם אם נשפך – היה עליך לזלף עלי לפחות מהמים שנשארו לפליטה, ותחי נפשי". ואידך זיל גמור.

ד. כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והמאחר בתשובתו – יגדל עוונו מנשוא, וכמו שהרחיב רבינו יונה בשערי תשובה. נמצא שכל אימת שאדם משתדל לרוץ לומר סליחות, בכל אופן שיהיה, מצהיר הוא בשער בת רבים כי אינו חפץ ולא ניחא ליה במצבו, וזהו פתח תקווה נכבד מאוד.

ה. אין הקדוש ב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים! וכמו בכל דבר שבקדושה: זה לא "הכל או כלום", אלא אשר בכוחך לעשות – עשה!

לסיום, נצטט דברי הפלא יועץ בערך "סליחות": "יראה לומר הסליחות בשפל קול התחנ'ה, תחנונים ידבר רש (משלי י"ח, כ"ג), אות באות, תיבה בתיבה, וייתן לב אל הדברים שהוא אומר ויעמיק בהם, וימצא שכולם כגחלי אש. וישמיע אל אזניו מה שמוציא מפיו בתחילת הסליחות שאומר 'נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אליך', (איכה ג', מ'), ואומר: 'שבים אליך בכל לב שועתם תקבל ברחמיך', אכי"ר!".