כל זמן שהל"ב פועם – על סיום קריאת ספר התורה

פרשת "וזאת הברכה" מסתיימת בפסוקים המתארים את פטירת משה רבנו.

משה עולה אל הר נבו כאשר ציווה אותו השם: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבו... וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (דברים ל"ב, מ"ט-נ'). "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ... וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד השם בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי השם, וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים ל"ד).

משה רבנו לא רצה להיפטר מן העולם, בפרט שהוא טרם זכה להיכנס לארץ המובטחת. משה קיים עם אלוקים דיאלוגים רבים סביב עניין זה, הוא ערך את טענותיו פעם אחר פעם והעלה כל טיעון אפשרי כדי לבטל את גזירת אי כניסתו לארץ (הרחבנו על כך בפרשת ואתחנן ובהזדמנויות נוספות).

בין התחינות המרובות של משה, ישנן שתי טענות שבהן אלוקים התייחס לגופן של הטענות, וזיכה את משה בתשובה מלאה. התשובות, פותחות לנו צוהר אל סתר ההשגחה העליונה, דרכו נוכל להביט על מהות המשפט האלוקי.

"משה", פונה אליו הקדוש ברוך הוא ושואלו, "בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועמרם בן מי הוא?". אמר לו: "בן יצהר"... אמר לו הקדוש ברוך הוא: "נשאר מהם שום אדם חי?". אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתה רוצה לחיות?".

משה ממשיך בטענותיו ועדיין אינו מקבל עליו את הדין:

"ריבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?...", והקדוש ברוך הוא משיב לטענתו ושואל אותו כלום גדול אתה מנח, מאברהם ומיצחק... ומשה עונה לו על כל דבר ("מדרש פטירת משה", מובא ב"ילקוט מעם לועז", פרשת וזאת הברכה).

וכאן אנו מגיעים אל נקודת השיא ב"וויכוח" זה:

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?".

לאחר שמשה הבין שנגזרה הגזירה, הוא קיווה לפחות לזכות להיקבר בארץ ישראל, וכך אמר לבורא: "ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ (כידוע, העלה משה את עצמות יוסף עמו ממצרים ויהושע קברן בארץ), ואני איני נכנס לארץ?". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" (מדרש רבה, פרשת ואתחנן). כלומר: יוסף, בכל ימי גלותו במצרים, לא הכחיש מעולם את מוצאו העברי. כאשר נשאל למוצאו, הדגיש שגונב מארץ העברים, למרות שהדגשה זו עלולה הייתה להפריע לו בעיני השואלים. יוסף הזכיר כל הזמן את מוצאו והוא מעולם לא הסתיר זאת, לכן הוא זכה להיקבר בארץ ישראל, ואילו משה, לאחר שהציל את בנות יתרו מידם של הרועים, הציגו אותו הבנות לפני אביהן כ"איש מצרי הצילנו" ("וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" – שמות ב', י"ט), וכשמשה שמע זאת הוא לא תיקן אותן: עברי אנכי ולא מצרי.

בשתי טענות אלו – הריגת המצרי וחוסר תגובתו לטענת בנות יתרו – חווה משה על בשרו שהשיקולים של בורא עולם הם גבוה מעל גבוה, הרבה מעבר לעיני הבשר שלנו. משה חווה מה עמוקה מידת הדין ומה גדולות הדרישות המוסריות המוצבות בפני האדם. משה לא העלה על בדל מחשבתו שהריגת המצרי, שנעשתה כדי להציל את חייו של יהודי אחר מידו של אותו מצרי, תיכנס למערכת השיקולים האלוקיים בדבר כניסתו לארץ. משה גם נוכח לדעת את כוחה האדיר של מילה אחת בודדת. "עברי" במקום "מצרי". מילה שמשנה גורל חיים.

בני אדם שואלים פעמים רבות במהלך חייהם: "למה?". "למה זה דווקא מגיע לי?", "מדוע זה כך ולא אחרת?", ועוד. שאלות אלו הינן שאלות אנושיות שההיגיון האנושי לא תמיד מוצא להן תשובה מלאה ומספקת, אולם במלכות האלוקית מצויה היא התשובה בהיגיון ברור.

*

הפסוקים המתארים את פטירתו של משה מעוררים בנו עצב כלשהו, אולם יחד עם זאת, פרשתנו נקראת בבתי הכנסת בחג שמחת תורה, אחד הימים השמחים ביותר בלוח השנה היהודי.

השמחה בשמחת תורה נובעת לא רק מכך שהשלמנו בהצלחה מחזור נוסף של קריאת ספר התורה, עובדה חשובה כשלעצמה, אלא גם מחמת הידיעה שההשפעה וההישגים שהשיג אדם בחייו יכולים להיות מורגשים גם אלפי שנים אחרי מותו, באמצעות התורה הקדושה.

בשמחת תורה אנו חוגגים ומציינים את ההשפעה המתמשכת והנצחית של משה בתור מעביר התורה. ההשפעה המתמשכת של משה, היא העדות החיה ליכולתה של נשמת האדם "לחיות לנצח".

התלמוד במסכת שבת (ל' ע"ב) מביא, שדוד המלך ביקש מבורא עולם שיידע אותו מתי יום פטירתו: "הוֹדִיעֵנִי השם קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים ל"ט, ה'). "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, הודיעני השם קצי! אמר לו: גזירה היא מלפניי שאין מודיעין קצו של בשר ודם. "ומדת ימי מה היא?" – גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. "ואדעה מה חדל אני" – אמר לו: בשבת תמות...".

מה עשה דוד? במהלך כל השבתות הוא לא פסק מללמוד תורה. כאשר אדם לומד תורה, מלאך המוות לא מסוגל לגבור עליו (רש"י שם). כאשר הגיע יום פטירתו של דוד, נשלח מלאך המוות כדי ליטול את נשמתו, אולם הוא לא היה מסוגל לבצע את משימתו משום שדוד למד תורה ללא הפסקה. בסופו של דבר נאלץ המלאך להמציא תחבולה. הוא השמיע קול רשרוש בעץ הגן המלכותי. דוד טיפס במעלה סולם (או מדרגה) כדי לראות מה משמיע את הרעש, אולם לפתע נשבר הסולם, דוד נפל, ולרגע קט פסק מללמוד עקב הנפילה – ובאותו רגע הוא נפטר.

כדאי לעיין במפרשי התלמוד כדי להבין את משמעות הסיפור, אולם המסר לענייננו הוא: דוד מסמל את העם היהודי. כל עוד העם היהודי אוחז בתורה, הוא לא ימות. התורה מבטיחה את נצחיותו של העם היהודי.

בשמחת תורה, נהגו בתפוצות ישראל לעבור מקריאת סוף התורה לקריאת תחילת התורה ובכך מסמלים אנו את נצחיות התורה. האות האחרונה בתורה היא למ"ד ("ישראל"), האות הראשונה בתורה היא בי"ת ("בראשית"), ראשי תיבות ל"ב. כל עוד העם היהודי לומד תורה, הלב היהודי פועם בעוז.

המצווה האחרונה שנתן משה היא מצוות כתיבת ספר תורה. האהבה בין עם ישראל לספר התורה לא קיימת בשום עם אחר. כאשר הספר נישא בזרועותיו של מישהו, הציבור נעמד כאילו הוא מלך. בשמחת תורה רוקדים עם ספר התורה כאילו הוא כלה. אם חלילה הספר נופל – כולם צמים, ואם חלילה הוא אינו כשיר לשימוש, קוברים אותו כאילו הוא קרוב משפחה שנקבר.

העם היהודי ידוע בתור עם שמוביל את ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחומים רבים, אולם דווקא ביחס לספר התורה הם עדיין כותבים אותו ביד, בקולמוס, בדיו, על גבי קלף, בדיוק כמו לפני אלפי שנים וכפי שכתב משה. דווקא עם הנושא את עברו באופן כה אותנטי, מסוגל לבנות את העתיד ללא כל חשש.

זכינו לסיים את ספר דברים ואת חמישה חומשי התורה, סיום שהוא רק התחלה.

חזק חזק ונתחזק.