אני חולת ניקיון, ולבעלי זה מפריע

אני "חולת ניקיון וסדר". מאז שאני שבה מהעבודה אני עובדת בבית. תמיד נדמה לי שלא מספיק נקי. אני לא יכולה ללכת לישון בלילה אם יש כוס בכיור ואני לא מסכימה ששום כלי יהיה מונח על השיש כשאני הולכת לישון. לבעלי זה מפריע מאד. הוא אומר שאין לו בעיה עם הסדר והניקיון שאני עושה, אלא שהבית לחוץ מאד בגלל זה. אני מסבירה לו שכל אחד עם ה"שגעונות" שלו. איך אפשר לגשר על שתי הדעות האלו?

כשהשיגעון עולה על התבונה, כאן מתחילה הבעיה. ברגע שלמישהו מבני הזוג משהו צורם ומפריע, סימן שהדבר קיצוני ובלתי הגיוני.

הלא כולנו מבינים שמלכתחילה בעל אוהב בית נקי ומסודר, אם כן, מדוע שיתמרמר? כנראה את מגזימה, כפי שאת בעצמך מציינת, אולי לחוצה בשל כך, אולי עצבנית ומדברת לסביבה בצורה קשה, אולי עובדת קשה עד שאין לך פנאי ליהנות בחיק בני משפחתך?

לפעמים גם כשיש לי בעיה, עלי לומר לעצמי: "נכון, קשה לי מאוד לראות בלגן, אבל אם לבעלי מפריע שאני לחוצה, עלי לחשוב איך אוכל להיות מרוצה על אף שהבית לא יהיה לגמרי-לגמרי מושלם".

אימא שהיא פדנטית מאד מתקשה עד מאוד להתפשר על כך. לכן עצתי לך, התחילי מדבר קטן, כך תגיעי עקב בצד אגודל לדרך הנכונה. בתחילה, השאירי בלילה את הכוס בכיור החלבי.

כן, הידיים שלך יימשכו לספוג, לשטוף את הכוס, אבל את לא תעשי זאת. השאירי את הכוס בכיור ולו בשביל שבעלך ייתקל בה וישאל את עצמו: "מה קרה לה? הו, יופי, אשתי פתאום מתנהגת בצורה סבירה". כן, זו בסך הכול כוס, אבל אם הכוס הזו מפריעה למערכת, אז אולי באמת כדאי לוותר?

ברגע שזה משהו נקודתי, יהיה לך קל יותר לקבל את מה שקורה בבית, ולבעלך זה יגרום להקלה, כשלא ייראה אותך כל הזמן לחוצה, מסדרת, ודואגת שלא יישאר פריט אחד שלא במקומו.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

הייתי שמחה לדעת כיצד לנהוג במקרים שישנם גילויי אלימות. אני מניחה שתגובתי אמורה להיות שונה. אני לא בעד עונשים, אבל ברגעי מצוקה משתמשת בהם... מה עושים?

קשה לתת תשובה אחת נכונה לגבי גילויי אלימות. כל מקרה לגופו. באופן הכי כללי שאפשר, וגם בכלל עצה טובה לכל הורה בכל בית: תופסים את היד המכה (בעדינות), יורדים לגובה העיניים של הילד/ה, ואומרים ברכות, עם כוונה אמיתית: "אצלנו בבית לא מדברים עם הידיים!", או: "אנחנו לא מדברים עם הידיים – אנחנו מדברים עם הפה!", או כל שילוב או נוסח כנ"ל שמרגיש לכם נוח.

זה מחייב!

זה אומר, שגם לכם – ההורים – אסור לדבר עם הידיים...

(סמדר פרגר, פסיכותרפיסטית, מתמחה ביחסים הורות ומשפחה ומנחת קבוצות מוסמכת)

* * *

אנו הורים לשני בנים היפראקטיביים "טהורים". רצינו לקבל עצות  לשיפור מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו בשגרה, מעבר לטיפולים השונים הניתנים להם.

החיים היומיומיים עם ילד היפראקטיבי הם מרתון רגשי מייגע להורים, המהווה אתגר גדול במיוחד ומחייב מעורבות כפולה ומכופלת. להשגיח, לפקח, ללמד, להעניש, לבלום, להגן ולטפח ובעיקר לאהוב.

כדי לפלס דרך במבוכים הרבים שהלקות מזמנת, מומלץ להיות מרוכזים בעקרונות העשויים להועיל:

• קביעת סדר עדיפויות – הרים לילדים היפראקטיביים מאבדים זמנם וכוחותיהם על קרבות מיותרים ופעוטי חשיבות ובכך מתעמתים עם הילד לאורך כל היום. הורים חייבים להחליט מה חשוב להם ביותר בחינוך ילדיהם וביחסים עמם ועל כך לעמוד באופן ברור.

• לפעול ולא להיות מופעל- להורים האחריות והיוזמה לשנות התנהגות לא רצויה של הילד בתכנון, באופן שקול ומודע ולא בתגובה מתוך דחף וכעס. על ההורים לשדר סמכות ולא להיות פרטנר במידה והילד מנסה  לגרור אותם לזירת הקרב שלו, הגורמת ליחסים מתוחים ושליליים.

• כל משא ומתן לגבי מטלות הבית וכד' חייב להתבצע בכבוד דו צדדי, כך שגם ההורים וגם הילדים ייצאו נשכרים. יש להבין את הקושי של הילד ולא להתרכז רק במה שההורים חפצים בו.

• לשאוף להבין ואז להיות מובן – אם ההורים כנים, אדיבים, מקיימים הבטחות, נמנעים מיחס מזלזל, מתגובות מוגזמות, מאיומים ומביקורות, הם מגדילים את המאזן החיובי עם ילדם ההיפראקטיבי ואז, ברגעים בהם חשוב להם שהילד ישמע להם ויהיה לצדם, סביר להניח שיזכו לשיתוף פעולה מצדו.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות