לא מעריכים אותי בבית, הכל מובן מאליו

אני מרגישה שאני לא מוערכת בבית. אני עובדת כמו חמור ואף אחד לא אומר מילה טובה. אני  משקיעה את כל כולי – ואף אחד לא אומר לי שאני מוצלחת, או שכל הכבוד לי. האם זה נכון לקבל עבודה של אמא כדבר מובן מאליו, או שבעל חייב לשבח ולהלל את אשתו כשהיא עושה בשביל המשפחה הרבה מאד דברים, שאם לא תעשה אותם – הם פשוט לא ייעשו?

ההרגשה שלך שאת עובדת "כמו חמור", אינה הרגשה בריאה. אם באמת את מרגישה שאת עובדת הרבה מעל לכוחותיך, קחי את בעלך לשיחה ודברי אתו על כך. לא ייתכן שתהפכי לחמור, זה לא מה שעליך להשקיע בו.

אם הגזמת בדבריך ומה שהתכוונת לומר זה שאת עובדת קשה למען המשפחה, ובעלך אינו משבח אותך – עצרי ממלאכתך, פני לבעלך והסבירי לו במילים את מה שכתבת כאן.

אם בעלך אינו רע לב, הוא בוודאי יקשיב לדבריך. הוא יבין מהדברים שחסרה לך התודה, שאת משוועת למילה טובה, שאת מעוניינת בעידוד, וכשהעידוד איננו – את מתקשה להמשיך במה שאת עושה.

לפעמים, מה לעשות, עלינו לומר ולהסביר לאחר מה שחשוב לנו. הוא לא תמיד יודע בעצמו.

כל אדם חייב לקבל עידוד מהקרובים אליו. בלא העידוד הזה הוא קמל ונובל. חבל שזה יקרה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אשמח לדעת מה ניתן לעשות בנוגע לנשיכות שבננו נושך את חבריו. הוא בן שנתיים, ונבון כל כך, אבל עניין הנשיכות מייאש אותי, והגעתי למצב שאני חוששת לצאת עמו לגינה הציבורית – שמא ידאג לעוד "שעון" לילדי חברותי. אשמח להכוונתך.

אמא יקרה, בין המילים ניתן להרגיש תסכול. את מתארת תחושת פער בין החוכמה לבין ההתנהגות, אך עלייך לדעת ששלב זה הינו נורמאלי לחלוטין, ומאפיין את תקופת הגיל של המתוק שלך.

ראשית, נבין את המקור לתופעה: תינוקות לומדים ומכירים את העולם דרך פיהם – נשימה, אכילה, שתיה ועוד. בנוסף, בגיל הרך קיים קושי לביטוי מילולי בחופשיות. כמו"כ, טרם נרכשה מיומנות של דחיית סיפוקים. לכן, בעת קושי כלשהו – באופן אינסטינקטיבי הפה מהווה פתרון אידיאלי עבור התינוק.

יחד עם זאת, עלייך לשדר לו שנשיכה הינו גבול אדום וחד משמעי, כמו כל דבר אחר שאת רואה לנכון שמסוכן או מזיק לו. הקפידי, בעת נשיכה, לומר בגובה העיניים ובטון ברור וסמכותי – אסור!

במקביל, הפני את כל תשומת הלב לילד הננשך (מילים טובות ומרגיעות, חיבוק חם). בכך הוא יבין שיחס מקבלים בדרך אחרת.

כמובן, כדי לשנות את ההרגל, שתפי את הגננות ובני המשפחה הקרובים בגישה להתנהגות, ובס"ד, כשהטיפול יתרחש בו זמנית ובאופן זהה, העניין יסתדר.

ובקשה קטנה... גם אם ממש בא לך לנשוך מאהבה – דוגמא אישית חשובה!

(חן סרור, יועצת חינוכית ומנחת סדנאות)

* * *

בתי בת השנתיים מרבה לבכות, עם או בלי סיבה. הדבר הזה מתסכל אותי וגורם לי להגיב אליה בעצבנות, בחוסר סבלנות, בהרמת קול וכד'. מה הסיבה שיכולה להיות למצב מתבכיין כזה, וכיצד כדאי לנהוג?

מצבים רבים בחיי הפעוטות גורמים להם לבכות, על אף שהם כבר יודעים לבטא את עצמם במילים. בנוסף לכך, חשוב לשים לב לכך שישנם ילדים שנטיית המזג שלהם היא לבכיינות רבה יותר משל אחרים.

כאשר הפעוט רואה שמטפליו מתקשים לעמוד בפני בכיו ו"מאבדים שליטה" – יש סכנה שיהפוך דפוס התנהגות זה למניפולציה להשגת מבוקשו.

כאשר יש תקופות בהן הפעוט בוכה יותר בהשוואה לנטייתו הטבעית, יש להתייחס לכך בכובד ראש ולנסות לברר האם קיימת מצוקה נסתרת מן העין.

אין לזלזל בבכי של ילד. כדאי להימנע משאלות חוזרות, כגון: "למה אתה בוכה?", "מה קרה לך?", כאשר הילד אינו משיב.

כדאי להעניק לילד תחושה שמבינים שהוא נמצא בקושי, ללא ביקורת והאשמה. זאת ניתן לעשות על ידי שימוש בטון רגוע ונינוח, ובהיגדים כמו: "אתה נראה עצוב מאד היום, אני אנסה למצוא משהו שירגיע אותך". מגע פיזי יכול גם הוא לתרום להרגעה, אם נח לילד בכך. ניתן לשנות לילד את מיקומו הפיזי או להסיח את דעתו על ידי פעילות שהוא מחבב, ולשוות אווירה רגועה ולא היסטרית. בהצלחה.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות