גיל חמש – התינוק שהופך לילד

חינוכם של תינוקות של בית רבן, שעל הבל פיהם שלא טעם טעמו של חטא עומד העולם, הוא אחד מהנושאים המרכזיים בתורת ישראל. משנה מפורסמת במסכת אבות (ה', כ"א) מונה את השלבים השונים בחינוכו של הילד והנער עד לנישואיו, ולאחריהם: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה"...

עלינו לדעת: מדוע אכן דורשת התורה להתחיל בלימוד התורה בגיל כה צעיר, ומדוע גיל חמש הוא הגיל שבו קובעת המשנה כי יש להתחיל בלימוד המקרא? כמו כן עלינו לדעת כיצד אנו מכינים את הילד לפני הגיעו לגיל חמש, כדי שבהגיעו לגיל זה ילמד תורה מתוך חשק ואהבה.

כדי לדעת את התשובה לשאלה זו, עלינו להקדים שתי הנחות יסוד:

א. לכמות – "רב" מול "מעט" אין הגדרה מדויקת. מכיוון שכל דבר שמלווה ברצון וחשק, כגון פעולה שאדם עושה המביאתו לידי המטרה הנחשקת בלבו, או המתנה לדבר הנחשק בעיניו, נדמה לאדם כ'מעט' גם אם הוא רב וארוך ביחס לדברים אחרים, מכיוון שהעשייה וההמתנה גם יחד מלווים באנרגיה המושפעת כתוצאה מהמטרה המיוחלת. כך למשל אומרת לנו תורתנו הקדושה כי שבעת השנים שעבד יעקב אבינו בביתו של לבן כדי להינשא לצדקת הדורות רחל אמנו – היו נדמים בעיניו כימים אחדים בהעריכו את קדושתה ורוממותה. בכך גם משתמשים הראשונים כמשל ליגיעה שיגע האדם על מנת לזכות לחכמת התורה באהבתו אותה, וכלשונו של רבינו יונה (משלי א', ח') "יתעסק בחכמה ותהי חביבה וחשוקה בעיניו ויטרח בה, ויקל בעיניו טרחו עליה, כענין שנאמר "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (בראשית כ"ט, כ').

לעומת זאת, דבר שנעשה מתוך כפייה נדמה לאדם כמרובה לאין ערוך מאשר הקושי הפיזי כפי שקיים בפועל, כמו שמצינו במצרים שלמרות שעל פי דברי הראשונים, השעבוד היה בפועל רק שמונים ושש שנים, יצאו בכך ישראל ידי חובת גזירת "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", מכיוון שהקושי הנפשי של עבודת פרך ללא תועלת, הכפילה את עצמה ללא ערוך ביחס לקושי הפיזי שבפועל.

ב. לימוד התורה אינו מידע טכני כמקצועות אחרים, שתפיסתם והבנתם בשלימות תלויים ברמת הכישורים וחדות התפיסה של הילד. לעומת זאת, לימוד התורה תלוי גם ובעיקר בחלק הרוחני של הילד, ברמת הבשלות הנפשית של הנפש האלוקית – שהינו כח אלוקי רוחני ונעלה שקיים רק בבני ישראל.

הנפש הזאת, שהינה חלק בלי נפרד מנפש הילד היהודי, מתגדלת ומתפתחת מיום ליום יותר ויותר לפי השקעת ההורים בחינוכו, והיא אשר מעניקה לו את החשק המושלם ללימוד התורה, ואת ההבנה הראויה לפי גילו והכישרונות שקיבל מלידתו, ואף מפתחת את הכישרונות ברמה גבוהה יותר ויותר. מסיבה זאת אנו מוצאים כי ישנם ילדים שיש להם תפיסה מהירה במקצועות שונים, אך בלימוד התורה התפיסה קשה עליהם, בגלל שלא חונכו כראוי לאהבת תורה ויראת שמים, וכן להיפך.

גיל חמש הוא גיל המעבר בין שלב התינוקיות, דהיינו השלב הראשון בחיים שמתחיל החל מהרגע הראשון של הוויית התינוק, שבו הוא רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מאמו, ומכיוון שכך הפרידה ממנו כמוה כפרידה של אדם מחלק מאישיותו שלו, דבר הבא לידי ביטוי בהגדרת חז"ל (עירובין פ"ב, א') בכך שבקומו בבוקר הוא מיד בוכה וצועק לאמו עד שבאה לפניו, עד לשלב השני – שלב הילדות – בסביבות גיל חמש, שבו הילד מתחיל לקבל עצמאות נפשית, ולכן אף על פי שגם אז הוא קשור מאוד לאמו, הוא מסוגל להתמודד זמן מסוים גם בלעדיה, וכשמתעורר משנתו אינו צועק "אימא" עד שבאה לפניו, שלב המוגדר לפי חז"ל בין ארבע לחמש – כל תינוק לפי כישרונותיו.

אלא שלאמיתו של דבר, חמש השנים שקודמות לגיל שבו מלאו לילד חמש שנים, אינם רק הקדמה לגיל בו הילד מתחיל את לימוד החומש, אלא כל יום ויום משנים אלו מייצר בנפש הילד חלק מהחומר הרוחני היקר ביותר בבריאה – הקשר של הנברא לבוראו, שמתבטא גם באהבת התורה ואהבת המצוות, ועל ידי חומר רוחני יקר זה – נשלמת נפשו של הילד בגיל חמש ונעשית כלי לקבל את אורה של התורה, מכיוון שעל פי האמור לעיל – התנאי הראשון לכך שהילד יוכל לקלוט כראוי את פסוקי החומש מפי המלמד, הוא החשק והאהבה שיש לילד ללימוד פסוקי התורה, אשר בניינם הוא במשך שנים יקרות אלו.

זאת הסיבה שכבר מיום היכנסו של הילד ל'חיידר' (=תלמוד תורה), מתמקדים המלמדים – על פי הנהוג בתפוצות ישראל – במטרה אחת – הכנתו ללימוד החומש בפרט ועל לימוד התורה בכלל, לא רק באמצעות החלק המעשי – לימוד אותיות האל"ף בי"ת, אלא אף ובעיקר בהכנה נפשית. נהוג בקרב קהילות ישראל להגיש לפני הילד ביום כניסתו לחיידר, לוח עם אותיות הא"ב, כשהילד מלקק את הדבש שעל גבי אותיות הא"ב, וכן מנהגים רבים המביאים כולם לידי ביטוי את המטרה החשובה ביותר בעולם – החדרת החשק ללימוד האותיות הקדושות, בלב הילד.

על המלמדים להשקיע באותם שנים את כל כוחות נפשם על מנת להחדיר בילדים את אהבת התורה, ואת הציפיה העמוקה ללימוד החומש. חשק זה אינו מוחדר באמצעות מילים לבדן, אלא גם ובעיקר באמצעות האווירה התמידית שבכל יום ויום החל מיום כניסתו של הילד לחיידר, המשפיעה עמוקות על נפשו של הילד.

תקופה זו, בין ה"חלאקה" (גזיזת השערות) בהיות הילד בן שלש שנים, לגיל חמש – הגיל המיועד להתחלת לימוד המקרא, היא תקופה חשובה מאוד ואף קריטית בחייו של הילד. דווקא בשל היותה התקופה המקדימה ללימוד החומש, היא המתאימה ביותר להחדיר בלבו של הילד את החשק הגדול ללימוד התורה. זאת מכיוון שהחשק ללימוד כל שהוא או לכל חכמה אחרת ואף לכל מציאות אחרת גשמית או רוחנית, מוחדר כראוי רק אם האהבה והחשק אליה מתחילה עוד לפני התגשמות המציאות הנחשקת, ולא לאחריה.

יותר מאשר מחדירים המלמדים למחונכיהם, גדולה וחזקה השפעתה של האם היהודייה, המחדירה לילדיה אהבת תורה אמתית, בכנפי הרגש הרחבות של ה"בינה" האלוקית ששורה בנפשה של ה"אידישע מאמע". היא המגדלת את בנה ללימוד התורה, מרגע לידתו, בשירי אהבת תורה, ובכל אמצעי שהוא, הנקנה רק על ידי החשק לתורה שמוחדר בחיי היום יום. חשק זה עובר לתינוק לא רק באופן הכרתי, אלא גם בצורה תת הכרתית, הנקנית באופן רציף יחד עם כל מגע וקשר שהוא, נפשי ופיזי לאמו, שעליה נאמר "ואל תטוש תורת אמך".

נמצא איפה, כי התלות המוחלטת שיש לתינוק באמו – מרגע יצירתו עד גיל חמש, תלות שנקבעה בטבעו על ידי בורא הנפשות – הקב"ה, אינה שלב המגביל את התינוק מלימוד התורה, אלא להיפך – שלב זה הוא שלב חיוני וקריטי בחיי האדם, שדווקא יחד עם התלות המוחלטת בה הוא מתקשר אליה בעומק לבו וקונה ממנה את אהבתה לתורה ומצוותיה.

זאת הסיבה שתינוק שנולד לאימא לא יהודייה, אינו נחשב ליהודי כלל, גם אם מצד אביו הינו מיוחס מדורי דורות לאבות האומה היהודית, ועליו לעבור את שלבי הגיור ככל גוי מן השורה (לעומת זאת ככל שהילד גדל – כך נמסר כוח החינוך לאב יותר מן האם, כמו שיבואר במאמרים הבאים).

זאת הסיבה שגיל חמש נחשב על פי תורת הקבלה לזמן הראשון בו האדם עובר משלב הנקרא "יניקה", כלומר גיל בו התינוק נחשב לחלק מאמו, משום שעד אז הוא מקבל את השפע הרוחני דרך אמו, אל השלב הנקרא "קטנות", שבו התינוק נחשב למציאות נפרדת, אמנם בקטנות, ואף על פי שגם אז השפע האלוקי יורד אליו דרך הוריו, הוא כבר נחשב למציאות אנושית שמסוגלת לקבל את האור האלוקי.

אף בתורה שבכתב ומצוותיה מוגדר גיל חמש כגיל משמעותי ביותר בחייו של הילד: בפרשיית "ערכין", שבה קובעת התורה הקדושה, כי אדם שנודר לה' את "ערכו" של אדם מסוים, חייב לתת את ערכו שנקבעה על פי התורה, לפי הסדר הבא: אם נדר הנודר את ערכו של תינוק מגיל חודש עד גיל חמש, עליו לתת לבדק הבית רבע מאשר הסכום שעליו לתת אם נדר את ערכו של ילד מגיל חמש עד גיל עשרים. בעוד שעל ילד עד גיל חמש יש לתת חמשה שקלים (הכוונה לשקלי התורה כמובן ולא למטבע בן ימינו המכונה "שקל"), הרי שעל ילד או נער מגיל חמש עד גיל עשרים יש לתת לבדק הבית עשרים שקלים. ה"אברבנאל" מסביר כי זה הגיל שבו הילד מתחיל להבחין בין רע לטוב, ומסוגל למאוס ברע ולחשוק בטוב.

באותו זמן שהתינוק מתחיל לראות ולהכיר את עצמו במידה מסוימת כמציאות נפרדת וקיימת, קובעת המשנה שזמן זה הוא המוכשר לכך שאותיות התורה יחקקו בלבו הרך על ידי הגייתם בפה שלא טעם את טעם החטא, ובכך לבנות את נפשו הרכה באותיות התורה הקדושה – על ידי הלימוד בחשק ואהבה.

כיוון שכך, עלינו להיזהר שזמן הלימוד עם הילד לא יהפוך לעול ומשא על ההורים, דבר שייטול מהילדים את הנעימות והחביבות שנחקקה בנפש עד גיל זה, אלא יהיה חביב בעיניהם מכל הון דעלמא, ביודעם שזה הזמן שהם זוכים להדביק את נפשותיהם הרכות של הילדים בפסוקי התורה בקשר נצחי בל ינתק לעולם.

כשההורים יודעים שבשעה זו הם מקיימים מצוה מהתורה של "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", הם משתוקקים לשעה יקרה זו, ממש כפי שיהודי משתוקק למשל, לנענע ארבע מינים וליטול את האתרוג היקר מהקופסא, וממש כפי שהוא ממתין ומצפה להדליק נרות חנוכה. בצורה כזאת החינוך עובר לילדים כראוי וכנכון, ונפשם הטהורה נבנית כראוי בלימוד התורה מתוך אהבה ושמחה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים  Y3268992@gmail.com