במחשבה תחילה לפרשת וילך: כל הילדים היו טובים והמפקח יצא מדעתו (ומהכיתה)

"אמא, את זוכרת שאם אני מקבל 100 במבחן אני מקבל 100 שקלים?".

אמא מאשרת.

מאיר מושיט יד: "מגיע לי 50"...

***

אחת לשבע שנים, בזמן שבית המקדש היה קיים, במוצאי חג הסוכות נערך מעמד "הקהל". כך מופיעה המצווה בפסוקים שבפרשתנו: "ויצו משה אותם לאמור: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם... הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך".

לשון הפסוק לכאורה אינה לפי הסדר הנכון, שכן ראשית יש להקהיל את העם למקום אחד ורק לאחר מכן ניתן לקרוא באוזניהם את דברי התורה. מדוע שינתה התורה את הסדר?

המפקח עמד מול ילדי הכיתה החוששים, הביט בהם במבט רשמי ובדרמטיות מופגנת – משל צופים בו אלפי אנשים והוא עומד לפני מסר היסטורי לאומה – ושאל בקול את המורה: "מי. הילד. הכי. טוב. בכיתה?".

בית הספר ממוקם היה בדרום הארץ. יהודים בוערים לדבר השם שאפו והשתדלו לקרב גם את אלו שלא זכו להיוולד בבית תורני, להעניק להם חינוך יהודי עד כמה שניתן. רוב ככל תלמידי בית הספר לא ממש היו ברמה רוחנית נאותה. הכיתה הנוכחית שבה ניצב כעת המפקח, סבלה גם מהפרעות קשב וריכוז לא קלות.

המורה, המחנך הנודע ר' יחיאל יעקבסון, סיפר לימים שהתלבט כיצד לענות. שכן אם מצביעים על אחד מהתלמידים שהוא הכי טוב, היתר עלולים להרגיש "לא שווים". בהחלטה של רגע הוא השיב שזו שאלה קשה מאד, אבל הוא יענה עליה בכמה שלבים.

"צבי, הוא הילד עם הלב הכי טוב!", אמר המורה. "כשהוא מגיע לכיתה עם משהו טוב, פרי, ממתק או משחק, הוא מתחלק בו עם כולם. עד כדי כך שלפעמים צריך לבקש ממנו שישאיר גם לעצמו. אבל צבי לא מבין תמיד מדוע גם הוא עצמו צריך לקבל. כל כך טוב לו לראות שכולם נהנים, הוא לא זקוק לממתק כדי ליהנות".

המפקח השתהה רגע וחזר על השאלה בצורה אחרת: "זו מעלה יפה מאד. אבל אני מבקש לדעת מי ב-א-מ-ת הכי טוב?".

"שמואל הוא אחד הילדים עם כוח הרצון הכי חזק שפגשתי", השיב המורה. "לפני כמה שבועות התקלקל מנעול הדלת לכיתה והיו צריכים להחליף צילינדר בעלות של כמה מאות שקלים. שמואל ישב משך מספר שעות ברצף, מרוכז כל כולו במנעול והצליח לתקן אותו חזרה".

המפקח ניסה לרסן את זעמו הגואה וניסה לשאול עוד ועוד. בכל תשובה זכה ילד אחר בתואר המצטיין ביותר במעלה פלונית שיש בו. כולם היו טובים. כל אחד בתחום מסוים שבו באמת התבלט לטובה מעל האחרים. כאשר נואש המפקח מהתקווה שמישהו יבין אותו, עזב את הכיתה בחרי אף.

ה"מאור ושמש" תוהה לפשר שינוי הסדר בלשון הפסוק בכך שקודם מופיע הציווי לקריאת התורה באוזניהם ורק לאחר מכן מופיע הציווי להקהיל אותם. והוא מבאר יסוד חשוב בעבודת האדם כחלק מן הציבור.

"אהבת ישראל" פירושה לאהוב את כולם!

מה עושים עם אלו שאינם מתנהגים כמו שצריך? עם אלו שאנו לפעמים אפילו מפחדים לשהות בקרבתם כדי שלא נושפע לרעה?

יש לאהוב בהם וללמוד מהם מה שכן טוב. שכן אין לך אדם מישראל שאין בו מעלה טובה ללמוד. אפילו אם מבחינה רוחנית אתה "גדול" והוא לעומתך "תינוק" או "גר", תוכל למצוא בו דברים שבהם יש לך מה ללמוד ממנו.

כיצד מלמדים תורה בבחינת "תקרא את התורה הזאת באוזניהם"? על ידי "הקהל את העם". בעם יש שכבות רבות. חלקם אמנם פחותים ממך מאוד, אבל כולם חייבים להיות ביחד: "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". כ-ו-ל-ם!

מכל אחד תוכל ללמוד משהו טוב.

***

גם אם השני לא "קיבל מאה" במבחן היהדות (ומי מאיתנו כן מקבל מאה...), את האחוזים החיוביים – חמישים ואפילו פחות – תלמד ממנו. הוא ילמד ממך את מה שטוב בך.

הרווח הראשוני, כדברי ה"מאור ושמש", הוא סגולי ונחוץ לנו מאוד בימים אלו: "וכאשר נמצא בבני ישראל אהבה ואחווה ורעות אין מקום למסטינים להרע להם!" (עיין ערך מפקח...).

כאשר אחד לומד מהשני ומשפר את דרכיו עוד ועוד, קיום המצוות ויראת השם מתרבים ומתגברים עוד ועוד, "כי יקשיבו זה לזה להטות לדרך הטובה".