דניאל מזרחי חוגג 27 שנים, ומסכם את השנה החולפת

כל דבר נראה מוזר,
השיעור הזה לא מוכר
לא מבין את החומר הנלמד
על אור קטן נשען
מאמין שזה מראה סימן
בלי אמן שצובע מחזה 
מהענן הקטן...

עד כמה שיותר מהר
לעמוד וללכת
ולאהוב קצת יותר
לוותר לשלכת מהתכלת...

נכתב על כוכב תמיד מילה,
המילה ממקום מורחב
תפילה זועקת שתיקה
לשון מתחילה לבקש
אש שמבקשת מעט לישון...

כבר נסתיימה לה עוד מדרגה
המדרגה די גבוהה שהיא כבר 
עשרים ושבע שנה
ואני מביט מעט אחורה על העבר 
ומוצא את עצמי בשלב שלא הייתי, בתוך בועה שלכאורה חוסמת דרכים מעבר לקופסא.
בשנה האחרונה אני מרגיש בתוכי שטיפסתי כמה מדרגות שמצד אחד לא חלמתי להגיע אליהן, ומצד שני היה לי חלום, שלא הבנתי מה אני רוצה מכל המסלול שבו בורא העולם יתברך שם אותי במרכבה שכולה אזיקים.

למי שלא מבין את פשר הדברים, אפרט קצת יותר.
לפני שנה עברתי לדירה בירושלים, עם שותפים, ובתחילת הדרך החדשה לא כל כך מצאתי את עצמי. ידעתי שהגעתי לכאן כדי לפתח את איכות החיים העצמאיים שלי, למרות כל האתגרים. לא ותרתי. בזמנו לא הייתי מסוגל להתנייד בתחבורה ציבורית באופן עצמאי, ללכת לבנק ולקניות ועוד הרבה דברים כאלה.
בזכות כוח הרצון והמילים שמנהל הדירה שאני מתגורר בה, "כנפי רוח", שאמר לי במילים האלה: "אם אתה לא תפרוץ החוצה מעבר לקופסא – תישאר תקוע כאן" – לקחתי את זה לראש שלי, ולאט לאט התחלתי להיות עצמאי. כיום, בזכות בורא עולם ובזכות הצוות של הדירה, אני עצמאי כמעט לגמרי.
החסרונות הם מתנות שהבורא נתן לי. הוא נתן לי חסרונות חיצוניים, שאני לא יכול לשלוט בכוחות שלי, אבל הוא נתן לי מתנה שהיא הכי חשובה. המתנה הזאת היא הראש, שמתפקד ברוך השם בצורה מלאה, ויש בתוכו רצונות ושאיפות גדולות להתקדם עם כל המצב.

במשך השנה האחרונה נתתי לעצמי מטרה אחת, שאף אחד לא יכול להוציא אותה מתוכי. המטרה הזאת רק מתעצמת ונהיית לגזע חזק ויציב.
הגזע הזה הוא האמונה. אני מאמין שהבורא יתברך נותן לי כוחות שלא הכרתי בעבר, ולמרות כל האתגרים הבריאותיים אני ממשיך ללכת קדימה, ורק אל הנקודה האמיתית שבגוף אילם ובנשמה טהורה שאבא נותן לי בכל בוקר מחדש. כולי כל פעם נרגש כשאני חושב על זה, ואף אחד בעולם לא יבין את הרגש העמוק שבתוכי.

הרופאים מתייאשים כבר מכל המצב המחמיר שבשרירים, ויש קול פנימי שאומר לי: אתה חזק יותר מהכאב. ואני שומע את הקול שבוקע מתוכי, שבא ממך, בורא עולם.
שאתה בראת אותי,
אתה יצרת אותי כמו שאתה רוצה, עם כל האתגרים שמדי פעם מנצחים. תוך כדי שהם מנצחים אני פותח את פי אליך, בוראי, ריבונו של עולם.
אתה אבא שלי,
אתה אמא שלי,
אתה הרופא שלי,
אתה הכל בשבילי. כבר עשרים ושבע שנים אתה הולך איתי בכל רגע ורגע, בכל מצב ומצב, ולא משנה אם אני קצת נופל וחוטא – אתה תמיד לצידי, אבא שלי...

תודה לך על כל פרט הכי קטן. תודה לך שאני בריא, ולא במצב גרוע, ואני נושם בכוחותיך ואוכל דרך הפה. אבא, תודה, ותודה על החברים שנתת לי שתומכים בי. תודה על הגוף האילם שלי, והוא שלך. רק אבא, בבקשה, תן לי קצת מרגוע לשרירים הכואבים שלי שלא נותנים לי מנוחה. תן לי קצת שלווה גופנית כדי להמשיך בשליחות של חיי שנתת לי,
ותן כבר לבניך האהובים את הגאולה השלמה והנצחית, כי כוחותינו כבר נגמרים.

בבקשה, ברחמיך הרבים, קח את המכתב הזה, מכתב סיכום קטן של עשרים ושש שנים של מלא עוצמה פנימית...

שלך, דניאל מזרחי