מסר מיוחד לאלול מה"בן איש חי", לרגל יום ההילולא ה-115

היום (שני), י"ג באלול, חל יום ההילולא ה-115 של רבי יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי', שהיה מגדולי האחרונים, מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות המזרח. בעל כוח פסיקה עצום בהלכה וידע עצום בהלכה, בנגלה ובנסתר. 

כה דבריו של ה'בן איש חי': "מעשה באחד שאשתו היתה רגילה לבזותו. בא אל רבו והתחנן לפניו שיסיר רוע הגזירה מעימו. הרב אמר שיתפלל עליו, ואכן כשחזר הביתה אירע פלא, ואשתו התחילה לדבר אליו בכבוד, וכיבדה אותו עד מאד. לאחר תקופה קצרה התחילו השכנים לבזותו. זה אמר לו שגנב ממנו כסף, והשני ביזה אותו בבית הכנסת. בא אותו אדם אל רבו וסיפר לו שאשתו מכבדת אותו, אולם מצד שני התחילו לבזותו ברחוב.

"השיב לו רבו: 'לא אשתך ביזתה אותך, ולא השכנים מבזים אותך, אלא האלוקים אמר להם קלל, ואם זכית - הבזיונות הם בתוך הבית, ואינם ברבים. אבל כשבקשת להתפלל עליך שיעברו הביזיונות, התחילו הביזיונות במקום אחר'. מיד ביקש האיש מרבו: 'אנא קח ממני את הבזיונות ברחוב, ושיכנסו חזרה לתוך ביתי'".

כה דבריו של ה'בן איש חי', והמסר העולה מהם הוא עצום: כל אשר קורה לאדם הוא מאת ה', ועל כן יש לפנות רק אל ה' על כל דבר.

הרב שמואל ברוך גנוט מביא את דברי ה"בן איש חי", ומתייחס לקורות חייו של דוד המלך: דוד המלך לוקה בכפליים. אבשלום בנו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, מורד בו, גורם לו לנוע ולנוד הרחק מארמון מלכותו, נרדף ומוכה. גם שמעי, שהיה תלמיד חכם גדול וראש הסנהדרין, מקללו בקללות נמרצות וסוקלו באבנים, כביכול דוד אחד הריקים הוא.

כיצד מגיב דוד? הוא מצדיק עליו את הדין באהבה גדולה ותולה את הקולר בעצמו, באומרו שלא שמעי הוא המקלל, אלא ה' יתברך אמר לו לקלל, ונמצא ששמעי הוא בסך הכל שליח ההשגחה העליונה.

כותב על כך השל"ה הקדוש: "כל מה שיקרה לאדם, יאמין שהוא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה כי ה' אמר לו קלל והוא שלוחו של מקום, מפני חטאיו. ככה יתנהג בכל המאורעות הן טובים הן רעים יאמין ויאמר: מאת ה' היתה זאת".

הרמ"ק בספרו 'תומר דבורה', מסביר כי על האדם לשמוח כשמבזים אותו. כה דבריו: "ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם את עצמו… שיחשוב על עונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת וייסורים. ויאמר, מה הם הייסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת השם? אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו ממנו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה - אם כן ממש יחפוץ בהם, ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ובמלקיות המחלישים כוחי מעבודת השם, ואני לוקח אותם בידי?! יותר טוב שאסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא יחלש. ובזה כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם, ואדרבה יחפוץ בהם"…

על כך כתב ה'ראשית חכמה': "מצאנו כתוב בספרי המקובלים, שאחד מהתיקונים הגדולים מתיקון אשר יש למבקש דעת את ה', הוא שיהיה מן העלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו".