איה קרמרמן מבקשת: תהיו המורים האלה שזוכרים גם בגיל 40

לא מזמן קיבלתי מייל מקוראת. כותרתו: סיפורו של שמוליק. כשסיימתי לקרוא, מיד החזרתי מייל לשולחת.

"מאיפה הסיפור?", "לא יודעת", היא ענתה, "שורשר אליי. שולחת לך את הכתובת של ראשית השרשור". כתבתי לכתובת, הסברתי שקיבלתי סיפור משורשר במייל ואני מחפשת את מקורו. התשובה הייתה: "הסיפור שורשר אליי והעברתי אותו הלאה. אבל אני שולח לך את המייל המשרשר". דה ז'ה וו. שוב שלחתי מייל לכתובת שניתנה לי. "שלום, קיבלתי מייל. מחפשת את מקורו". שוב נעניתי ב"שורשר אליי, מעבירה לך את המייל המשרשר". כך כמה פעמים. אחרי עשרות מיילים ושום מקור באופק, הגעתי למסקנה מלומדת שזה בטח סיפור מספר של חיים ולדר. מה שבטוח בטוח.

לא סתם פתחתי בחקירה למקור הסיפור. כמות השרשורים שהוא שורשר מחזקת את מחשבתי שהסיפור הזה הוא הסיפור של כולנו. של הילדים שלנו. של כל תלמיד בעבר או בהווה. ואני משרשרת לכם את תמציתו.

שמוליק הוא ילד עם הפרעות קשב וריכוז. המלמד שלו, שהיה סבלני ויצירתי בטיפול בילד, חלה והוחלף על ידי מורה פחות רגיש, שנקרא לו בשם קוד הרב שלום. הרב שלום היטיב להעיף את שמוליק מהכיתה, להשפיל אותו מול חבריו, ושאר ירקות של אנשים רגישים. בכיתה שמוליק היה במלחמה יומיומית מול הרב שלום, על אף שהתאמץ להשאיר את גופו על הכיסא ולהקשיב. הוריו שנקראו לישיבה בהולה מול הנהלת בית הספר טענו שלשמוליק יש מעלות רבות, כמו זריזות וידיים טובות. תגובתו הכעוסה של הרב הייתה "אז שיהיה אינסטלטור".

לא עברו ימים רבים והמורה הקודם שב לבריאותו וחזר לתפקידו, אבל מילותיו של הרב שלום המשיכו להדהד בראשו של שמוליק ולהוריד את ביטחונו. אחרי שנים שמוליק החליט להתנדב במד"א. זריז עם ידיים טובות, אמרנו. יום אחד הוא קיבל בקשר קריאה על אדם שאיבד את הכרתו. הוא הגיע ראשון למקום והחל להנשים את האיש ששכב ללא הכרה על רצפת המטבח. אחרי מאמצי החייאה אדירים, כמעט חסרי תקווה, שמוליק הצליח להשיב את הנשימה לאדם המבוגר. לאחר כמה ימים הוא קיבל טלפון. הייתה זו בתו של אותו אדם, שביקשה משמוליק לבוא לסעודת הודיה, כאורח הכבוד, בזכות אותה הצלה הרואית. שמוליק הגיע. כל משפחתו של האיש הייתה שם, אסירת תודה, ושמחת החיים הייתה עצומה. חוץ משמוליק. פתאום הוא זיהה: האדם שהוא הציל היה הרב שלום, הזכור לטוב, או שלא. הוא ביקש לדבר עם הרב ושטח בפניו את אשר הרב הותיר על ליבו ועל ביטחונו במשך כל כך הרבה שנים.

תעצימו

כמובן שהסוף הטוב של הסיפור, שכולל התנצלות, דמעות והתחלה חדשה לשני אנשים, לא יכול לקרות לכולנו. אבל המסר ברור. גודל האחריות שיש לנו על כל מה שיוצא לנו מהפה. כולנו. כהורים, כחברים, כאחים וגם כמורים. אז לקראת תחילת שנת הלימודים, היום אני פונה למורים.

מורים יקרים, רבנים של הילדים שלי, של הילדים של כולנו.

הלב שלנו נמצא איתכם. הוא יושב בכיתה. לפעמים יפה. לפעמים מתקשה. הלב שלנו, שיושב מולכם כל כך הרבה שעות, יש בו הכול. מתיקות, רגישות, שמחה, בלגן, קוצים במקומות אסטרטגיים. אנחנו מכירים את הסחורה. לסחורה שלנו, ללב שלנו, יש לב זהב. אפילו שלפעמים הם מסתירים את זה ממש מעולה. אבל הוא שם, הלב. סופג הכול. את ההתנהגות שלכם, את המידות הטובות והפחות טובות, את המילים והמבטים המעודדים והפחות מעודדים. גם את אלו שצורבים, בעיקר אותם.

בבקשה, בבקשה. תזכרו למה הלכתם להיות מורים. תזכרו את הרצון להגדיל, להעצים, ללמד, להעשיר. גם כשקשה. גם כשהלב שלנו מסתיר את הלב שלו. תזכרו שהם מתבוננים בכם ולומדים. לא רק את החומר היבש. גם את התגובות שלכם לטוב לב, לנדיבות, לוויתור, לשונה, לאלימות, להתפרצות, לקושי. הלימוד הזה ילך איתם הרבה שנים. גם אחרי שהם ישכחו איפה בדיוק ממוקמת פינלנד על המפה, או איך עושים חילוק של שברים עשרוניים. בבקשה תשאירו את הלב שלכם קשוב ורחום, גם כשהם לא כאלה. תהיו יצירתיים כשצריך. תהיו קפדניים בכבוד. תהיו האתם הכי טובים שאתם יכולים להיות. תהיו המורה הזה שמשנה חיים. המורה הזה שזוכרים גם בגיל 40, שהפך את ההסתכלות על לימוד, על שקידה, קריאה, הקשבה. תהיו המורה ששינה את החיים, לטובה.

פעם שאלו את הרב שטיינמן זצ"ל האם להעיף מבית הספר איזה ילד שמפריע באופן שיטתי למהלך התקין של הכיתה. הוא ענה תשובה בזו הרוח: התלמידים המצטיינים הם הבונוס של המורה. כיף ללמד אותם. הכול קל. על התלמידים הבינוניים המורה מקבל משכורת. על אלו שמתקשים, על הבעייתיים, המורה מקבל את העולם הבא.

לפעמים הלב שלנו, הילדים שלנו, יהיו מצטיינים. תעצימו את הרגע הזה שלהם. תגידו: ידעתי, ידעתי שאתם כאלה. כשהם יהיו בינוניים תחפשו את הנקודות הטובות, תעצימו אותן, וממילא הקליפות והפסולת ינשרו. אבל לא פחות חשוב, כשהם יתקשו, אל תרשמו להם בפנקס את הנפילות, רק כדי להטיח אותן בפניהם בהזדמנויות שונות. דווקא אז תזכרו את ההצלחות שלהם. אם אין כאלו, תזכרו את המאמץ שלהם. אם לא היה כזה, תחשבו למה ה' הניח בכיתה שלכם ילד כזה, מתסכל. מתוסכל. אחד כזה שרוצה ולא מצליח. ותשאלו את עצמכם איך אתם מסוגלים, בהרבה סבלנות, יצירתיות ואהבה לשנות את החיים שלו. אמן שלטובה.

לחם לסנדויצ׳ים

כהרגלי בקודש, בלי נדר, לכבוד תחילת שנת הלימודים, אני נותנת אלטרנטיבה ללחם קנוי.

את הלחם הזה הבת שלי הכינה. לחם בשקית. היא הכניסה את כל הרכיבים לשקית זיפלוק (ריץ׳רץ׳), ריצ׳רצ׳ה ולשה את השקית. חשבתי שאפשר להכין את הבצק בלילה, להכניס למקרר ולאפות על הבוקר. טרם נוסה, אבל בכל מקרה הלחם נשאר טרי גם כשהוא נאפה ערב לפני כן.

חומרים לכיכר לחם אחת:

3 כוסות קמח מלא 80% / 1 כף שמרים יבשים / 2 כפות סוכר / 1 כפית מלח / 3 כפות שמן / 1 כוס מים

אופן ההכנה:

מכניסים את כל החומרים לשקית עבה, סוגרים את השקית ולשים אותה היטב. אם הבצק קשה מדי (זה תלוי בסוג הקמח שמשתמשים) מוסיפים כף מים וממשיכים ללוש / פותחים פתח קטן בשקית, כדי שהשמרים לא ייחנקו, ומניחים להתפחה / מוציאים את הבצק, לשים אותו ויוצרים צורת לחם / מכניסים לתבנית אינגליש קייק מרופדת בנייר אפייה (הנייר חשוב להשחמת צדדי הלחם) / מניחים להתפחה נוספת של כ‑20 דקות / מכניסים לתנור מחומם בחום של 180 מעלות, תוכנית טורבו עדיפה. אופים כ‑20-25 דקות / הלחם חייב להיות בטמפרטורת החדר לפני שפורסים אותו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".