הלוחם ממלחמת יום הכיפורים משחזר: "המטוס התרסק בדיוק על הטנק בו ישבנו"

ארבעים וחמש שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, אך עבור ישראל וייס, זהו תאריך שלא יימחה. בכל שנה מחדש בערב היום הקדוש הוא נזכר במראות הקשים ובמלחמה הניסית שאין שום הסבר טבעי לכך שהסתיימה בשלום. הוא לא גומר להודות, אך גם להתייסר בשל גורלם של חבריו שיום הכיפורים ההוא היה האחרון בחייהם.

מלחמה של בלבול

"הייתי אז בחור בן עשרים", הוא חוזר אתנו לאותם הימים. "בשונה מכל אלו שמספרים על כך שגייסו אותם מתוך בתי הכנסת, אני דווקא שירתי בסדיר כמפקד חוליית חימוש של גדוד התותחנים 403, כך שמלכתחילה הייתי בשטח".

נהוג לספר על כך שהמלחמה הגיעה בהפתעה מוחלטת, אבל כמי שליווה אותה מקרוב מעיד וייס כי כבר בערב יום כיפור הכינו אותם לכך שככל הנראה תהיה מלחמה. "הודיעו לנו שיש כוננות ברמה ג'", הוא אומר. "למי שאינו יודע, כוננות ג' בצבא היא הכוננות העליונה ביותר. לעולם לא אשכח את הסעודה המפסקת שאכלנו בערב הצום. זה היה אחרי יום מתיש, בו נדרשנו להעלות את כל הציוד על הטנקים ולא להשאיר שום דבר בחוץ. המג"ד הורה לנו לפרוס מזרונים בסמוך לטנקים וברגע שיינתן האות – לזנק ופשוט לנסוע. הוא אמר לנו כל הזמן: 'מחר תהיה מלחמה'".

על אף שוייס קיווה בכל מאודו שיזכה לצום את צום הכיפורים, הוא מצא את עצמו כבר בשעה שבע בבוקר מוער על ידי המפקד שלו שפקד עליו: "לשתות, לשתות, לשתות, אנחנו יוצאים לדרך".

באותו שלב הם היו, לדבריו, בסמוך לשדה התעופה ברפידים. "היו לנו ביתנים כאלו העשויים מאלומיניום עם קרטון בחוץ. באחד מהם התפללו חלק מהחיילים. אני כבר לא הספקתי להתפלל באותו יום, כי המג"ד שלח אותי להביא את מובילי הטנקים ולהתקדם לכיוון תעלת סואץ.

"היה לחץ איום ונורא", הוא מעיד, "כי בעצם לא היה ברור מה צריך לעשות. כשיצאתי לחפש את מובילי הטנקים מפקד האגודה לא הבין מה אני מחפש, כי הוא אמר שקיבל פקודה שונה. בסופו של דבר יצאנו לדרך בדממת אלחוט. המטרה הייתה להגיע לטסה ומשם לירות על המצרים. את הבלבול הרגשנו כל הזמן, גם בימים הראשונים של המלחמה. רק בהמשך הצלחנו להתאושש מההלם הראשוני ולנצח".

"איבדתי את תחושת הפחד"

מאותו רגע אומר וייס שהוא ראה במלחמה ניסים גלויים ממש. "קודם כל אני בעצמי חוויתי נס שאי אפשר לתאר. ביום השני למלחמה נפל על הטנק שלנו מטוס ישראלי. הכנף של המטוס פגעה בטנק ונוצר הרס רב. כל רשת ההסוואה של הטנק נשרפה, הגלגלים של המטוס עלו באש, נוצר ממש הלם קרב, אבל כולנו – כל יושבי הטנק ניצלנו, אם כי שניים נהרגו לצערי בהמשך. "לא אשכח את צעקות ה'שמע ישראל' שהיו ברגע בו המסוק נפל", נזכר וייס ברעד. "אתה פתאום מבין שכל מה שחווית עד אותו יום וכל מה שראית, היה רק ב'כאילו', וכעת אתה ניצב לפני הדבר האמתי. פתאום ברור לך שבמלחמה כזו היחיד שבאמת יכול להושיע אותך הוא רק ריבונו של עולם. כולנו הרגשנו את זה, גם החיילים הדתיים וגם אלו שלא הכירו את הדת. באותם ימים של מלחמה היינו כולנו שומרי מסורת, לא היה שום הבדל בינינו, כולנו נלחמנו והתפללנו. האמונה היא זו ששמרה עלינו והיא זו שחיזקה אותנו. בלעדיה לא היה כלום".

לאחר הנס שאירע עם נפילת המטוס אומר וייס שהוא חווה דבר מעניין – "איבדתי את התחושה של הפחד. פתאום הבנתי שאין כאן ניצחון טבעי אלא יש רק סייעתא דשמיא. אנחנו נלחמים בפועל, אבל מי שבאמת מנהל את המלחמה הוא רק הקב"ה. מתוך הידיעה הזו המשכתי להילחם. בהמשך היה גם מקרה נוסף בו מצאתי את עצמי בסכנת חיים מוחשית. זה קרה כשנמלטתי ממצרים, וכשהייתי במרחק ארבעה קילומטרים זיהו אותי והתחילו לירות לעברי. נצמדתי אז לגבעה כדי שלא יזהו אותי, ראיתי ממש את הקליעים חולפים סמוך אליי. בניסי ניסים הם לא פגעו בי".

הדרך לגאולה

אלא שלא כל החיילים זכו להגיע לסיום המלחמה. "לצערי, רבים מחבריי לגדוד נפלו ולא שבו הביתה. זה היה הדבר העיקרי שהעיב על הניצחון, כי כשאתה נזכר בכל אלו שכבר לא אתנו, אתה מבין עד כמה שמלחמה היא דבר כואב. כואב גם כשמנצחים".

את התחושות הקשות ואת מראות הקרב נושא וייס עמו עד היום. "בתחילה, מיד אחרי המלחמה, יצאתי ללמוד נהיגה והמורה שאל אותי למה אני כל הזמן כמעט 'תולש' את הידית, הסברתי לו שזו המלחמה שהפכה אותי לקצר רוח ועצבני. רק אז הבנתי כמה הדברים השפיעו עליי".

איך אתה מרגיש בימים אלו של ערב יום כיפור?

"אני מסתכל על מה שהעם שלנו עבר במשך השנים, וברור לי דבר אחד – המשיח כבר כאן, הגאולה ממש בפתח. מאז שהוקמה מדינת ישראל אנו רואים ניסים אינסופיים. לא תמיד אנחנו יודעים להעריך אותם, אבל הניסים האלו הם בוודאי חלק מהגאולה השלמה".