השם מאמין בך – אז תאמין בעצמך

בפרשת ניצבים, הנקראת בדרך כלל סמוך לראש השנה, מופיעה המילה "תשובה" – בהטיות שונות – מספר פעמים:

"וְשַׁבְתָּ עַד השם אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב השם אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ השם אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה... וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל השם... כִּי תָשׁוּב אֶל השם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', ב'-י').

מיד לאחר הפסוקים העוסקים בעניינה של התשובה, מוסיפה התורה ואומרת: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', י"א-י"ד).

"כי המצווה הזאת" – לאיזו מצוה מתכוונת התורה, שעליה נאמר שהיא אינה נמצאת מעבר לים, אלא בפינו ובלבבנו?

ידועים דברי הרמב"ם, שהפסוק הזה מדבר בייחוד אודות מצוות התשובה שהוזכרה קודם לכן. הרמב"ן מחזק את הדעה הזאת ואומר, שבפסוק זה מוזכרים שלושת פרטי מצוות התשובה: "בפיך" – וידוי בפה. "בלבבך" – חרטה בלב. "לעשותו" – קבלה מעשית לעתיד (רמב"ן פסוק י"א).

פרשתנו טומנת בחובה סוד גדול בנוגע לתשובה.

הפרשה פותחת במילים שאומר משה לבני ישראל: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹקֵיכֶם".  רש"י כותב: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות (שנאמרו בפרשה הקודמת)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים... הוריקו פניהם ואמרו, מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י על פסוק יב, בשם מדרש תנחומא). תמיד הייתם ותמיד תהיו קיימים לפני השם. הנה, אתם נצבים וקיימים היום למרות שהכעסתם הרבה את הבורא. 

רש"י (שם) מביא את המשך דברי המדרש:

"אתם נצבים היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימים אתכם ומציבים אתכם לפניו". כשם שביממה יש חילופי זמנים בין האור לבין החושך, כך לכל אדם יש תקופות חשוכות, תקופות של ריחוק וקירור. אבל אומר משה לעם ישראל שלמרות הכל – תמיד אתם קיימים לפני השם. השם אף פעם לא נוטש.

טמון כאן רעיון עמוק. משה מעודד את עם ישראל והעידוד הזה הוא תחילתו של מסע התשובה. נבאר את כוונת הדברים:

אחת המצוות המובאות בפרשה הקודמת – פרשת כי תבא, היא מצוות מעשרות. אחד מפרטי מצוות מעשרות הוא, שבכל שנה שלישית, על בעל השדה לתת עשירית מן היבול שצמח בשדהו לעניים ("מעשר עני"). 

בסיומה של שנת המעשר עני, מצווה התורה את בעל השדה את הציווי הבא: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹקֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל השם אֱלֹקָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (כ"ו, י"ג-י"ד).

קריאה זו שאדם קורא בגמר שנת המעשרות, בה הוא מכריז שהוא עשה את כל המצוות הקשורות לשדהו, קרויה בפי חכמים "וידוי מעשרות" (משנה סוטה ל"ב, א', ועוד).

במבט ראשון, המילה "וידוי" נראית מעט תמוהה, שהרי מדובר כאן על אדם שמביא את מעשרותיו ומכריז שהוא שמע בקול השם וקיים את מצוותיו. מדוע זה נקרא "וידוי"? הרי המונח "וידוי" שייך בדרך כלל לאדם המתוודה על עוונות וחטאים שבידו ולתחושות אשמה, וכאן, הרי בעל השדה אומר את ההיפך, לא רק שהוא לא מאשים את עצמו אלא אדרבה, הוא מכריז על מעשה טוב: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל השם אֱלֹקָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". אני בסדר. מדוע זה נקרא "ווידוי"?

ביקורת עצמית, חרטה על העבר וחוסר שביעות רצון ממעשינו הם ללא ספק מפתח חשוב לתשובה, לתיקון ולשיפור המעשים, ואכן, בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום הכיפורים, אנו מפרטים את חטאינו ומתוודים עליהם. אולם לעיתים, בלהט הביקורת כלפי עצמנו, אנחנו שוכחים נתון חשוב: אנחנו גם עושים מעשים טובים, וזה הרבה מאוד.

אדם חייב ללמוד לסלוח לעצמו. היכולת לסלוח לעצמנו נובעת ממידת הרחמים. מהי מידת הרחמים?

בעולם המערבי מידת הרחמנות מתחברת אסוציאטיבית עם ותרנות. אני מרחם, לכן אני מוותר. אולם חכמים אומרים ש"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא – יוותרו חייו" (בבא קמא נ', ע"א). אי אפשר לבקש מאת הבורא רחמים במשמעות של "עיגול פינות" או וויתור במובן הפשוט.

המילה "רחמים" מגיעה מהמילה "רֵחֵם". הרחם הוא המקום שבו העובר מתפתח לפני צאתו לאוויר העולם. הרחם הוא המקום שבו מתרקמים חיים חדשים שיופיעו בעתיד (אגב, לכן המילה "רחם" והמילה "מחר" מורכבות מאותן אותיות. הרחם מפתח את המחר, אדם בעל רמ"ח אברים).

היכולת לרחם ולסלוח, לעצמנו ולעולם, היא היכולת לתת אמון בעתיד. אנחנו סולחים לעצמנו לא כוותרנות, אלא אנו חשים בתוך עצמינו שלמרות שכעת אנחנו מצויים בכישלון – עוד נשכיל להצמיח כוחות חדשים שיובילו אותנו אל היעד. היכולת לסלוח לעצמנו היא היכולת להיות סבלניים ולהבין שיש בכוחנו להתקדם. יש נפילות וירידות, אבל הכיוון הכללי הוא התקדמות. הקדוש ברוך הוא מאמין במחר שלנו.

כאשר אותו אדם אומר "עשיתי ככול אשר ציוויתני" הוא בעצם אומר, כן, יש בי דברים טובים ואין ספק שאוכל להשתפר באופן כללי, כך שללא ספק העידוד הזה הוא חלק מהווידוי.  

זו כוונת משה באמרו לבני ישראל: "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו". אתם נצבים למרות הכל, כי בבסיס אתם טובים, תראו כמה השם מאמין בכם.

ההרגשה הזו היא הבסיס למצוות התשובה. הקדוש ברוך הוא מאמין בכל יהודי ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא, כך שאדם מבין שיש לו בשביל מה להשקיע. אם השם מאמין בי, וודאי שאני אאמין בעצמי וביכולותי.

ימי חודש אלול הם ימי התשובה שבהם אנחנו מתחילים לשמוע קול שופר, קול שזועק "שפרו מעשיכם". קול השופר אינו רק תביעה לשיפור. קול שופר הוא גם ביטוי למשהו אלוקי, מקורי, לנפיחה האלוקית ולמפגש הראשוני של הקדוש ברוך הוא עם האנושות: "ויפח באפיו נשמת חיים".

התקיעה בשופר מתרחשת בשלושה שלבים: פשוטה שלפניה (קול רצוף), שברים-תרועה (קול קטוע), ופשוטה שלאחריה (קול רצוף). חיינו מתחילים בקול רצוף, תמים, בלי בעיות. משם הוא יורד לתוך סיבוכי העולם הזה ומתבטא בקול קטוע ומרוסק. אולם לאחר הסיבוכים – חוזרים שוב אל המקור, אל הקול האלוקי-טבעי. הנשמה חוזרת אל מקורה. בתקיעת שופר אנו נזכרים שאנחנו בעצם פשוטים וטובים, יצירי כפיו של הבורא, וזה מה שנותן לנו את הכח להשתנות לטובה ולשפר את מעשינו עוד ועוד.

שנה טובה ומבורכת.