למה כשבת 20 אומרת ’לא מתאים לי’ זה בסדר, וכשאני אומרת - זה לא?

מכירים את אלה שיודעים הכל על כולם, ואין להם בעיה לשלוף עצות מהמותן לכל המצטרך - גם אם אף אחד לא ממש ביקש את זה? לצערי, דווקא כשזה מגיע לשידוכים, אנשים מרגישים שהם יכולים להגיד הכל, אפילו אם הם לא ממש מכירים אותך. 

השיחה שלנו התחילה ברגוע. 

הוא סיפר על עצמו, אני סיפרתי על עצמי וניסינו להכיר, בדגש על הניסינו - כי בסוף, כמו שאתם מבינים, זה ממש לא צלח. ככל שאני כיוונתי לכיוון מסוים, הוא הראה לי שהוא 'משדר' על תדר אחר לגמרי. באותה נשימה שבה דיברתי על ההשקפה שלי וכמה שזה חשוב בעיניי לשמור על צניעות, גם ואולי בעיקר בתהליך השידוכים - הוא סיפר על הקשר האחרון שהיה לו (שבו הוא לא התאפק ונפל בשמירת הנגיעה). 

כמי שנפגשה עם המון בחורים, אני חושבת שאני כבר יכולה להצביע על הבעייתיות שישנה בהכרויות מהסוג הזה, כשלשני הצדדים בוער להתחתן - בדיוק מהסיבות הכי לא נכונות שיש. שניהם מתבגרים, שניהם רוצים ילדים ושניהם מכווני מטרה (לפחות בשאיפה) - אבל איפה הלב, אחח, הלב הזה. היכן הוא משוטט בחיפוש אחר החצי השני?

היות והמוטו שלי בשידוכים ובכלל הוא להישיר מבט אל הפוטנציאל הגלום באדם, ולא אל מה שהוא מתבוסס בו בנקודת הזמן הנוכחית - הסכמתי להמשיך את השיחה שלנו, אבל יהיה זה שקר אם אומר שלא הרגשתי את הרצון לסיים את זה כאן ועכשיו. כשאת חוזרת בתשובה ולומדת כל כך הרבה על החשיבות של הקמת בית יהודי תוך שמירת נגיעה - זה אחד הפרמטרים שהכי קובעים את גורל השידוך בעיניי. ולא בגלל שהאדם עצמו לא טוב, אלא בגלל שאם הוא נופל בדבר שהוא כל כך משמעותי וחשוב מבחינת היהדות, מי ערב לי שהוא לא ייפול בדברים משמעותיים אחרים אחרי החתונה? 

תארים שהעולם המציא רק כדי שפלוני יוכל להרגיש טוב עם עצמו, על שהוא לא כזה

לדעת להחזיק את עצמך, בפרט כשמדובר בגבר (אך לא רק) - זה אחד מעמודי התווך של היהדות, שעליו נשענים עוד הרבה הרבה ערכים אחרים כמו חינוך הילדים, כבוד האישה (איך למשל תוכל לכבד את אשתך ולייקר אותה אם עברו דרכך כבר כל כך הרבה נשים ששונות ממנה ואולי היא לא בהכרח יפה כמותן?), טהרת המחשבה ועוד. 

המשכנו לדבר, אבל ככל שהעמקנו בשיחה, כך הבנתי - גלד אחרי גלד שהוסר - שהבחור פשוט לא מתאים לי. רציתי, באמת שרציתי. מי לא רוצה תכל'ס להיות כבר אחרי הכל, למצוא את האחד והיחיד שאיתו אפשר כבר להיכנס למירוץ קדחתני פי כמה ולהשלים סוף סוף את הפער שנוצר (משפחה, ילדים, חשבונות, סידורים, בישולים, נקיונות ועוד...) בין מה שצריכים להשיג בעולם הזה, לבין מה שבאמת השגנו. 

בשלב מסוים, במקום להתרכז בדברים שהוא דיבר עליהם, בעוונותיי מצאתי את עצמי חוככת בדעתי כיצד כדאי לסיים את השיחה בטוב. כיצד ראוי ונכון להגיד לו שלא מתאים לי, מבלי שיחשוב שאני גאוותנית, בררנית, חוצפנית, דעתנית, מפונקת, שקרנית ועוד כל מיני תארים שהעולם המציא רק כדי שפלוני יוכל להרגיש טוב עם עצמו, על שהוא לא כזה. 

אחרים כן, בוודאי. אבל הוא? מה פתאום!

אם הוא מתעקש לקבל משהו מסוים - אז זה בגלל שזה הוא. הוא עבר מסלול, הוא למד דברים, הוא יודע איך העולם עובד, וחוץ מזה (אבל את זה הוא יגיד בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע חוץ ממנו) יש לו בחילה רק מלחשוב על האפשרות שהוא יתחתן עם ה'דבר' הזה. אין, הוא פשוט לא מסוגל. את הכל כן, רק את זה לא!

זה מה שאת מחזיקה כ'גאווה'? מה עם דברים אחרים שהעולם לא מחזיק מהם, כמו מידות טובות למשל? 

אבל את זה כמובן אסור שאיש יידע. למה? כי הוא נאור, הוא איש העולם הגדול, הוא האדם שמקבל את כולם, פתוח לכל הרעיונות, מוכן לשמוע את כל ההצעות - או כך לפחות הוא אומר. כשזה יגיע לשלב המעשה, הוא כבר ימצא את הסיבה ל'למה לא', אבל העיקר שהשדכניות יכירו אותו בתור מישהו שפתוח לשמוע. ככזה, יש לו המון הצעות כשבתכל'ס - אף אחת מהן לא מגיעה לפגישה בפועל. 

ונחזור למיודענו. 

קצין בצבא לשעבר, חזר בתשובה ועשה חיל בכל מה שנגע בו מאז, כולל תחום עיסוקו בהווה - מהנדס בכיר בחברת הייטק נחשבת. אין ספק שתחום עיסוקו 'קרץ' אליי מהשנייה הראשונה שהוא ניקרה על דרכי. בכל זאת, משהו מהעולם החילוני עדיין דבק בי ומסרב להרפות - הרצון להביא הביתה מישהו שאמא תתגאה בו. 

אבל בתוך שברי החלומות מן העבר, סטר על פניי פתאום האני העכשווי וסנט לעומתי: "את לא מתביישת? אחרי כל מה שעברנו יחד, זה מה שאת מתעקשת עליו, זה מה שאת חושבת שראוי להערצה ולהרצה לבית אביך? זה מה שאת מחזיקה כ'גאווה'? מה עם דברים אחרים שהעולם לא מחזיק מהם ל'גאווה' כמו מידות טובות למשל? כמו אדם שיראה בך שותפה ורעייה וחברת אמת שלו? כמו אדם שיידע לעשות לך מקום, ואוי כמה שאת זקוקה לזה?! 

ובאותו רגע - האדמתי והתביישתי. 

הוא צודק האני העכשווי, זה ששרד איתי את כל המלחמות הפנימיות. מה קשור עכשיו מהנדס, רופא או טייס? אם זה מה שהקב"ה רוצה וחושב שאני אצליח להכיל לצדי, למה לא? אבל זה לא העיקר, זה לא מה שצריך להתגאות בו לכתחילה. במה כן? שומר נגיעה בתור התחלה זה מה שעושה לי את זה, ומה שעושה לי את זה - מן הסתם יעשה גם להוריי. 

 הזמן עובר, חבל לך. את כבר בת 39. מה, את לא רוצה ילדים?" 

ההורים שלנו לא צריכים שנביא להם גאווה שלא מהעולם הזה. מספיק להם שנתחתן עם אדם ממוצע שאוהב אותנו, ושנזכה להביא איתו ילדים לעולם. אני חושבת שזו כבר גאווה בפני עצמה, ולא צריכים לחפש את המהנדס/רופא/טייס או כל התארים האחרים שגורמים לאמהות למצמץ באישונים כמה וכמה פעמים ולפתוח אותם לרווחה כשהן שומעות אותם. 

"אתה אדם מדהים, ואין ספק שמי שתזכה בך - תזכה באדם עם מעלות רבות וטובות ותהיה מאושרת", כחכחתי בגרוני בקול לא לי. "אבל אתה מבין, אני חושבת שאני מחפשת סגנון קצת אחר", הצלחתי לבסוף לסנן אל תוך האפרכסת, אבל שום דבר לא הכין אותי לקיתון הרותחין שזכיתי לו מיד לאחר מכן. 

"אפשר לחשוב. סגנון את רוצה? אז אני אהיה הסגנון שאת מחפשת!", הפטיר. 

"כולל שמירת נגיעה? אתה תשמור נגיעה?", שאלתי בעדינות, כמעט לא מאמינה שאני שואלת את זה - כי אישית לא מאמינה בלהביא מישהו לשנות את אורח חייו אם זה לא בא מעצמו, מתוך כך שהוא מבין את החשיבות של הפעולה שהוא עושה. 

"את זה אני לא יכול להבטיח", אמר. לפחות לא הייתי צריכה להוציא את זה ממנו בכוח. "אבל מה אכפת לך? תנסי. אולי אני זה מה שאת מחפשת? אולי תגלי בי אדם מדהים? הזמן עובר, חבל לך. את כבר בת 39. מה, את לא רוצה ילדים? תעזבי אותי מהשטויות שלך, את ממש בררנית". 

אין לכם זכות לדרוש ממני לשנות את הסגנון - אם אתם לא מוכנים לשנות את שלכם 

באותו רגע צעקתי את הצעקה שכבר צעקתי כל כך הרבה פעמים קודם לכן, אבל כמו תמיד היא נשמעת רק באוזן האחת שלעולם לא מתעייפת ממנה - אוזנו של הקב"ה. רק הוא שומע אותה, ורק הוא יכול להבין מאלו מקומות בנפש היא בוקעת, ומדוע. 

"למה כשבת 20 אומרת 'לא מתאים לי' אף אחד לא תוקף אותה וכולם מבינים אותה ויש שאפילו מצדיעים לה על היכולת שלה להכיר את עצמה ולא ללכת עם כל מי שמציעים לה, ורק לי אסור להגיד על משהו שהוא לא מתאים לי? אז מה אם היא בת 20 ואני בת 40? לידיעתכם, אני התחלתי את החיפוש בגיל 24, והתפשרתי בדרכי על עשרות דברים מאז. 

למה לי אסור לומר 'לא מתאים לי' מבלי לחטוף את כל הביקורת האפשרית, רק משום שאני מבוגרת? תאמינו לי שאת המילה 'מבוגרת' קשה לי להגות אפילו שזה רק על המקלדת, כי מבחינתי - אני לא שונה מאותה בת 20 שרק מתחילה את החיפוש שלה. גם אני ויתרתי לאורך הדרך, והרבה. גם אני נתתי צ'אנס לבחורים למרות שלכתחילה הם לא היו הסגנון שלי (בלשון המעטה), וגם אני רציתי מאוד למצוא ולהימצא - לי, עם האמת שלי, ולו - לזיווג שלי. 

זה עוד לא קרה, אבל זה עדיין לא אומר שמותר לכם לומר לי הכל. 

אתם לא מכירים אותי, וגם אם הייתם - לעולם לא הייתם מבינים את מה שבלבי, בניואנסים הדקיקים שבנפש. אתם לא יכולים לשפוט אותי על כך שאני רוצה לקבל את מי שאני מרגישה שהכי נכון לי, ואין לכם זכות לדרוש ממני לשנות את הסגנון - אם אתם לא מוכנים לשנות את שלכם. וכי אתם יודעים מה עברתי עד לנקודת הזמן הזו שבה אני מבקשת את מה שאני מבקשת? וכי אתם יודעים על אלו דברים נאלצתי להתפשר? אני את הדין נותנת לא רק בראש השנה או ביום כיפור, אלא לפני, במהלך ואחרי כל שידוך שאני משוחחת איתו עד שאני מחליטה להיפגש או להוריד מהפרק. 

אז בבקשה מכם אחיי היקרים - אל תהיו אלו שהאצבע שלהם קלה מדי על הדק הביקורת. אל תהיו אלו ששולפים מהמותן הערות פוגעות ועוקצניות, מבלי לדעת ולהכיר את התמונה במלואה. כל משודך שאתם פוגשים בדרככם, הוא עולם. וכל עולם רוצה לשבר את מעטה ההסתרה שעוטף אותו - אך 'אפילו בהסתרה', הוא רוצה שמישהו ירגיש בו שהוא עולם. 

אם גם אצלך מסלול השידוכים קשה ואת רוצה כתף להישען עליה – בואי נעבור את זה יחד. אשמח לשתף אותך בתובנות שישנו לך את תפיסת החיים, בכל מה שחשבת עד היום על שידוכים.

לפרטים נוספים, לחצי כאן

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il