איך יוצרים קשר קרוב ואוהב בין האב לבין ילדיו?

כיצד אמור להיות היחס בין אב לילדיו הקטנים, עד היכן נכון לאב להתעניין ולהשתתף רגשית ואולי גם פיזית במעשיהם ומשחקיהם של ילדיו הקטנים? שאלה זו מנקרת לעיתים במוחו של כל אב הרוצה מצד אחד להעניק לבנו את כל תשומת לבו, ומצד שני צריך לשמור על המרחק הראוי בין אב לילדיו, כסייג וגדר למצוות כיבוד הורים.

בראשונה עלינו לדעת כי המקור החיוני ביותר של בן לקבלת חינוכו כראוי הוא הקשר עם האב, במקביל לקשר עם האם. בעוד שהקשר עם האם לרוב הדוק ורגשי יותר, מכיוון שהאם יורדת לדרגתו של הבן עם כל רגשותיו התינוקיים והילדותיים, וככינויה של התורה למיילדות העבריות בפרשת שמות – "שפרה ופועה", ופירש רש"י על שם שפועה לוולד. כן דרכה של האם שמתייחסת לילד בהתאם לגילו, ומדברת עמו בשפתו – גם אם הוא בן ימים אחדים, באמצעות הבעות פנים ופעיות תינוקיות. מסיבה זאת הקשר של הילד לאמו הדוק ביותר.

לעומת זאת האב מצטייר אצל הבן כמרוחק יותר מהוויית חייו, מכיוון שבטבעו של האב שקשה לו לרדת לרמה הילדותית. כמובא בפירוש רש"י על פרשת קדושים, כי התורה הקדימה את מצוות כיבוד האב לכיבוד האם, מכיוון שהאדם מרגיש קשר רגשי חזק יותר לאמו, משום שמרצה אותו בדבריה, לעומת האב שאליו מרגיש הילד יותר קשר של יראת כבוד.

למרות זאת, יש לדעת כי מותר לו לאב ואף חשוב לתת הרגשה של שותפות ואכפתיות במשחקיהם של הילדים אף על פי שברור גם להם שאין המשחק ברמתו של האב, מכיוון שבכך האב מראה את גודל אהבתו לבן, שמה שחשוב לבן – מעניין גם את האב. אין צורך להכביר בגודל התועלת העולה מכך שהילד רואה את האב המשתתף ומזדהה עמו בחייו הילדותיים, ואף מביע התעניינות במשחקים של מה בכך. הדבר אינו משפיל את כבודו של האב, אלא להיפך – מראה את גודל אהבתו של האב לילדיו.

וכלשונו של המגיד ממעזריטש: "כמו האב שרואה את בנו משחק באגוזים, אז מחמת אהבתו משחק הוא גם כן עמו, הגם שאצל האב נראה זה מעשה נערות וקטנות, אף על פי כן מחמת אהבתו לבנו שיקבל תענוג ממנו, מצמצם את שכלו הגדול ושורה בקטנות שיוכל הקטן לסבול. אבל אם היה מתנהג עמו לפי שכלו, ולא היה הבן יכול לסובלו ולא היה האב מקבל תענוג ממנו וד"ל", עד כאן לשונו.

בכך שהאב משתתף ומזדהה במשחקיו של ילדיו מפעם לפעם, הוא גורם לכך שדמותו של האב תהיה חלק מכל פרט ופרט מפרטי חייו של הילד. באופן כזה האב אינו מופיע בתת ההכרה של הילד רק כקשור לעבודת ה', אלא כדמות בלתי נפרדת מחייו, האוהבת ומתעניינת בכל פרט מפרטי חייו.

כך, למשל, כאשר הילד בא לאביו עם ציור יפה שעמל בציורו, או עם פזל מורכב שהשלים. במידה והאב מראה תנועה של זלזול בהישגיו של הילד, גם אם אין בהם חשיבות מצד עצמם, הרי שהוא גורם בכך להרחיק את עצמו מהרובד הילדותי של הילד, רובד שמשמש כעת כרובד המרכזי ביותר בחייו, מה שיגרום שגם בעתיד, כשהילד יהפוך לנער, הוא יתקשה לראות את אביו כחלק בלתי נפרד מחייו, ויקשה עליו לשתף את אביו בקשיים האישיים.

לעומת זאת, אם האב נוטל את היצירה שבה השקיע הילד ומניחה במקום מסוים, כשהוא מסביר לבן שהוא מעוניין להתבונן בה שוב באופן מעמיק, הוא מראה בכך לבן את אהבתו הגדולה אליו, וכלשונו של המגיד ממעזריטש: "באופן אחר הקבוע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכי כשבן עושה איזה דבר ישר (=יצירה יפה), או 'מגן דוד', [או] כתב טוב (=כתב נאה ומסודר), האב לוקח אותו דבר ויצניע להשתעשע בו בכל עת מחמת אהבתו".

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים: Y3268992@gmail.com