שתי הדרכים בהנהגתו של הקב"ה: הַתַּקִּיף והצייר

משה רבינו עומד מול עם ישראל ביום פטירתו ומשמיע באוזניהם את שירת "האזינו".

שירת "האזינו" מקיפה את ההיסטוריה, החל מבריאת העולם – "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (דברים ל"ב, ז') ועד הגאולה העתידה וימות המשיח – "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (מ"ג).

השירה מביעה מצד אחד את ייעודו של עם ישראל בקרבתו אל השם: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. השם בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים ל"ב, ט'-י"א). מאידך, מזכירה לנו השירה גם את ירידת עם ישראל ממרומי מעוף הנשר אל עמקי שאול תחתית (שם, פסוק כ"ב), באם נהיה חלילה חלושי אופי מכדי לשמור על התבדלותנו מאלילי הניכר ולהישען רק על כנפי השם.

משה מזכיר שהגורם לירידה יהיה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (ט"ו) – השפע הגשמי יקהה את חושנו עד שנשכח את השם. במצב זה, ישַלַח בנו השם את חיצי זעמו חלילה: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה" (כ"ד-כ"ה).

בידנו הבחירה האם להיות נישאים על כנפי נשרים או להינשך על ידי זוחלי עפר.

אם נתבונן בשירה הזאת, נוכל לקרוא מתוכה את עברו של ישראל שבמשך אלפי שנים שבע מרורות ושפך נחלי דמעות, ומאידך, גם את העתיד שופע האור אשר בני ישראל חותרים לקראתו.

עם ישראל תמיד ימשיך לצפות לגאולתו מתוך אמונה איתנה בהשם ובתורתו, ומתוך ידיעה שליל הגלות לא יאריך ימים לאין קץ - "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (מ"ג).

בתוך השירה מוזכר פסוק חשוב, הנוסך בנו כוחות להתמודד מול מצבי קושי רבים שהחיים מזמנים לנו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (ל"ב, ד'). פירושים רבים ניתנו לפסוק מיוחד זה, אולם אנו נתמקד בפירושו של רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לתורה.

המילה "צור" פותחת את עיקר השירה. הכינוי "צור" (כינוי לבורא עולם) חוזר על עצמו מספר פעמים בשירה זו, ויש לכך כמובן משמעות עמוקה.

המדרש (ספרי. מובא ב"ילקוט שמעוני") כותב, שהמילה "צור" כוללת בתוכה רעיון כפול – "התקיף" ו"הצייר". נבאר את משמעות הדברים.

המשמעות הרגילה של המילה "צור" היא סלע איתן. במשמעות זו, הצור הוא סמל של דבר יציב וחזק שאיננו ניתן לשינוי ואי אפשר להתגבר עליו. משורש זה נגזרת המילה "מצור", לשים מצור על העיר ולהביא אותה במיצר ("כי תצור אל עיר" – דברים כ', י"ט).

למילה "צור" יש משמעות נוספת – צורה. לעצב, לצייר ולתת צורה ("וייצר אותו בחרט" – שמות ל"ב, ד'. "צורתו" – יחזקאל מ"ג, י"א). כמובן, קיים קשר מהותי בין שתי המשמעויות. כל עיצוב ומתן צורה לחומר, מחייב הגבלה קבועה ומוצקה, וקביעת קווי תיחום המתאימים למטרה הנדרשת. במילים אחרות: כדי לתת צורה לחומר, מוכרחים לשים אותו ב"מצור" ולהפעיל עליו לחץ מגביל ותקיף.

הכינוי "צור" ביחס לבורא עולם מבטא את העובדה שהוא איננו משתנה והוא מתגבר על הכל באופן מוחלט. כל "עיצוב" שהשם רוצה – "עיצוב" בכל תחומי הבריאה - יגיע בוודאות מוחלטת לכלל הגשמתו וכפי רצונו. השם הוא התקיף והוא הצייר.

"בִּטְחוּ בהשם עֲדֵי עַד כִּי בְּיָ-הּ השם צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כ"ו, ד'), עלינו לבטוח בהשם, משום שהשם הוא צורנו. הוא הצור שעל פיו תינתן צורה כטוב בעיניו. לכן רק בו אפשר לבטוח.

"וכל תהפוכות הגורל שיעברו על ישראל – מטרת כולן איננה אלא הגשמת הייעוד הזה שהשם הועיד לישראל, הן אינן אלא הלמות פטישים מעצבת של כח הנהגת השם המעצב את עולמו... משום כך, השם "צור" הוא אופייני לשירת האזינו ובו המפתח של השירה הזאת".

אולם התורה מוסיפה על כך הוספה מהותית: "הצור - תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט". כלומר:

כל יוצר שהולם בפטיש וצר צורה בחומר, העשייה נעשית בשלבים והיצירה מגיעה לתכליתה ולשלמותה רק בסופה, אולם עד שהיצירה מסתיימת וכל עוד שהיצירה עדיין באמצע עשייתה, היא איננה מושלמת. כך טבע הדברים. כל הווה שנמצא באמצע תהליך, הוא בלתי גמור ובלתי שלם.

כל זה נכון ביחס ליוצר בשר ודם, אולם "הצור – תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט". כלומר, פעילותו המעצבת של השם – בכל שלב של היצירה – היא גמורה ושלמה. העשייה האנושית היא מכלול של מעשים מחוסרי שלמות המצטרפים זה אל זה, המשלימים ומתקנים זה את זה, ושואפים להגיע לכלל שלמות. אולם לא כן פעולתו של השם. הנהגת השם תמימה ושלמה בכל רגע נתון. בכל רגע היא מושלמת וגמורה ומתאימה במלואה לאותה שעה. העשייה האנושית מתקדמת במעשים שכולם פגומים, ואילו הנהגת השם מגיעה אל מטרתה רק במעשים תמימים.

"כי כל דרכיו משפט", כל דרכיו, לא רק התכלית האחרונה, הן "משפט", הן מבצעות את הצדק והן מגשימות בכל רגע את מה שראוי למי שנידון על ידי הנהגתו.

"צַדִּיק השם בְּכָל דְּרָכָיו" (תהלים קמ"ה). כל הדרכים של הבורא הן שלמות ותמימות. הוא "א-ל אמונה", א-ל שאפשר לבטוח בו, שאיננו עוזב את ברואיו. "ואין עוול", לעולם אין הוא מפעיל את כוחו בשום נברא רק כדי להפעיל את כוחו, אלא "צדיק וישר הוא". לא רק מטרותיו הן נכונות אלא גם דרכיו אל המטרה הן נכונות.

אלה הן המידות הכלליות של הנהגת צור העולמים, והן מתגלות ביחסי הנהגתו כלפי ישראל וכלפי כל אחד מאתנו. התבוננות בפסוק זה, מסוגלת להרגיע נפש סוערת.

השם הוא הַתַּקִּיף. השם הוא הצייר.  

התמקדנו רק בפסוק אחד מתוך שירת האזינו המופלאה, וכדאי מאוד להעמיק בכולה וכפי שכותב המדרש: "גדולה שירה שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לעולם הבא" (ספרי, בסוף השירה).

כאשר משה סיים את השירה, הוא פנה לעם ישראל בבקשה: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם" (ל"ב, מ"ו).

זה מה שנדרש מאתנו – שימו לבבכם.