איך מחזירים את השמחה לקן שהתרוקן?

הילדים שלנו כבר גדולים, רובם נשואים ורק בודדים עדיין בבית. אני מרגישה שעם הילדים שעזבו את הבית, עזבה את הבית גם השמחה. בעלי, שהיה מרבה להסתובב בבית, להקפיץ ילד גבוה, לשחק עם ילדים בכל מיני משחקים וגם לשיר אתם זמירות בשבת, פתאום מסתגר וכאילו מרגיש פחות שייכות למשפחה הקטנה שנשארה.

האם כך זה בכל משפחה שמחתנת את הילדים או שאפשר לתקן את זה ואם כן, איך?

אכן, הגוזלים שעוזבים את הקן לוקחים אתם חלק מהחיות של הבית, מהשמחה הטבעית, המשפחתית, מהעונג הצרוף של: להיות ביחד!

זה קורה יותר בבתים שבהם המשפחתיות מעל הכול. שההורים נהנים עם ילדיהם ופתאום נפער חור גדול וכל היופי הזה נוזל החוצה.

כאן על ההורים להשקיע מחשבה. לשאול את עצמם: איך נוכל להרבות שמחה בבית?

אולי להזמין יותר את הילדים הנשואים יחד עם ילדיהם ולאכול מידי פעם ארוחת צהריים או ערב  יחד? אולי לקחת על עצמכם יום או יומיים בשבוע להיות ממונים על איסוף הילדים מהגן ומבית הספר ולהביא אותם לביתכם? כך גם תעזרו לילדיכם הנשואים וגם תכניסו שוב את השמחה של המשפחתיות פנימה לבית.

בשלב זה זוגות מבינים שילדים לא נשארים בבית לנצח. זוג בעזרת ה' כן. עד שיבה. מה שלא ישקיעו בעצמם פשוט לא יהיה. לכן חשוב לפתח את קשרי החברות הזוגיים שלכם וכך לשמר את השמחה בבית רק בדרך אחרת ממה שהייתה קודם.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך