"אז איך באמת שרדתן את השנים האלו?" מכתב לנעה חייבי – התינוקת מפרשת רמדיה

נעה היקרה,

כן, כן, אני פונה אלייך נעה חייבי. התינוקת שעלתה לכותרות בנסיבות כה טראגיות. הילדה שבמשך חייה תקשרה רק דרך מצמוצי העיניים, והנערה שידעה אתמול את מותה לאחר 15 שנים של מלחמה עיקשת. מלחמה על החיים.

אני פונה אלייך נעה, ומרגישה שאני חייבת לומר לך מספר מילים.

גם אני, כמו רבים, לא אשכח את היום הנורא ההוא של לפני 15 שנה. היה זה אחרי סעודת שבת רגועה, כשלפתע נשמע רמקול קולני מהרחוב. מכונית המחוברת למערכת כריזה חלפה ברחובות הריקים והודיעה שתינוקות הניזונים מהנוסחה הצמחית של רמדיה, נדרשים להגיע בדחיפות לבית החולים, ועליהם להפסיק באופן מוחלט את צריכת תחליף החלב.

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, הדברים עוד לא היו ברורים ומובנים. איש לא שיער אז כי חמישה תינוקות ישלמו בחייהם על המחדל ותינוקות רבים נוספים ייפגעו. איש לא שיער שאת, נעה, שנולדת כתינוקת מושלמת ומדהימה, תהפכי בעקבות כך לפגועה בצורה בלתי הפיכה.

שתי לוחמות

נועה היקרה, את היית בין התינוקות שנפגעו בפרשת רמדיה. מתינוקת צחקנית ומפותחת איבדת כל יכולת לפעול, נפגעת באופן הקשה ביותר. הכי קשה שרק יכול להיות. אתמול, 15 שנה לאחר האסון, הלכת לעולמך.

מה עבר עלייך במשך כל אותן שנים רוויות סבל? איש אינו מסוגל לשער. ייתכן שהיית אתנו ושחווית כל פרט מהחיים, ייתכן שרצית לדבר, אך היית כלואה בתוך עצמך, ייתכן שרצית לומר משהו להורייך, אולי לספר להם על כך שאת מעריכה אותם, אך אפילו דרך לוח אותיות לא הצלחת לתקשר. אפילו לגרד באף לא יכולת. איש לא נתן לך סיכוי. בראיונות שאמך אביבה נתנה מספר פעמים במשך השנים היא סיפרה על כך שהרופאים לא רואים סיכוי שתתגברי על הפגיעות, אבל היא, תמיד האמינה בך.

נעה המיוחדת, אני רוצה לספר לך דבר או שניים על אמך המסורה, אביבה. זו שליוותה אותך במשך כל השנים ללא הפסקה. לא הכרתי אותה אישית, אך עקבתי אחריה מרחוק וראיתי איך שהיא מאמינה בך, למרות התחזיות הקודרות של הרופאים, ושבכל ראיון שנתנה לתקשורת במשך השנים היא רק מספרת על איך שאת מתפתחת ומביאה לה אושר.

אני רוצה לספר לך על אמך הגיבורה. זו שאחרי פטירתך כינתה אותך "לוחמת" (את המלחמה שלה עצמה, היא כנראה שכחה). זו שגם בארבע השנים האחרונות בהן היית במצב של תרדמת, כשאת מונשמת ומוזנת ישירות לקיבה, לא עזבה אותך לרגע, אלא פתחה עבורך חדר טיפול נמרץ בבית.

מי שקצת מתמצא בתחום יודע שקיימים בארץ מספר בתי חולים בהם מאושפזים ילדים במצבים כאלו. לא קל לטפל בהם בבית וגם לא זול. יש צורך בידע רפואי נרחב, בהכשרה מקצועית, בהפיכת לילה ליום, באינספור ויתורים ובעבודה סיזיפית קשה ומתישה.

אין ספק שקל יותר להעביר את הילד למוסד ולקחת אותו אחת לחודש לשבת הביתה. אבל אמך, נעה, לא העלתה בדעתה לחשוב על הנוחות האישית שלה. מבחינתה הטוב ביותר עבורך הוא בבית, ושם את היית, מוקפת בחום ובאהבה אינסופית. אמך גם הקימה עבורך חדר טיפולים מיוחד ובריכה בחצר, בה תוכלי לעבור את טיפולי ההידרותרפיה שאולי ייטיבו אתך.

הסוד: להביט קדימה

"עכשיו נעה שלנו התעייפה", אמרה אמך בשברון לב בערב הלוויה, וזהו. היא לא הייתה מסוגלת לדבר עלייך יותר, אך האהבה העצומה נשמעה היטב שזורה בין מילותיה הרועדות. המראיינים ניסו לשאול אותה לגבי העונש המגוחך שהוטל על האחראים לפרשת רמדיה, אך אמך העדיפה שלא להתייחס לכך כלל.   

"אני לא רוצה לדבר על זה", היא אמרה לשואלים, "אגיד את האמת – את הכעסים שלי מאותה תקופה שמתי בצד. ידעתי שאני מתמקדת בילדה שלי ואני צריכה לתת לבת שלי חיים ולהיות נטו-נטו שלה. עזבתי את הכעסים בצד כי הרגשתי שהם מכניסים לי אנרגיות לא טובות הביתה. אני חושבת שהצלחתי להחזיק את הבת שלי 15 שנה כי שחררתי. שחררתי את הכעסים האלו".

וייתכן, נעה, ייתכן שכאן באמת טמון הסוד הגדול של אמך האצילית. כי בשונה ממקרים רבים בהם ניתן לראות משפחות שהורסות את חייהן לאחר שאי מי פגע בבן משפחתן, העדיפה אמך לעצום עיניים ולעבור הלאה. בשונה ממשפחות שמנהלות כל חייהן מרדף אחרי נהגים שפגעו ביקיריהן ודורשות בתוקף שישבו מאחורי סורג ובריח עד יום מותם, אמך נהגה אחרת. ובשונה ממשפחות שאינן מסוגלות לשוב לחיים, בשל הכעסים העצומים שמפעפעים בהן מהעבר, אמך העדיפה לכבות את הכעס ולא ללבות אותו בנפט ובשמן.

אני משערת שגם לאמך היה ברור שהאחראים מוכרחים לבוא על עונשם. מובן מאליו שמי שרוצה באמת למנוע מקרים דומים בעתיד, חייב ומוכרח לדאוג לעונש הממצה ביותר עם הנאשמים, אך כאשר הופכים זאת למטרת חיים, ההפסד הוא ענק. והרווח? הרי גם אם הפוגע ייכנס לכלא למשך כל חייו וישלם קנסות עתק, זה לא יחזיר את בן המשפחה לחיים. זה לא ישפר את מצבו ולו במעט. אז למה להוסיף סבל על סבל?

את הסוד הזה ידעה אמך, וזה מה שעזר לה להחזיק מעמד לאורך שנות התלאות אותן היא חוותה. היא הסתכלה כל העת קדימה ולא בחנה את העבר. היא שמחה בכל מצמוץ שנראה בעינייך ובכל חיוך שעלה על שפתייך, גם אם הוגדר על ידי הרופאים כרפלקס או כמקרי, ולא הביטה לאחור. אמך ידעה להסתכל על העתיד, נעה, וזה מה שראוי להערצה כה עצומה.

אהבה תמידית

נעה היקרה, כעת את כבר לא אתנו. בוודאי טוב לך ואת שמחה ומאושרת. אבל רגע לפני שהתקשורת תמשיך הלאה ותעבור לכותרות הבאות, רציתי רק להודות לך ולספר עד כמה שלמדתי באופן אישי ממך ומאמך.

זה לא סתם שהלכת לעולמך בערב ראש השנה. הרי אי אפשר לשמוע את הסיפור שלך ולא להתחזק עד למעמקי הנפש. להתחזק באמונה ובתקווה - להבין שגם כשחרב חדה מונחת על הצוואר, עדיין אפשר תמיד לשאוף לטוב ביותר, וכל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.

להתחזק באהבה ובחמלה - גם כלפי כאלו שקשה להם, בין אם מדובר בחולים, בקשישים או בתינוקות קטנטנים. הם אמנם לא מסוגלים לגמול לנו על כך, אך זהו בדיוק חסד של אמת, וזה מה שהבורא דורש מאתנו. וכן, להתחזק גם בעבודת המידות, ולדעת שכל מה שקורה בעולמנו הוא תמצית הטוב, גם אם איננו מבינים זאת, כי לא ייתכן אחרת.

נעה יקירתי, לא נותר לי אלא לאחל לך ולכולנו, שכמו שאמך המסורה חמלה עלייך לאורך השנים ואהבה אותך גם בלי קשר למצבך ולמראך החיצוני, כך גם בורא עולם ירעיף עלינו שפע של חום ואהבה ממרום.

כי הרי כולנו בניו, וגם כשאנו פגועים או שרויים בתרדמת, הוא עדיין אוהב אותנו. תמיד.

נוחי לך בשלום ילדה אהובה, שתהיה לך ולכולנו שנה טובה.