ממעצבת אופנה הפכה למעצבת פרוכות: "הרגשתי שהחלום שלי התגשם"

בחג השבועות האחרון זכתה המעצבת חנה גמליאל להכין פרוכת מיוחדת במינה לארון הקודש שבבית הכנסת בו מתפלל האדמו"ר מביאלע בלונדון. "מדובר בפרוכת ייחודית ששילבתי בה עיטורים רקומים של עלים ופרחים, בהם רקומים שמות תשעת האדמו"רים בשושלת החסידות", היא מתארת. "האדמו"ר מאוד התרגש וביקש פרוכת נוספת, זהה, רק בצבע לבן, עבור ראש השנה. ובאמת, בערב ראש השנה האחרון זכיתי להעביר לו את הפרוכת החדשה.

"זו הייתה ממש זכות להכין את הפרוכת לבית הכנסת של חסידות ביאלע", מתרגשת חנה, "כי מדובר בבית כנסת שנחשב למפואר ביותר בכל אירופה, הוא הוקם ממש בשנה האחרונה ובערב ראש חודש ניסן חגגו שם החסידים את חנוכת הבית. אחרי ששלחתי את הפרוכת של ראש השנה התקשרו אליי האדמו"ר ורעייתו הרבנית במיוחד כדי להודות לי. הם בירכו אותי בכל כך הרבה ברכות, שרק בשביל זה היה שווה לעבוד", היא אומרת בסיפוק.

חלום של אופנה

חנה גמליאל לא במקרה זכתה להכין את הפרוכת לבית הכנסת המפורסם ביותר באירופה. כבר אחת עשרה שנה שהיא עוסקת בתחום עיצוב הפרוכות, והתוצרת שהיא מעצבת מגיעה לכל רחבי העולם היהודי.

למעשה, מאז שהיא נולדה, היא גדלה בבית בו חיים ונושמים אופנה וייצור. אביה הוא יבואן של בדי יוקרה מאיטליה וסבא שלה מעצב אופנה והחזיק ברשותו מפעל גדול במונטריאול. לחנה יש גם דוד שמחזיק מפעל גדול של אופנה, כך שנושא העיצוב היה חלק ממנה כבר מאז שנולדה. "בגיל חמש", היא צוחקת, "כבר הייתי מעצבת בגדים לבובות שלי, הייתי תולה את הציורים עם העיצובים על קירות הסלון והיו לי קולקציות שלמות ומרשימות".

תמיד היה ברור לה שהיא תתעסק בייצור אופנה וקולקציות ערב לנשים. "כל כך התחברתי לכך", היא אומרת בכנות. עד שהגיעה לגיל 18 ואז השתנו התוכניות. חנה עלתה לארץ והתחילה ללמוד במדרשה בהר נוף. "פתאום, בבת אחת, התחלתי להרגיש את הצמיחה הרוחנית וזו הייתה חוויה מדהימה ומרוממת", היא משתפת. "אמנם גדלתי בבית דתי, אבל הוא לא היה ממש חזק. רק כשהגעתי לארץ הבנתי את המשמעות הרוחנית של כל דבר וממש נקשרתי לכך. אחר כך המשכתי ללמוד בסמינר אופקים במשך ארבע שנים והמשכתי להתחזק. באופקים גם למדתי גרפיקה, עיצוב ואומנות ברמה גבוהה".

לאחר נישואיה הקימה חנה את ביתה בבני ברק, שם היא פתאום קלטה את ייעודה. "הבנתי שאני לא רוצה להיות מעצבת של בגדי אופנה, אלא מעוניינת לעסוק בתחום ערכי יותר. כך מצאתי את דרכי אל תחום עיצוב הפרוכות. בתחילה עבדתי במפעלים כשכירה, אבל מהר מאוד החלטתי להקים עסק עצמאי".

המשימה: להגשים חלומות

כבעלת עסק עצמאי פוגשת חנה אנשים מכל רחבי העולם עם דרישות שונות ובקשות מגוונות. מסתבר שלא תמיד קל לענות על הדרישות של הלקוחות. "לאנשים יש רצונות מסוימים, הם רואים מראות מול העיניים, אבל לא תמיד יודעים לבטא את מה שהם רוצים. לפעמים צריך לשבת עם לקוח במשך שעות על גבי שעות, להציע לו הצעות ולהראות לו דוגמאות, עד שרואים את הברק שנדלק אצלו, ואז אני מבינה – זה מה שהוא רוצה".

חנה גם מציינת שיש הבדל משמעותי בין בתי כנסת ספרדיים לבתי כנסת חסידיים או ליטאיים. "בכל מקום יש את הסגנון שאוהבים ואת הדברים שמתאימים להם. בתחילה מאוד התבלבלתי מהשוני ומהדקויות, אבל עם השנים התחלתי לקלוט את הקו וגיליתי שהוא בדרך כלל די ברור".

הפרוכות שאת מעצבת הן כולן עבודות יד?

"זה לא רק שהפרוכות שלי הן עבודות יד, אלא הן ממש עבודת קאסטם, בדיוק לפי ההזמנה של הלקוח. גם כשמדובר ברעיונות ממש לא שגרתיים. אנשים מגיעים אליי עם חזונות ואני משתדלת לבצע לכל אחד לפי הדרישה שלו".

בפועל, חנה עצמה דווקא לא רוקמת את הפרוכות. "זה לא התחום שלי", היא מסבירה, "אני לא מתעסקת בריקמה, אלא משמשת כמוח שמאחורי הקלעים. אני משוחחת עם כל לקוח, שומעת ממנו בדיוק את מה שיש לו לספר על המבנה של בית הכנסת, על הסגנון של הקהילה, על החלומות של המתפללים וכל מה שאפשר לשמוע. כשמדובר בבתי כנסת בחו"ל אני מתעקשת לקבל צילומים ברורים של כל פינה בבית הכנסת, וכשבתי הכנסת הם בארץ אני פשוט קמה ונוסעת. אחרי שאני טווה את החלום יחד עם המזמינים, אז אני רוכשת את הבדים".

אם פרוכת מסמלת עבורכם קטיפה שחורה או כחולה, מסתבר שאצל חנה זהו דווקא החומר האחרון בו היא משתמשת. "נכון, יש עדיין פרוכות מקטיפה, אבל יש גם בדים מבריקים אחרים וכל מיני בדים מסוגים יוקרתיים ביותר, כמו למשל משי טהור, שאני רוכשת בחנויות מיוחדות בתל אביב או מזמינה בייבוא אישי מחו"ל. יש למשל פרנזים מיוחדים שמגיעים מארה"ב, בייבוא מיוחד, מחיר של כל מטר הוא 90 דולר, ועוד בדים מיוחדים מאוד.

"זכיתי להכיר תופרות רבות בכל רחבי הארץ. אני יודעת בדיוק מהי נקודת החוזק של כל אחת מהן, ובהתאם לכך מעבירה להן את העבודות. יש תופרות שממש טובות באפליקציות ויש שטובות יותר בפרטים קטנטנים שמתאימים בעיקר לסגנון החסידי. כל עבודה שמגיעה אליי אני מנווטת לתופרת שמתאימה ביותר. אני נוסעת כמה פעמים בשבוע בכל רחבי הארץ כדי לפגוש את התופרות ולהשגיח על העבודה והביצוע מקרוב".

כמה זמן לוקח לעבוד על כל פרוכת?

"בדרך כלל העבודה נמשכת בין שלושה לשישה חודשים, אבל פרוכות מושקעות באופן מיוחד מצריכות לפעמים זמן רב יותר. אחת מהפרוכות שהכנתי לראש השנה האחרון הייתה במשך ארבעה שבועות רק במכונת הרקמה אצל ארבע תופרות שונות. זה אומר בערך 21 שעות במשך שישה ימים בשבוע. אחר כך הדבקנו עליה 1500 אבני סברובסקי. יש לי אומנית מיוחדת שעוסקת בהדבקת האבנים. כמובן שזה לקח זמן רב".

בכל רחבי העולם

אחת הפרוכות שחנה אוהבת במיוחד היא הפרוכת שעיצבה לפני כשנה וחצי לבית כנסת בכפר בלתי מוכר ארה"ב. "הגיע אליי לקוח שביקש שנעצב לו פרוכת שתתאים לארון הקודש שעליו יש חריטות מאוד מיוחדות בהן נראה מעמד הר סיני וספר תורה פתוח. הוא גם סיפר שבבית הכנסת מתפללים בחורי ישיבה והוא מחפש להאהיב עליהם את התורה ולייקר אותה. ישבנו על כך זמן רב ולבסוף החלטנו לעצב פרוכת שבמסגרת שלה כתוב 'שמע ישראל' ובמרכז מופיעות המילים 'אהבה רבה אהבתנו'. מאחורי כל הכיתוב נראה ספר לימוד פתוח. בסופו של דבר התוצאה הייתה נהדרת, כי נוצר מצב בו ארון הקודש משדר הרבה חמימות ואהבת התורה.  זה כל כך חשוב עבור הבחורים שלומדים בישיבה. הלקוח סיפר לי לאחר מכן שהבחורים מספרים שהפרוכת ממש תורמת להם להשתוקקות בעבודת השם. היו גם פרוכות שעיצבתי במקומות נידחים ברחבי העולם, כל מיני קהילות קטנות שמונות לפעמים רק כמה מאות משפחות".

את נוסעת לבקר בכל בתי הכנסת שבהם עיצבת את הפרוכות?

"כשמדובר בבתי כנסת בחו"ל אני לצערי לא יכולה לבקר בהם, למרות שזה בהחלט מאוד-מאוד מעניין אותי. יש מקומות שאני בטוחה שאגיע אליהם בבוא היום ויש פרוכות שאני מסיימת לעצב ושולחת אותן מעבר לים קצת בעצב, כי ברור לי שלעולם לא אפגוש אותן יותר.

"באופן קבוע אני מבקשת מהלקוחות שישלחו לי תמונות של הפרוכת, ואני תמיד מתרגשת למראה התמונות. זה מאוד משמח לראות את הפרוכת שעמלת עליה כל כך הרבה כשהיא מקשטת את ארון הקודש".

ומה אומרים הורייך על התחום בו את עוסקת?

"האמת?" היא מחייכת, "האוהד הגדול ביותר של הפרוכות הוא אבא שלי. מאז שהתחלתי לעסוק בתחום הוא כל הזמן מלווה אותי ונותן לי מניסיונו עצות איך להסתדר עם לקוחות וספקים, הוא עוזר לי מאוד ושמח שמצאתי את התחום שאני נהנית לעסוק בו".