סיון רהב מאיר: הפרשות של אלול מכוונות אותנו

רעיון ששמעתי בשבת שעברה: כל הפרשות שאנחנו קוראים בחודש אלול הן תזכורות איך לתקן ולשפר את חיינו, לקראת השנה הבאה. הכותרת של כל פרשה היא קריאת כיוון:

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – פתחנו את אלול ברעיון הכי בסיסי וחשוב לימים אלה: הבחירה החופשית. יש ברכה וקללה בעולם, ובכל יום אנחנו יכולים לבחור מחדש בין טוב לרע.

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" – האדם צריך לפקח על שערי הגוף (עיניים, אוזניים, פה) ולשים "שופטים ושוטרים", כלומר: לשים לב מה הוא שומע ורואה ואומר, לבדוק מי החברים שלו בחיים ובפיד, לסנן תכנים שהוא נחשף אליהם ולחשוב לפני שהוא מדבר.

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ" – יש פה מאבק. במסגרת חשבון הנפש של אלול, האדם צריך לסמן את אויביו (עצלות, אנוכיות, כעס, שגרה) ולחשוב איך לנצח אותם.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּה" – זו פרשת השבוע החדשה, שמתחילה היום, ומספרת לנו על "ארץ זבת חלב ודבש". כלומר, את כל הרעיונות היפים האלה צריך לממש מתוך קשר נצחי למקום הזה, לארץ ישראל.

סבא של נתניהו

נתניהו סיים ביקור היסטורי בליטא, מקום שבו המורשת והתרבות שלנו הגיעו לפסגות, אבל גם האכזריות של הליטאים כלפינו. אתמול הוא ראה שם בספריה כתבים של סבא שלו, הרב נתן מיליקובסקי, אבא של אביו. איני יודעת מה קרא שם ראש הממשלה, אבל זו הזדמנות לצטט דברים של הסבא, שהיה תלמיד ישיבת וולוז'ין, תלמיד וחבר של הרב קוק וגם נואם ציוני שההמונים עמדו בתור כדי לשמוע אותו. היו לו ציפיות אדירות מפרויקט השיבה שלנו לכאן. החזרה שלנו למקומנו הטבעי אמורה להחזיר את העולם כולו לתיקונו. הנה רק דוגמה קטנה מתוך כתביו: "העם היהודי צריך לשאת את האור של אחדות הבורא, את היסוד של האתיקה המוסרית 'אנוכי ה' אלוקיך', אלוקים אחד של הצדק האנושי, האמת האנושית, האהבה המוחלטת והחופש הגמור. לא רק יחידים יצטיינו. לא רק קבוצות כאלה ואחרות. כל העם חייב להיות 'גוי קדוש'. הוא יהיה 'ממלכת כהנים' של האנושות, החי חיים של עם חכם ונבון, עם סגולה. עם שיהיה אהוב על כל העמים. במדבר נכתבה החוקה שלו, והונחו היסודות של חיים חדשים. שערו נא בנפשכם: עם זעיר נמצא בשממה ובמדבר סביב, עם נחשים ועקרבים, אין לו ארץ, אבל חוקה כבר כתב. החוקה שלפיה יחיה ויחשוב, שתבטא את רוחו ואת נשמתו, ואת הדגל הזה יחזיק בידיו לעולם – ולעולם לא יעזבנו".

התגלית

"שלום סיון, זו שרי רוזנבאום. אני מדריכה בימים אלה קבוצה ראשונה של 'תגלית' שמיועדת לבעלי מוגבלות גופנית. כמדריכה בפרויקט תמיד הרגשתי שמשהו לא פייר בכך שאי אפשר להביא לארץ צעירים אמריקאים נכים. עכשיו הטיול הותאם עבורם במיוחד. בשבוע שבו אנחנו קוראים בפרשה את המילים 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ', גם הם חווים את הזכות הזו, לבוא אל הארץ בפעם הראשונה. הם מתרגשים ברמות שקשה לתאר. היינו בטבריה, בקיסריה, בכותל, עשינו שבת בירושלים, ומחר עולים למצדה. העיקרון הוא שכולם עושים הכל: כולם עשו אומגה ביער בעכו גם אם זה אומר שהם בתוך ערסל מיוחד, וכולם עלו לשייט בכנרת גם אם צריך לסחוב אותם לסירה... אני כותבת כי לדעתי לישראלים יש הרבה מה ללמוד מההתלהבות שלהם. למשל, ישראלים שפגשו אותנו במדרחוב בירושלים אמרו שזה מרגש לראות אחרים שמתאמצים כל כך להגיע ולטייל פה, במקום שעבורנו הוא מובן מאליו. יש לנו אוטובוס מותאם לנכים, יש יותר אנשי צוות כדי לדחוף את כסאות הגלגלים, אנחנו עושים מסלולים מונגשים ויש רופא שמלווה אותנו. אחד החניכים אמר לי אתמול: תמיד שנאתי את היהודים האמריקאים האלה שלא סותמים את הפה עם סיפורים מישראל. עכשיו אני הולך להפוך לאחד מהם".

היום יום הולדת לחסידות

מזל טוב, חסידות. יום הולדת. השבוע, י"ח באלול, נולדו גם הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וגם האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. איך אפשר להתחיל להקיף ולתאר מה נתנו שניהם לעולם היהודי, ובעצם לעולם כולו? הנה הניסיון של אלי ויזל ז"ל, הסופר ניצול השואה, להסביר מה הביאה החסידות לעולמנו. בפסקה מקסימה מתוך ספרו "הנשמה החסידית" הוא מתאר מה גרם לבעל שם טוב לסחוף אחריו רבים כל כך לפני למעלה מ-300 שנה, ומה גורם לו להמשיך לסחוף רבים כל כך גם היום: "הוא אמר לראשונה לעניים מרודים כי כל אחד מהם קיים בזיכרונו של אלוקים. כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו, כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו. הוא הבטיח כי תפילה פשוטה אך כנה מתקבלת. הוא אמר כי עגלון המנשק ספר תורה גורם לאלוקים נחת רוח יותר ממלאכים המהללים אותו. הוא אמר להם כי גאווה שנוצרת בגלל ידע – גרועה מבורות, כי מוטב לחפש מאשר למצוא. גדולתו של אדם, כך לימד אותם, מצויה בשפלות הרוח שלו. עליו להתחיל בכך שיכפוף את עצמו לאלוקים. רק כך יצמח. הוא לימד אותם כי לעתים יש להסתפק באמונה בקיומו של הסוד, ולא לדעת. כמו כן, אדם זקוק רק למעט כדי לרומם ולהגשים את עצמו. הוא הסביר כי דמעה אחת, תפילה אחת, עשויה לשנות את מהלך האירועים. מנגינה קצרה עשויה להכיל את כל השמחה שבעולם, וכאשר משחררים אותה, היא עשויה להשפיע על הגורל. ולשום קבוצת עילית אין מונופול על השירים או על הדמעות. הוא לימד להילחם בעצב באמצעות השמחה, וגילה סוד: העצב נובע מכך שהאדם מתבונן רק בעצמו, והשמחה מגיעה ברגע שפוקחים עיניים להביט בבריאה שמסביב ובזולת".

כמה עתיק. כמה אקטואלי.

לקרב בין המוח ללב

לגיסים היקרים שלי, שרה ודוד, נולד בן. ויקרא שמו בישראל: אורי ישעיהו. הוא מנציח בשמו גם את הרב ישעיהו הדרי, מקים ישיבת ההסדר "הכותל" שנפטר לאחרונה. בדרשה שאמר הסנדק, הרב יעקב כץ, תפסו אותי כמה מילים. נראה לי שהן יכולות לתפוס עוד כמה אנשים: "הרי כל הסיפור הוא המרחק בין המוח ללב. אנחנו יודעים דברים במוח, יודעים היטב להסביר מה צריך לעשות ולמה, אבל לא מצליחים ליישם בפועל, לא מצליחים להוריד את זה ללב, לא מצליחים להרגיש. הרבי מקוצק אמר שהמרחק בין המוח ללב יותר גדול מהמרחק בין השמיים לארץ. בחודש הזה, חודש אלול, מרגישים קצת יותר את הקרבה ואת הקשר, יש יותר יכולת להתקדם, וזו כל העבודה שלנו תמיד, של כל אחד, בכל התחומים – לקצר את המרחק בין המוח ללב, להרגיש את הדברים באמת".