איה קרמרמן מספרת מה המוזיקה עושה לה. טור על מוזיקת תשובה

נסו לדמיין את הסיטואציה שהתרחשה אצלי במטבח לפני כשבוע.

כמו תמיד, מכינה אוכל. כמו תמיד, כל הילדים עלי. כמו בחודשיים האחרונים, ברוך השם, כל אחד רוצה משהו שונה, וזה בכלל לא משנה מה. העיקר משהו, והעיקר שזה יהיה שונה, ואם אפשר שזה יהיה באותה השנייה שאני מסיימת לנקות את המטבח.

אני מארגנת ירקות בתבנית לתנור. באמצע כל ההמולה, עם הניסיונות הכושלים לשרוד באלגנטיות את הסאונה של אוגוסט בבית המבולגן של ילדים בחופש עם עטיפת המחברות וספרי הלימוד, באמצע כל אלה, הבכור שם את "לחזור הביתה" של ישי ריבו בפול ווליום. פתאום באמצע החיים צליל שמזכיר לי שאלול עכשיו.

הדמעות פשוט ירדו לי על הלחיים. איפה אני ואיפה חודש התשובה? כרגע אני באוגוסט, לא באלול. במצב של לשרוד, כל יום ביומו. תשובה? רחוקה שנות אור ומחשבה צלולה. ואז הצליל. כמו רוח נעימה הוא מלטף את הפנים, חודר פנימה ומאפשר לנשום בחופשיות. רגע אחד שבו למרות הרעש אני שומעת שקט. מנגינה. מילים. ואת הלב שלי מתעורר.

אני לא יודעת אם שמעתם את השיר, ואם לא אז חלה עליכם חובת שמיעה. בכל מקרה אלו חלק מהמילים: "דלתות שמיים לא ננעלו / כשהבן צועק הצילו / אז אבא שבשמיים מגיע אפילו / אפילו אם עשינו משהו רע / הוא מוחל וסולח. מוחל וסולח / מושיט ידו לעזרה / ונותן ברחמיו את הכוח לתקן / ולשוב אליו". כל אות מדויקת לי. מדויקת למה שאני צריכה לשמוע עכשיו. לאבא שאני צריכה שהוא יתברך יהיה לי. כן, אבא. אני זוכרת אותך. לא שכחתי. תושיט לי יד לעזרה, לשוב אליך.

השני שלי, שירש רגישות יתר מאמא שלו, הסתכל על הדמעות ואמר לי: "אמא. אני חושב שאת צריכה לכתוב טור על מוזיקה. על מה שהיא עושה לך". שנייה אחרי זה המתוק כבר לא היה לידי. נתן לי מרווח בכי, חיבור, תפילה. ידע שכל דקת שקט של אמא זה עולם של תפילה. רגיש, אמרתי.

הכי הפוך מ"צדיק"

לפני כעשר שנים שולי רנד הוציא את "נקודה טובה". אז הדיסק התאים לי בול. גם גרוב מוזיקלי, גם מילים קדושות, גם תהפוכות נפש מתוסבכת. קלע לי בול בפוני. גם כותרת הדיסק ביטאה את מהותו - למרות הכול למצוא את הנקודה הטובה בכל אחד ואחת מאיתנו. נקודה מזוככת, נקייה ללא רבב. כמו חולצה לבנה שנקנתה הרגע, נטולת כתמים וקמטים.

אבל לפני חודש הגיע הבום – שולי הוציא שיר הפוך, "צדיק". הכי הפוך מצדיק. ושוב אנחנו עומדים מול גאונות המילים של שולי, שמפלחות אותנו חופשי. עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מצב תשובתי אחר לגמרי. התשובה, חלק ב'. כשהתשובה פוגשת במציאות. אמאל'ה. כמה שקשה להודות, "צדיק" זה גם עלי. אם לפני עשר שנים ידענו שאנחנו עדיין בצד החובה של סקלת הצדיקות, אז באותה נשימה כמהנו להיות בנקודה הטובה, בחלק הלבן. היום, אחרי שעברנו דרך, בעמל רב, אנחנו כבר מרגישים יותר בטווח הבהיר. אבל פתאום, או אולי עם השנים, הלבן הופך לדהוי. שחוק. כמו חולצה שפעם הייתה חגיגית.

שולי בא ומדייק במילים צובטות הרגשת דרעק עמומה של חודשים. כן, לפעמים צריך לקבל כאפה כדי להתיישר. לעומת הצלפת המילים של שולי, מגיע הליטוף, מוזיקת התשובה של ישי ריבו. רכה כמו ענן. ריבו מונח במרחק אלף קילומטרים משולי. תוכו רצוף אהבה. הוא לא מתעסק בארציות שלנו, העיניים שלו נשואות ללא הפסקה למעלה. ושם הכול טוב, פשוט שהכול טוב. הוא פותח לנו את הלב דרך רחמיו העצומים של אבא. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

מנערת אבק מהלב

מוזיקה היא כמו ריח. אני שואפת אותה פנימה, ובשנייה אחת אני נזרקת לעולם אחר. "עוד יום בגן עדן" של פיל קולינס לוקח אותי בחזרה לחדר של ליבי ישראלי בגיל 11. ב"קח את הוואלס" של לאונרד כהן אני מסיימת כיתה ט' ונפרדת מהבית. עם "רומיאו וג׳ולייט" של הדיירסטרייטס אני הולכת בשבילי הפנימייה בצפון קרוליינה. בשבריר צליל אני שם, כמו פלאשבק, מתבוננת בנערה שהייתי, מתחברת לרגשות, לשמחות, לגעגועים.

כמה עוצמתית היא המוזיקה. מנערת אבק מהלב. לכן היא אחד הדברים שמפחדים לאבד בתהליך תשובה. ארכיון שלם של תווים ומנגינות שאמור להישאר מאחור, בגלל שהוא זורק את הדעת למקומות שבמקרה הטוב מנסים לשכוח, ובמקרה הרע צריכים להביא מומחה סייבר שיסיר כל טביעת אצבע של הסיטואציה מההארד דיסק.

אבל כמו תמיד, לו יתברך יש פתרון. מתנה טובה יש לה' בבית גנזיו לדור הגאולה, מוזיקת תשובה שמה. מדי פעם יש באחד העיתונים כתבה עם כותרת ענק: "עוד זמר חוזר בתשובה". כמו דומינו החבר'ה האלו נופלים. הזמר מבטיח שהוא לא חוזר בתשובה ולא בטיח, אלא רק "מתחבר למקום עמוק" ואין מה לדאוג. רק שמניסיון אישי, זה אומר שהוא בשלב של לקום באורות לפנות בוקר, להתפלל בנץ, לטבול במקווה של שמעיה ואבטליון בשיא הקור, ולסגור את היום אחרי ההופעה בשיעור תורה שמשאיר אותו בדליקה עד השעות הקטנות. אכן מקום עמוק, אבל לא כל דבר אומרים בעיתון.

תמיד המראיין, שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, מוצא ש"החיים על הקצה" אשמים בטרלול התשובתי של הזמר התורן. הוא בכלל לא מבין שזה מהלך מחושב מראש של המרחם, חסד לברואיו השברירים. פתאום המוזיקה היא לא רק זיכרונות ורגשות נוסטלגיים שצפים. פתאום המוזיקה מקבלת תפקיד חדש. של מפתח. אם צליל מפעם מנחית אותי בגינה של לולי חברתי כשאני רוקדת על הדשא, מוזיקת תשובה מחברת את הנשמה שלי. לא שלושים שנים אחורה, אלא היישר לכור מחצבתה.

איזה טוב ה' שברחמיו הוא מחבר אומני מילים למקום העמוק שלהם. למקום העמוק שלי. אולי פשוט אני צריכה לשים פתק על המקרר: "כשאת נתקעת, תשימי דיסק". או כמו שהרגיש שלי הסביר בפשטות: "מוזיקה היא צינור ישיר לה'".

מוס שוקולד ותמרים

מתכון נפלא שמצאתי בבלוג טבעוני. אין יותר קל ממנו, והוא מתאים לראש השנה.

החומרים:

100 גרם שוקולד מריר / 1.5 כוסות חלב שקדים / 1 כוס תמר מג'הול מגולענים (כ‑10 תמרים)

אופן ההכנה:

טוחנים בבלנדר או בשייקר עוצמתי את חלב השקדים והתמרים, עד לקבלת נוזל אחיד / ממיסים את השוקולד בקערה מעל סיר מים, במיקרו או במחבת איכותית / מוסיפים את השוקולד המומס לבלנדר וטוחנים היטב / מעבירים לכוסיות או לקעריות (הכמות מספיקה ל-9 כוסיות) / מצננים במקרר לפחות ארבע שעות / מקשטים בתלתלי שוקולד מריר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".