טור תגובה לקורא שטען כי אנחנו הרווקות לא צריכות להתפשר, אלא לוותר

בטור זה אבקש במעט לחדד את הנקודה וההבדל שבין פשרה לויתור - כפי שאני רואה זאת מנקודת מבטי, ובכך בעצם להגיב לטוקבקיסט בשם 'בועז' שחווה דעתו על הטור הקודם שלי - מכתב סיכום השנה לשדכניות. 

לפני שאגע בנקודה שאותה אני רוצה להעביר, אני רוצה להודות לכל אחד ואחת על התגובות בטור הקודם, שגרמו לי ללא מעט מחשבה ו'חישוב מסלול מחדש'. 

אמנם אינני לוקחת את הדברים שכתבתי בחזרה כי מה שכתבתי באמת מסתמך על הניסיון שלי בשידוכים, ומגיע להאיר נקודות חשובות שחוויתי על בשרי - אך בוודאי שלא לשלול את כל מוסד השידוכים על הסף, ובטח שלא להעביר מסר מוטעה של לוותר על שדכניות. 

שכן זו ממש לא הייתה הכוונה שלי בטור הזה, ובוודאי שכל אחד ואחת צריכים לעשות את החושבים שלהם, ולבדוק עם עצמם אלו דברים הם 'בנפשם' והם לא מסוגלים לוותר עליהם בשום פנים ואופן (אצלי למשל זה נוגע בגיל), ועם אלו דברים הם יכולים לחיות בשלום גם אם הם לא יקבלו אותם. 

כמו בערך רוב החברות שלי שירדו מהרבה 'עצים' אחרי שהבינו שלא ניתן לקבל הכל - האמינו לי שגם אנוכי ויתרתי ועודי מוותרת על הרבה דברים שלכתחילה, בתחילת המסע הזה, היו מאוד חשובים. אם תשאלו אותי היום אם הם עדיין חשובים לי - אני חושבת שאגיד שכן, ובאותה מידה. למה אני מתפשרת עליהם? כי זה כמו שכתב בועז (והתודה לו על שהאיר את עיניי בניואנס הזה) - אני לא התפשרתי, אני ויתרתי. 

הויתור על פרמטרים כמו השכלה, עדה, זרם דתי, ואפילו סגנון אישי - לא היה קל. 

גם במוסד השידוכים יש מה לשפר ולתקן, ולא צריך להיבהל מזה 

מודה ומתוודה. 

זה קשה לוותר על דברים שנדמה לנו שהם בנפשנו, ולא משנה איך קוראים 'לילד'. פשרה, ויתור, כניעה. תקראו לזה איך שאתם רוצים - זה עדיין לא אומר שתחושת ההחמצה נעלמה, ושהצבע בפנים נותר כפי שהיה אילו היה זוכה לדברים החשובים בעיניו. אולי, אולי אחרי שאהיה נשואה, הדברים ירגישו אחרת (מבטיחה לעדכן גם אז, אוקיי?). 

אבל היות ואני עדיין כאן, איתכם ביחד בלבטים, בתחושות, בטעם הנפגם והנפסד של הויתורים הרבים שנאלצנו לעשות עם השנים (שהוא תחושתן הכללית של כל הרווקות בגילי ולא רק שלי) אני חושבת שזו חובה בסיסית שמוטלת עליי להצביע על מה שאינו נכון בשיטה. כמו בכל דבר בחיינו, טוב ומקסים ונפלא ככל שיהיה, גם במוסד השידוכים יש מה לשפר ולתקן. 

עכשיו, תן לי לשאול אותך משהו: עם יד על הלב, כשאתה מסתכל ברשימה שלך וחושב על מה אתה עוד יכול לוותר ומה בשום פנים ואופן לא - האם אתה לא מרגיש סוג של תחושת מרמור בלב? האם אתה מוותר על מה שאתה מוותר בתחושה טובה, או שמא מתגלים אז אי אלו סדקים באמונה שלך בבורא עולם? מה 'הולך' לך בלב כשאתה מוותר או מתפשר?

כמי שלא רק מחפשת אמת בדרכה אלא אף סוגדת לה - אני חושבת שחשוב מאוד שנבדוק עם עצמנו למה הויתור הזה גורם לנו. כי אם לומר את האמת, אני לא חושבת אלא יודעת ומאמינה בכך בכל לבי ש'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו' ושאם דברים חשובים לך באמת ואתה מרגיש צער כשאתה מוותר עליהם - אז עצתי לך היא לבחון מחדש את דרגת הביטחון שלך בבורא. 

ולא, זה לא שאני הגעתי אליה בשלימות ואני מסתכלת עליך עכשיו מגבוה. חס וחלילה. קטונתי מכל החסדים, אבל אני מרגישה כך ואני חושבת שיש בזה הרבה מן האמת - שאם אנחנו ממהרים לוותר ולהתפשר על דברים שהם בנפשנו, על דברים שברור שהם ישמחו אותנו ב'לכחתילה' ולא ב'דיעבד', אם אנחנו מרגישים שהצביטה היא כואבת מאוד בבשר ולמרות זאת מוותרים כי אנחנו כבר לא צעירים או יפים/מוצלחים כמו שחשבנו בהתחלה - אז אני באמת לא חושבת שאנחנו בכיוון (וסליחה מראש מהקב"ה אם ההתבטאות שלי לא נכונה).

ויתורים שלא גורמים לי לצביטות גדולות וכואבות מדי בבשר החי 

אני לא במקום הקב"ה, ואילו ידעתיו - הייתיו. אני לא יודעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל, למה יש לנו עדיין כל כך הרבה שאלות ובקשות שטרם נענו, ולמה אי אפשר שהכל יהיה פשוט יותר בדרך שלנו. אבל דבר אחד אני כן יודעת, ועל זה אמשיך להתעקש כל עוד נפשי בי: 'עין לא ראתה אלוקים זולתך - ייעשה למחכים לו'. אני עדיין מחכה לבורא עולם, ונשמתי פרושה לנגד עיניו בכל הקורות אותי, כמו ספר פתוח. הוא הבוחן כליות ולב יודע בדיוק מאיזה מקום אני אומרת את מה שאני אומרת, כותבת את מה שאני כותבת ומוותרת או לא מוותרת בדרך שלי. 

מי אמר שלבטוח זה דבר קל? מי אמר שמי שבוטח מקבל מיד את כל מה שהוא רוצה? ביטחון זה דבר אחד, וקבלת הישועות זה דבר אחר לגמרי. השנים שלי בשידוכים לימדו אותי שאם אני רוצה לחיות את החיים שלי בשמחה לצד השידוכים והקשיים שעוברים בהם - אני צריכה להשליך את הכל על השם, ולבטוח בו לא בשלושים אחוזים אלא במאה. 

הנוסחה היא מאוד פשוטה: ככל שאתה זורק עליו יותר, ככה יש לך פחות דאגות. ככל שאתה בוטח יותר, כך יש לך פחות ויתורים לעשות. ואני לא אומרת שלא צריך לעשות ויתורים, כי אין מה לעשות. הגיל והבגרות עושים את שלהם, וכן יש צורך בויתורים - אבל כשאני חושבת על אלו מין ויתורים אני יכולה לעשות ואלו לא, אז התשובה ברורה כשמש: ויתורים שלא גורמים לי לצביטות גדולות וכואבות מדי בבשר החי, ויתורים שאני אוכל לחיות איתם בשלום. לישון איתם טוב בלילה, ולקום איתם בחיוך בבוקר. 

לפני שאני עושה ויתור, אני מתיישבת עם עט ודף ועושה טבלה בעלת שתי עמודות. בצד אחד אני כותבת למה אני מוותרת על הדבר הזה, אבל בצד שני אני כותבת את מה שהויתור הזה גורם לי להרגיש - ולא מתקמצנת על מילים ומחשבות ותהיות ולבטים, גם אם זה אומר למלא עשרים דפים כאלה. 

באופן הזה, כשהכל גלוי וידוע לפניו יתברך וגם לנגד עיניי, אני מבינה האם הויתור גדול או פעוט, אפשרי או ממש לא. 

 האם ניתן אולי לשנות את משיכת הלב, ולגרום לו להימשך לדברים אחרים ממה שהוא אולי הורגל אליהם?

בתגובתך כתבת שלמרות הויתורים שעשית גם אתה - אתה מחפש, ואני מצטטת: "רק לפי רמה דתית, צניעות ומשיכת הלב", ועל צמד המילים האחרונות אני רוצה להתעכב. כי מה זה אומר משיכת הלב? איך תדע שיש לך משיכת לב למשהו מסוים, עם לא תעבור דרך הבירור המעמיק הזה מול עצמך? למה לדבר אחד אתה נמשך ולדבר אחר לא? האם ניתן אולי לשנות את משיכת הלב, ולגרום לו להימשך לדברים אחרים ממה שהוא אולי הורגל אליהם עד כה?

כמו שאתה מבין - בדיוק כמוך, גם אני וכל אחת מחברותיי הרווקות המתבגרות - רוצות להרגיש משיכת לב. למה אנחנו לא מסוגלות להרגיש את המשיכה הזו לכל אחד ועם כל אחד? למה? כי "בשבילי נברא העולם" זה לא רק עבורי, אלא גם בשביל שלי. לפי היכולת הקוגניטיבית והרגשית שלי, לעכל ולקבל את הויתורים שאני נאלצת לעשות. או שלא. 

אם היית שואל אותי לפני עשור אם היה מפריע לי לצאת עם מישהו שגדול ממני בעשר שנים - התשובה הייתה בהחלט כן. היא לא השתנתה מאז. מה בכל זאת השתנה? הרצון שלי להתבונן על דברים בצורה קצת אחרת, אולי אפילו לסבול קצת כדי לא לסבול הרבה (לפי עצתו של רבי נחמן מברסלב שאמר שמי שלא מוכן לסבול מעט, יסבול הרבה), אולי כי אני מהזן ה'מאזין' והקשוב ולא רק השומע את מה שעובר עליו. 

גם היום, כששדכנית מציעה לי הצעות של גברים שגדולים ממני בשמונה-עשר-12 שנה, אני מתחלחלת. התחושה היא קשה, ואין לי את זה ביותר פשוט. זו אני, ואני לא יכולה לשנות את הפרספקטיבה שלי - בדיוק כמו שהקב"ה לא יכול לשנות סדרי עולם. זא"מ, ברור שהוא יכול. אבל בשביל לשנות אותם הוא צריך לשנות כל כך הרבה דברים, עד שזה פשוט לא כדאי. יש שינויים שבשביל לעשות אותם - צריך לפרק הכל ואז להרכיב מחדש. ואני - אני כבר התפרקתי מספיק. אין לי כוח להתפרק עוד, וגם ככה, בשביל להגיע לשינוי הנצרך 'בעיני בשר ודם', אצטרך לפרק את כל האישיות שלי, את כל מי ומה שאני מזוהה איתו. 

בעיניי לא זו הכוונה של הקב"ה בעצם המילה הכנעה. אולי היא פירקה אותי לגורמים המילה הזו, אבל אני עדיין יכולה לזהות את השביל שנברא בשבילי, הוא לא נמחק לחלוטין. 

אם את רווקה - לחצי כאן וקבלי את המתנה הייחודית של שירה כהן, במיוחד עבורך!

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il