למה אנחנו כועסים, ולא מוכנים לסלוח?

לא אחת אנו סוחבים על שכמנו כעסים רבים כלפי אנשים שונים שפגעו בנו. אנו יודעים כמובן, שכעסים, ככלל, מטילים עלינו עומס נפשי כבד, ורק כאשר נצליח להשתחרר מהם – נוכל להתחיל לחיות באמת את חיינו מתוך יכולת להתרכז בעשיה העצמית שלנו, וגם להתפנות למחשבות יצירתיות וחיוביות. בכל זאת, אנו מתקשים לשחרר את הכעסים שמלווים אותנו, וממשיכים לסחוב אותם על גבנו.

ה"חת"ם סופר" (דרשות, פרשת ואתחנן) כותב, כי אמנם מותר האדם מן הבהמה הינו בכך שניתנה בו נשמה טהורה ועליונה, אולם גם לבהמה ישנו יתרון על האדם – בכך שהיא יכולה לחיות את חייה מבלי דאגות או כעסים, מבלי לחשוב על מה שהיה אתמול או על מה שיהיה מחר. הבהמה מתרכזת איפוא בהווה, במה שהיא עושה כעת, ובכך יתרונה. מה חבל, שאיננו מאמצים את יתרונותיה של הבהמה, לפחות במידת יכולתנו!

מכל מקום, מדובר בעובדה קיימת. כעסים מלווים אותנו במהלך חיינו, ואין זה משנה כלל האם מדובר בכעסים מוצדקים או שמא לא. יתכן שעל פי ראות עינינו, בנקודת זמן כזו או אחרת, הכעס מוצדק. יתכן שאמנם נפגענו, נגרם לנו עוול, ועל פי תפיסת העולם שלנו, אנו כועסים בצדק. אולם בסופו של דבר, הכעס פוגע בראש ובראשונה בנו עצמנו! הוא מכביד עלינו, הוא גוזל מאתנו אנרגיות רגשיות, והוא מעכב את התקדמותנו.

למה הדבר דומה? לאדם שמנסה לרוץ במהירות, אולם הוא נושא על שכמו אבנים כבדות. אין ספק, שאותו אדם לא יוכל למצות את יכולותיו ולרוץ באותה מהירות, שבה היה מצליח לרוץ אלמלא היה נושא את המטען הכבד. הוא גם יתעייף הרבה יותר מהר מאדם אחר הרץ באותה מהירות, אך בלי המשקולות המיותרות.

ובכן, זה בדיוק מה שקורה לנו כאשר אנו סוחבים על גבנו כעסים – אנו לא מצליחים להרגיש שמחה, אנו לא יכולים להשתחרר ולתת את עצמנו לסביבה – משום שהכעס שואב אותנו, אנו לא יכולים לראות תקוה ואור בחיינו, ומשום כך גם נתקשה לתת לאחרים אור ותקוה. הכעמכבה את כל רגשותינו החיוביים, ומטעין אותנו במקומם ברגשות שליליים מכבידים, שמונעים מאתנו להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות שלנו ולממש את כל הפוטנציאל החיובי הטמון בנו.

אנו אומרים לעצמנו, כי פגעו בנו, וקשה לנו לסלוח. אנו מסבירים לעצמנו ש"לא מגיע" לאנשים מסוימים שנסלח להם ונתפייס איתם. אנו אפילו משוכנעים שלא כדאי לנו לסלוח, כאשר אחת הסיבות לכך הינה אותה אמונה סמויה שנמצאת בתוכנו מבלי שאנו מודעים לה, כביכול אם נסלח למי שפגע בנו – הוא ירשה לעצמו לשוב ולפגוע בנו שנית, ואולי הסליחה והמחילה שלנו תיתפס בעיניו כחולשה מצדנו, שאותה הוא ינצל כנגדנו. כמובן, ניתן להוסיף כי לפעמים אנו מאמינים שיהיה זה בלתי הוגן אם נסלח למישהו, בו בזמן שלאמיתו של דבר אנו הצודקים והוא הטועה.

אולם הבה ונזכור: גם אם אכן פגעו בנו, גם אם כל השיקולים הללו מוצדקים, גם אם באמת איננו חייבים לסלוח וזה לגיטימי שנמשיך לכעוס – בסופו של דבר, כאשר אנו ממשיכים לסחוב את הכעסים בלב, אנו מענישים בראש ובראשונה את עצמנו! אנו פוגעים בעצמנו, הרבה יותר מכפי שאנו פוגעים באותו אדם שאנו כועסים עליו! כך אנו מבזבזים שעות על גבי שעות על חשיבה סביב הכעסים שלנו, כאשר באותן שעות, החיים חולפים לצידנו מבלי שנחיה אותם באמת... אנו יכולים להיות עם הילדים, עם המשפחה, עם חברים; אנו יכולים להתפלל וללמוד; ועדיין – את כל זאת אנו עושים מבלי ריכוז, משום שדעתנו נתונה לכעסים המפעפעים בתוכנו.

אם כן, נשאל: האם זה הגיוני לפגוע בעצמנו כל כך, רק כדי שהזולת לא יהנה מסליחה שאינה מגיעה לו? האם זה הגיוני לפגוע בעצמנו בוודאות מוחלטת, רק כדי לא להסתכן בפגיעה נוספת מצידו של הזולת? ברור שלא!

הכעס ה"לגיטימי"

אלא שכאן המקום לערוך הבחנה בין שני סוגים של כעס: ישנו הכעס הראשוני, שאנו חשים ברגע שבו מתברר לנו שמישהו פגע בנו או נהג כלפינו שלא כשורה, או כאשר נוצר מצב שמכעיס אותנו. את הכעס הזה – קשה מאד למנוע, ונדרשות עבודת מידות והפנמת האמונה שהכל משמים כדי שלא לחוש אותו כלל ועיקר.

ובכל זאת, אובייקטיבית, יש לדעת כי הכעס הזה נמשך בדרך כלל דקה עד דקה וחצי לכל היותר... אמנם לעיתים מדובר בהתפרצות עזה, שנדרשת שעה ארוכה בכדי להשתחרר ממנה, אולם בסופו של דבר, מדובר ברגש שמועד תפוגתו קצר למדי. עד מהרה הוא חולף מאליו, מתפוגג, ולא נותר ממנו מאומה.

הבעיה היא שבדיוק בשלב זה נכנס לתמונה הסוג השני של הכעס: הכעס המשני. הכעס המשני נוצר באופן מלאכותי, גם אם לא מתוכנן, בעקבות מחשבות ותפיסות שבהן אנו מזינים את עצמנו. הוא אינו נובע באופן אוטומטי מהפגיעה שחווינו, אלא נוצר על ידי המחשבות שאנו חושבים בעקבות הפגיעה, ועל ידי מסקנות – שאינן בהכרח נכונות – באמצעותן אנו מזינים אותו.

על ידי המחשבות הללו, על ידי המסקנות שאנו מסיקים והתהליכים הרגשיים שאנו מאפשרים – אנו מעצימים את הכעס, אנו מגדילים אותו ומתדלקים אותו. אנו מעניקים לו חיות משל עצמו, ומאפשרים לו להמשיך ולהתקיים הרבה מעבר לתאריך התפוגה הטבעי שלו.

במקום שיאמר האדם לעצמו, למשל: "לא נורא... מה כבר קרה? הרי בסופו של דבר הנזק לא היה גדול כל כך! ובכלל, אולי החבר לא התכוון לפגוע בי בכלל? וגם אם כן – הרי בסך הכל, אני יכול להמשיך בשגרת חיי, הגם שפלוני ניסה לפגוע בי, שהרי המעשה שהוא עשה אינו מהווה את חזות חיי!", הוא אומר לעצמו: "נורא ואיום! חוצפה! איך הוא העז לעשות את זה? הוא בוודאי ניסה להרע לי, לפגוע בי, ומי יודע מה הוא עוד עלול לעשות לי!".

כך, במקום שהכעס הראשוני, הטבעי, יתפוגג מאליו לאחר שעה קלה – הוא עשוי להמשך שעות, ימים, ולפעמים אפילו שנים, משום שאנו משמרים אותו, ואפילו מגבירים ומעצימים אותו. הכלל התקף במקרים רבים אחרים, שעל פיו הזמן מרפא את הנפש – אינו תקף במקרה זה, כאשר אנו ממשיכים להזין את הכעס ולהעצים אותו. במקרה זה, הזמן דוקא עלול להחמיר את המצב, שכן ככל שחולף הזמן – אנו ממשיכים ללבות את הכעס יותר ויותר!

האם איננו מכירים כעסים המחזיקים מעמד עשרים שנה, שהיו יכולים להתפוגג ברגע? האם אנו לא מכירים כעסים שאוכלים אנשים מבפנים, מכבידים עליהם ומשחיתים כל חלקה טובה בנפשם, תוך שהנזק שהם גורמים עולה עשרות מונים על הפגיעה שהחלה את התהליך וגרמה לכדור השלג להתגלגל במדרון החלקלק?

הניפוח, ההגזמה, ההפרזה – הופכים כעס קטן שנוצר בעקבות מעשה פעוט, לסיפור עסיסי על עוול נורא שמצדיק מאבקי כוחות ממושכים, ועלול לגרור בעקבותיו שימוש באלימות לסוגיה השונים: בהתכנסות, בשתיקה זועמת, בטריקות דלת, ועוד כיוצא בזה.

הכעס בראי חז"ל

בדברי חז"ל הקדושים, בגמרא ובמדרשים, אנו מוצאים התבטאויות חריפות עד מאד בגנותו של הכעס.

כך למשל נאמר בגמרא במסכת נדרים (כ"ב, ע"א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה".

ועוד שם (ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. שנאמר: רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו. רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר: כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב: וכסיל יפרוש אולת. רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר: ובעל חימה רב פשע".

אולם כאן עלינו לברר: באיזה כעס אמורים הדברים? האם הדברים אמורים בכעס טבעי, רגעי וחולף, אשר אנו חשים כאשר מישהו עשה לנו דבר מה? לכאורה, התשובה שלילית...

הבה נתבונן בדברי הגמרא במסכת שבת (ק"ה, ע"ב): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד".

כלומר: כאשר אנו מדברים על הכעס אשר בחומרתו ובגנותו הכבירו חז"ל הקדושים – אין אנו מדברים על הכעס הרגעי שנוצר באופן טבעי כאשר אנו נפגעים על ידי מאן דהו, אלא על הכעס המשני שאנו יוצרים בעצמנו, הכעס שאנו מעצימים, מפתחים, מזינים ומגדילים עד שהוא מגיע למימדים מפלצתיים של "מקרע בגדים בחמתו", "משבר כלים בחמתו", או "מפזר מעות בחמתו".

ואל תתמהו על הגמרא שהזכירה "כעס" סתם, שהרי גם הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב, ה"ג) כתב: "אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים", כאשר כבר מציין בעל ה"סדר למשנה", כי המקור היחיד לדברי הרמב"ם הינו מדברי הגמרא במסכת שבת שהבאנו זה עתה. אמור מעתה: ה'כעס' האמור סתם – אינו הכעס המתפרץ, הראשוני והרגעי, אלא הכעס המועצם והמפותח המביא את האדם לידי מעשים שליליים וחמורים.

לכן, לסיכומו של דבר: אם אנו מגיבים בדקה של כעס בעקבות פגיעה שנפגענו, לא קרה שום דבר. מדובר בתגובה טבעית, לגיטימית, שאינה פוגעת בנו ואינה בעלת השלכות שליליות על התפקוד שלנו. אולם לאחר רגעי הכעס הללו, צריכים להגיע רגעי קסם של פיוס – שבהם אנו משחררים את עצמנו מהכעס ופותחים דף חדש! אם הרגעים הללו אינם מגיעים, ובמקום הפיוס אנו ממשיכים להזין את עצמנו באינפורמציה שלילית שמעצימה את הכעס – כאן מתחילה הבעיה... וכאמור, בסופו של דבר, זו הבעיה שלנו!

ואכן, הרמח"ל, במסילת ישרים (פרק י"א), מגדיר שלוש דרגות ביחס לכעס:

הדרגה הפחותה ביותר הינה זו שבה האדם כועס בצורה קיצונית, עד שהוא עלול לשבור כלים בחמתו ולעבור על כל מיני עבירות שבעולם. אדם המגיע לרמה זו של כעס – כמוהו כעובד עבודה זרה, והוא הכעסן שבגנותו הפליגו חכמים בכמה וכמה מקומות.

דרגה נוספת הינה דרגתו של זה אשר הוא בבחינת "קשה לכעוס ונוח לרצות". מדי פעם יש לו כעסים, אולם הוא מתגבר עליהם ואינו מאפשר להם להתפתח. אם נשתמש במילים שלנו, נוכל לומר, שמדובר במי שלעיתים מגיב תגובה ראשונית של כעס, אולם הוא אינו מאפשר לכעס זה להתפתח לכעס משני. הרמח"ל מבאר, כי אדם זה נחשב ל"בולם פיו בשעת מריבה", ועליו נאמר בגמרא (חולין פ"ט), כי "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה".

וכמובן, ישנה הדרגה הגבוהה ביותר, דרגתו של הלל הזקן, אצלו לא ניתן היה לעורר את הכעס בשום פנים ואופן. זאת אומרת: הלל הזקן הגיע למדרגה כזו, שאפילו התעוררות של כעס הוא לא חווה, תהיינה הסיטואציות אשר תהיינה.

חשוב להבין: אמנם איננו רוצים לחוות רגשות שליליים, אולם בכל זאת, אנו מודעים לכך שבעולם הזה לא ניתן לחוות רגשות חיוביים בלבד. בעולם הזה איננו נמצאים במצב שבו אנו יכולים לברך על הרעה "הטוב והמטיב" – בדיוק כמו על הטובה, משום שבעולם הזה ישנה מציאות של רוע. השאלה אינה, איפוא, האם נחווה אי פעם רגשות שליליים, אלא איך נגיב עליהם, כאשר כאן, יש להבחין כאמור, בין התגובה הראשונית – לבין התגובה המשנית.

ואכן, הרמב"ן והאברבנאל מבארים, שכאשר נאמר בתורה על אהרן לאחר מות שני בניו: "וידום אהרן" – אין המשמעות שהוא שתק מיד, אלא שבכה בכי על פטירתם, אולם לא המשיך את הבכי הזה. ביחס ליכולתו של אהרן לעצור את בכיו – משבחת אותו התורה ואומרת: "וידום אהרן". כלומר: תגובת הבכי הראשונית – היתה מחוייבת המציאות, אולם אהרן לא איפשר לעצמו להמשיך להגרר לתגובה משנית, אלא עצר את תגובת הצער שלו (שאף היא, כמובן, היתה על פי מדרגתו של אהרן הכהן), ובכך השתבח.

ואמנם, כבר כותב בעל התניא (ליקוטי אמרים פי"ב): "וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא שנאה ח"ו, או ח"ו קנאה וכעס או קפידא ודומיהן - אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו". כלומר: לאדם אין תמיד שליטה על התהליך הטבעי, שבו עולים הכעסים מהלב המרגיש אל המוח החושב. אולם הוא יכול לנעול בפני הרגשות הללו את שערי המוח – ולא לאפשר להם לקנות שביתה בתוכו!

בעל התניא מכיר איפוא בכך, שכאשר האדם מרגיש כעס, טבעו הוא להצדיק את עצמו, להזין את הכעס ולהעניק לו לגיטימציה. בדיוק כנגד תהליך זה היוצר את הכעס המשני – יוצא בעל התניא חוצץ. הוא מבהיר כי במקום לייסר את עצמו על מחשבת הכעס שעלתה בליבו או במחשבתו, על האדם לחתור להסרת הכעסים מכאן ואילך, ובמקום לתחזק אותם – לוודא כי הם לא יצליחו להשתלט עליו.

ובשולי הדברים יש לציין, כי גישה זו מתאימה לגישתו הכללית של בעל התניא, המתייחס אל האדם ה"רגיל", כלומר: אל הבינוני, שאינו צדיק גמור, ומלמד, כי הינו סוג אדם שבמהותו עדיין יש בליבו צדדים שליליים, ועבודתו הינה בשתי זירות: ראשית – עליו לחתור ולהשפיע על הלב בכדי לשרש ממנו את הנטיות השליליות, אולם גם כאשר עדיין אינו מצליח לעשות זאת – עליו לוודא לפחות, כי הצדדים השליליים שבליבו לא יבואו לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה, המכונים "לבושי הנפש".

ולענייננו: אמנם עקירת היסוד הרגשי המוביל את האדם לחוש רגש של כעס בסיטואציות מסויימות – הינה מטרה נעלה, אולם לא תמיד ניתן להשיגה בטווח המיידי. לפיכך, על האדם לוודא לפחות, כי יוכל לעצור את הכעס מבלי להניח לו להתגלגל ולהתפתח לכדי כעס משני, שחומרתו עולה על זו של הכעס הראשוני.

בין מציאות לדמיון

על פי האמור מתברר, כי תגובת הנגד לכעס – הינה: פיוס. כלומר: גם לאחר שהתעורר בנו רגש של כעס בסיטואציה מסויימת, עלינו להמנע מהנצחת הרגש הזה, ובמקום זאת לחתור לסיומו של הכעס באמצעות פיוס עם האדם שפגע בנו. אם ננסה להגדיר את תהליך הפיוס, נוכל לומר כי הוא מבוסס, למעשה, על ההבחנה בין המציאות לדמיון: בין מה שנעשה בפועל לבין מה שנדמה שנעשה; בין הנזק הריאלי – לבין ההגזמה בחומרתו.

לעיתים קרובות, אם נבחן בעין אובייקטיבית את הנזק שנגרם, את מידת הכוונה שעמדה מאחורי המעשה ואפילו את עצם המעשה שנעשה בפועל, נגלה כי חומרתם פחותה במידה משמעותית ביחס למידה שבה אנו תופסים אותם. לפעמים המעשה עצמו הרבה פחות חמור מכפי שהוא נראה בעינינו מתוך הכעס, לפעמים יש בהחלט מקום להניח שהוא נעשה בלי כוונת מכוון, ובמקרים רבים, גם אם אכן נעשה המעשה, ובכוונה – הנזק שנגרם מחמתו אינו באמת כה חמור.

כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להשאר שבויים בקונספציה שבנינו בדמיוננו, בסיפור שסיפרנו לעצמנו – אנו ממשיכים לאורך זמן לתפוס את המעשה, את הכוונה ואת התוצאה באופן חמור בהרבה מכפי שהם באמת. ברגע שבו נביט במציאות בעיניים פקוחות ונבחן אותה אובייקטיבית במימדיה האמיתיים – ההתפייסות תגיע מאליה. ואין הכוונה רק להתפייסות החיצונית, בינינו לבין האדם שפגע בנו, אלא בראש ובראשונה להתפייסות הפנימית – ברמת התחושה שאנו חשיב בעומק הלב.

אולם גם כאשר אובייקטיבית מדובר בפגיעה משמעותית, שנעשתה בכוונה וגרמה לנזק משמעותי – יש בנו היכולת להתפייס, לסלוח ולהמשיך הלאה. הסיבה מחמתה זה לא קורה, הינה בעיקר תחושת חוסר האונים שמלווה אותנו בעקבות הפגיעה, ומקשה עלינו להפוך דף. אולם ברגע שבו נביט במציאות בצורה מושכלת – נבין כי לאמתו של דבר איננו חסרי אונים כל כך.

אם פגעו בנו פעם אחת, אין זה אומר שאנו עומדים להפגע שוב ושוב. אין זה גם אומר שאנו חלשים וחסרי יכולת להגן על עצמנו. בפגיעה אין יותר מכפי שיש בה באמת: פגיעה נקודתית, מקומית, שגם אם היא כואבת בטווח המיידי – הכאב שבה אמור להתפוגג ולחלוף עד מהרה.

אם ננסה לשחזר פגיעות שונות שחווינו, נגלה כי בפרספקטיבה של זמן – הן נראות נוראות הרבה פחות מכפי שהן נראו ברגע הראשון. הרבה פחות טראגיות, הרבה פחות דרמטיות. במבט לאחור, לאחר מספר ימים, שבועות או חודשים – לא נזכור אותן כלל, ובוודאי לא נוכל להבין מדוע ייחסנו להן חשיבות כה רבה. לא נוכל להבין מדוע התייחסנו אליהן בחומרה כה רבה.

שליטה עצמית

אכן, כדי להגיע למצב של פיוס, גם כאשר נפגענו – עלינו לגייס לעזרתנו את השליטה העצמית, שתאפשר לנו לעצור את כדור השלג ולהמנע מלהעצים את חומרת המצב. לכל אחת מאתנו יש יכולת שליטה עצמית, ומה שנדרש מאתנו זה רק לגייס אותה לעזרתנו ולהשתמש בה.

ההבדל בין אדם חזק לאדם חלש הינו ביכולת השליטה העצמית. אדם חלש הינו אדם שמאבד שליטה כאשר הדברים אינם מסתדרים כרצונו, בעוד אדם חזק שולט בעצמו גם במצבים, שבהם הדברים אינם זורמים על פי הציפיות.

משכך, אדם חלש יחוש חוסר אונים כאשר פגעו בו, וממילא יתקשה להתפייס ולסלוח. לעומתו, אדם חזק מרגיש, שגם אם הוא נפגע – המושכות עדיין בידיים שלו, ולכן, הוא חזק מספיק כדי להשאיר את הפגיעה מאחוריו, להתפייס ולהמשיך לעתיד טוב יותר.

חשוב להבין כי אנשים בעלי שליטה עצמית מרגישים אותם רגשות כמו אנשים חסרי שליטה עצמית. גם הם יכולים להרגיש ברגע נתון כעס רב, ואפילו רצון להתפרץ. גם הם יכולים להרגיש את הרצון לשבור את הכלים, לקום וללכת תוך החרבת מערכת יחסים. ההבדל היחיד הוא, שאנשים בעלי שליטה עצמית – פשוט אינם עושים זאת...

הם אינם עושים זאת משום שהם אינם מפחדים לאבד שליטה. הם יודעים שבסופו של דבר הכל יסתדר. הם מבינים מראש, שהדברים יראו אחרת בפרספקטיבה של זמן, ולכן הם יכולים להתאזר באורך הרוח הנחוץ כדי לא להגיב מיידית, אלא לבחון בעיניים אובייקטיביות את המצב ולהגיב באופן מדוייק והולם לחומרתו.

שליטה עצמית אינה היכולת לעצור רגש מתפרץ. חסימת הרגש והנסיון להתעלם ממנו לא יובילו בסופו של דבר לשליטה – אלא ל"חניקה רגשית", וההתפרצות תהיה רק שאלה של זמן. במקרים אחרים, חסימת הרגשות המתפרצים עלולה להוביל לחסימת רגשות כללית, ולהפוך את האדם לאדיש יותר ולמנותק רגשית מתחושותיו.

שליטה עצמית, אפוא, אינה היכולת לכלוא את הרגשות השליליים, אלא היכולת לעבד אותם באופן שונה בזמן אמת. אנשים בעלי שליטה עצמית יכולים להתמקד בכל סיטואציה במה שביכולתם לעשות, במקום להתבוסס ברגשות תסכול עקב המצב – עובדה אשר יש בה כדי להחמירו.

כאשר אדם ללא שליטה עצמית כועס, למשל, משום שפלוני איחר לפגישת עבודה שנקבעה עמו – הוא אומר לעצמו: "הנה! פלוני מנצל אותי! פוגע בי!". לעומתו, אדם בעל שליטה עצמית – אינו שולט רק בפיו, אלא גם בפחדים שלו. במצב מעין זה, מצב שבו הענינים יצאו משליטתו, הוא אינו חווה זאת כחוסר אונים קיצוני – אלא כאירוע נקודתי שאינו נעים, אך גם אינו קיצוני ודרמטי כל כך...

אנשים בעלי שליטה עצמית יתמקדו תמיד בהשגת התוצאות האפקטיביות ביותר בכל מצב, ולכן, הם לא יפעלו מתוך כניעה לדחפים, אלא יבחרו את התגובה האובייקטיבית המשרתת אותם באופן הטוב ביותר. משום כך אנשים בעלי שליטה עצמית לא יכנעו לכעס, וכמובן, הם לא יפתחו ויעצימו אותו, משום שהם מבינים שהכעס ימנע מהם לפעול באופן מיטבי. הם יעדיפו להשהות את תגובותיהם עד לבחינה ריאלית של המצב, ולאחר מכן הם יגיבו באופן שיניב את התוצאות הטובות ביותר.

אנשים בעלי שליטה עצמית אינם מגיבים בפגיעה חוזרת כאשר נאמרות כלפיהם מילים קשות, ואינם מנסים להתגונן באמצעות התקפה. הם מבינים שמאבקי כוחות לא ישרתו את האינטרסים שלהם, והם לא יניחו לעצמו להיות "הד" לקולו של הזולת. הם לא יגיבו – אלא ייזמו, ובמסגרת היוזמה שלהם – הם ינסו להשיג את המקסימום לטובת עצמם. כמובן, העצמת הכעס, אינה עונה על הקריטריונים הללו...

אנשים בעלי שליטה עצמית לא ינסו להוכיח מאומה לאיש, ומשום כך לא יהיה להם כל צורך לשמר את הכעס שלהם. ההוכחה נחוצה רק במסגרת ויכוח סביב השאלה "מי צודק", ויכוח המהווה חלק ממאבק כוחות – שבעלי השליטה העצמית אינם נוטלים בו חלק. בעלי השליטה העצמית אינם עוסקים בעבר כלל. פניהם אל העתיד, ומטרתם הינה לצבוע אותו בצבעים חיוביים יותר ויותר ככל שניתן.

אנשים בעלי שליטה עצמית מבינים כי כל ויכוח, מריבה או פגיעה – מהווים "קונפליקט" שלעולם לא יסתיים בנצחון חד משמעי של אחד הצדדים. הדרך היחידה לסיים קונפליקט – הינה באמצעות פשרה, ולכן בעלי השליטה העצמית חותרים בדיוק לשם. הם אינם מנסים להכניע את הזולת, אלא למצוא פתרון ביחד איתו. משום כך דרכם אל הפיוס – סלולה.

והחשוב ביותר: אנשים בעלי שליטה עצמית – הם בסופו של דבר המנצחים. הם המנצחים, לא משום שהם מכניעים את הזולת, אלא משום שהם אינם מנסים לעשות זאת. הם המנצחים, משום שבמאזן הסופי הם משיגים את המטרות שלהם במידה הרבה ביותר. הם מנצחים משום, שמלכתחילה הם אינם שוגים באשליה, כביכול, ניתן להכניע את הזולת.

ענווה ויכולת פיוס

כלי נוסף שעשוי לעזור לנו במידה רבה להתפייס הינו הענווה. ענווה, בהקשר זה, אין משמעה הכרה פחותה במעלות שלנו או ביכולות שלנו, אלא היא היכולת להכיר במעלותיו של השני ולבחון את מעשיו במבט בלתי שיפוטי.

אנשים רבים משוכנעים שביכולתם "לקרוא" את מחשבותיו של הזולת, להבין בדיוק את המניעים שגרמו לו לפעול בצורה זו או אחרת ואת היסודות הנפשיים שמפעילים אותו. למשל: כאשר הם רואים בן יחיד, הם מסיקים מיד, כי בוודאי הוא מפונק, משום שאינו נאלץ להאבק על מקומו במערכת המשפחתית. הם אינם מביאים בחשבון, כי ניתן לנתח את הדברים גם באופן שונה, ולומר כי מאחר שגדל בלי אחים – הוא נהנה מהרבה פחות תמיכה ועידוד לעומת מי שהיה מוקף במערכת משפחתית איתנה ויציבה, ודוקא משום כך הוא פחות מפונק, או לפחות מפונק בתחומים מסויימים בלבד...

הבעיה היא שאדם שיפוטי, המשוכנע שהוא חכם יותר מאחרים ויכול להבין את הלך נפשם ולשפוט אותם – סבור כי ביכולתו לזהות את ה"טוב" ואת ה"רע", וממילא יהיה קשה עד בלתי אפשרי לפייס אותו. הוא הרי מבין טוב יותר מכולם ממה נבע רצון הזולת לפגוע בו, והוא גם מרגיש את עצמו מעל כולם – כך שיש צורך בריצוי רב בכדי לזכות לסליחתו ולנכונותו להתפייס...

אדם שאינו עניו, יתייחס לפיוס במונחים של: "אני מוכן להתפייס...", והמשמעות, שהמילים הללו מקפלות בתוכן הינה: "אני מוכן לתת לזולת הזדמנות נוספת, אולם הפעם אסור לו לטעות, משום שאני לא בהכרח אקבל כשלון נוסף! אני מוכן לרדת מרום מעמדי ולסלוח, ובלבד שתבין עד כמה רב חסדי!"... ובכן, זו אינה התפייסות! זו הכרזת מלחמה, ומתכון בטוח למאבקי כוחות אלגנטיים.

כמו כן, יש להזהר מפני ענווה מעושה, שכביכול אומרת: "אני מבין את הזולת, אני מבין מה גרם לו לנהוג כפי שנהג, ולכן אני לא כועס עליו... מה הוא יכול היה לעשות? הרי אלו נתוני האופי שלו, אלו התנאים בהם הוא גדל ואלו דפוסי ההתנהגות שרכש בנסיבות חייו!" אולם כמובן, זו אינה ענווה אמיתית, וגישה כזו בדרך כלל לא תוביל לפיוס...

גישה מעין זו מבוססת על ההנחה כי הזולת הוא שצריך להשתנות – אלא שאין לדון אותו עד שטרם עשה זאת... במילים אחרות, היא מבוססת על גאווה, ועל התחושה כי "אני המושלם – והזולת הוא החסר..." ובכן, גישה זו, לא תעודד אף אחד להשתנות!

אדם עניו באמת, אינו ניגש לפיוס מתוך נסיון לתקן את הזולת, אלא מתמקד במה שהוא יכול לעשות בכדי לתרום לשיפור המצב הנוכחי, ולכן, סיכוייו של פיוס מעין זה להצליח – גבוהים ביותר.

ההבחנה בין ענווה אמיתית לענווה מזוייפת – פשוטה ביותר: ענווה מזוייפת – עסוקה בנסיון לתקן את הזולת, בעוד ענווה אמיתית עסוקה בתיקון עצמי; ענווה מזוייפת מלמדת את האחר מה עליו לחשוב ולהרגיש, בעוד ענווה אמיתית דורשת מאתנו ללמוד להבין את תחושותיו; ענווה מזוייפת כרוכה בפסילה של דעותיו, תחושותיו או מסקנותיו של הזולת, בעוד ענווה אמיתית – מחייבת את בדיקתם של כל אלו במבט אובייקטיבי.

ומשום כך, בסופו של דבר, ענווה אמיתית מהווה שער לפיוס אמיתי בין בני אדם, בעוד ענווה מזוייפת – תנציח את הכעס לנצח...

החלטה קודמת לפיוס

לסיום, עוד נקודה חשובה:

אנשים רבים סבורים בטעות כי הפיוס מבוסס על תחושה פנימית מוקדמת. כלומר: לאחר שאנו מרגישים איך הכעס מתפוגג ונעלם, אנו יכולים לעבור לשלב הבא – ולהתפייס. אולם לאמיתו של דבר, הדברים הפוכים בדיוק: ראשיתו של הפיוס – בהחלטה להתפייס, בהחלטה לחתור לסליחה ומחילה, ובעקבות ההחלטה הזו – ניתן להתחיל לפעול למעשה, בכדי שבהמשך נוכל להיות שלמים עם הסליחה שלנו.

באופן טבעי, הנפש אינה מרשה לעצמה להזדהות עם רגש הפיוס. היא חוששת ממנו. היא מפחדת, שפיוס ומחילה – יובילו לפגיעות נוספות. רק לאחר שנקבל החלטה מודעת, שכלית להתחיל בתהליך של פיוס – הנפש תוכל אט אט להשתחרר מהפחדים, להרגיש פחות ופחות מאויימת ולהזדהות עם הסליחה ועם המחילה.

אולם חשוב להדגיש ולזכור שגם כאשר אנו סולחים – איננו מתעלמים מהפגיעה או מבטלים אותה. המחילה והפיוס אינם מאיינים את תחושת הכאב. אף לא ניתן לומר באופן גורף כי הנסיון לצבוע את הפגיעה בצבעים ורודים ואופטימיים – נכונה תמיד. לפעמים לא יהיה זה נכון להכחיש את מה שאנו יודעים, מבינים או מרגישים, כי פלוני אמנם פגע בנו מתוך כוונה גמורה... משום שבסופו של דבר, כאשר הנסיון להגיע לפיוס ולסליחה מבוסס על הנחות שאיננו באמת מאמינים בהן – הוא לא יוכל להחזיק מעמד.

הסליחה והמחילה אמורות להתבסס, אפוא, על ההבנה כי אין זה מתפקידנו לבקר את מעשיו של הזולת, ולהחליט האם הוא נהג כהוגן. תפקידנו הינו להתמקד בנו, בעצמנו, ובדרך שבה נוכל להשיג את הטוב ביותר עבורנו. הדרך הזו עוברת במחוזות הפיוס.

לפעמים הפיוס אינו מחייב להשיב את המצב לקדמותו, לשקם את מערכת היחסים עם הגורם הפוגע ולהחזיר את המצב לכפי שהיה טרום-הפגיעה. בהחלט לגיטימי להחליט שאמנם אנו סולחים ומוחלים, אך שומרים מרחק מהגורם שפגע בנו – כדי להגן על עצמנו בדרך זו מפגיעה נוספת. גם פיוס כזה ינטרל את המטען הרגשי שאנו סוחבים על גבנו בעקבות הכעס, ויאפשר לנו להמשיך הלאה – מבלי להוסיף ולהתמודד עם השלכותיה העקיפות של הפגיעה.

בסופו של דבר, החשוב מכל הוא לזכור את הנקודה בה פתחנו: היכולת לסלוח לא נועדה בכדי לשרת את הזולת שפגע בנו. היא נועדה בכדי לשרת אותנו! אנו לא אמורים לסלוח רק בכדי להיטיב עם הזולת, אלא בראש ובראשונה בכדי להיטיב עם עצמנו! ככל שנצליח לסלוח מהר יותר, לעומק, ובאמת – כך נסיר מעל שכמנו משא כבד, ונאפשר לנו להמשיך בדרכנו מבלי לשאת את העול הכרוך בהמשך תחזוק מערכת הכעס, שביכולתה לכלות כל חלקה טובה בנפשנו.

ומה כאשר מישהו נפגע מאיתנו, ואנו מעוניינים בסליחתו ומבקשים להתפייס עמו? ובכן, זה כבר נושא בפני עצמו הראוי למאמר נפרד... אולם בקצירת האומר נציין, כי יש להמנע מלנסות לכפות פיוס על אדם שנפגע מאתנו. עלינו להביע חרטה וצער על מה שקרה, ולתת לו את הזמן לעבד את תחושותיו ולהחליט איך ומתי להתפייס – כאשר יהיה בשל דיו בכדי להשאיר את הפגיעה מאחוריו ולהמשיך בדרכו בחיים...

כמה מילים לסיכום

אם נסכם את אשר למדנו עד כה, נוכל לעמוד על מספר מאפיינים עיקריים של הכעס, ולקחת עמנו צידה לדרך, שתאפשר לנו חיים שלווים, רגועים ויצירתיים הרבה יותר: הכעסים מעניקים לנו את האשליה, כביכול, באמצעותם נוכל להשיג כל מה שנרצה. אולם לרוב, סופה של האשליה במפח נפש. הכעסים אינם תורמים לנו מאומה, אלא להיפך: מגבילים את יכולותינו ומונעים מאתנו לממש את הפוטנציאל שלנו.

בשעת הכעס האדם מאבד במידה מסויימת את שפיות דעתו ואת האופי העצמי שהוא גאה בו. במקרים רבים הוא הופך להיות סוג אדם, שהוא לא היה רוצה להיות, או סוג אדם שהוא היה רוצה לשכוח שהוא היה בעבר...

הכעס מבטא את עיוות המחשבה, שעל פיו אנשים אמורים להתנהג כמונו או כפי שמצופה מהם על פי תפיסתנו. משום כך, כשאנו כועסים על אנשים אחרים, אנו מגבירים את האשליה, כביכול, הם אמורים להתנהג לפי קודים ואמות מידה שאנו יצרנו. בכך אנו יוצרים ציפיה בלתי מציאותית ובלתי ריאלית, שסופה להתנפץ תוך שהיא גורמת לשברון לב ולאכזבה.

לעיתים אנו מאמינים, בטעות כמובן, שבעזרת כעס נוכל לגרום לאנשים להפנים את מה שאנו מבקשים שיבינו. אולם מדובר באשליה! אדרבה: "דברי חכמים – בנחת נשמעים". הכעס אינו מצליח לשנות את דעתם של אחרים, אלא לכל היותר לגרום להם לפעול בצורה מסויימת לטווח מוגבל ובמידה מצומצמת.

במקרים רבים אנו מבקשים להוכיח את צדקת דברינו או את הטוב שבנו באמצעות הכעס. אולם למעשה, לא זו הדרך בה נוכל להשיג תוצאה זו. להיפך: על ידי הכעס אנו מאבדים את ה"אור" ואת העוצמה שלנו, וגורמים לסביבה להעריך אותנו פחות ופחות. במקרים אחרים, אנו מבקשים בעזרת הכעס לשמור על כבודנו, בעוד לאמיתו של דבר – הכעס גורם לנו רק לאבד את כבודנו.

הכעס גם גורם להגברת אשליית העליונות שלנו. הוא גורם לנו להרגיש שאנו טובים יותר, הוגנים יותר או הגיוניים יותר מהזולת, מה שלא תמיד נכון לגופם של דברים.

כמו כן הכעס גורם לנו להשליך את האחריות למעשינו או למחדלינו על אחרים. בכך נראה לנו שאנו פותרים את הבעיה... אולם לאמיתו של דבר, כאשר אנו משליכים את האחריות למעשינו על הזולת – אנו לא פותרים בעיה אלא מקבעים אותה! שהרי הזולת – ברוב המקרים לא יקבל על עצמו את האשמה, ואילו אנו – לא נקח אחריות, שהרי על פי התפיסה שאימצנו, היא אינה מוטלת עלינו. כך אנו עלולים לגלות בחלוף הזמן, שהבעיה נותרה בעינה, ואת הזמן שחלף לשוא – לא ניתן להשיב לאחור.

במקרים רבים, האדם הכועס מאמין שהוא עושה זאת לטובת הזולת. בכדי ללמד אותו, לחנך אותו ולהעמיד אותו על טעותו. אולם בדרך כלל, לא זה המניע העומד מאחורי הכעס. בדרך כלל, האדם הכועס מבוהל, מפחד וחושש, כאשר הכעס מהווה תגובה טבעית לרגשות שליליים אלו, ונסיון לאיים על הזולת – במקום להרגיש מאויים.

ולסיום, אולי הנקודה החשובה ביותר: לעיתים אנו כועסים על הזולת, כתגובת נגד לכעסו המופנה כלפינו. במקרים אלו כדאי שנזכיר לעצמנו, כי אין כל צורך להעניש את עצמנו בשל הכעסים של הזולת... אם הלה בוחר להביא את חולשתו לידי ביטוי באמצעות הכעס, אין סיבה שנאמץ אף אנו את אותו דפוס חשיבה ונשיב באותו מטבע. אנו צריכים לחתור אל המקום הטוב ביותר בעבורנו, והכעס – בוודאי אינו זה שיוביל אותנו לשם.