לא אוכלת ארוחת צהריים

בתי, בת 4, בררנית מאד באוכל. מחזירה את האוכל מהגן ומסרבת לאכול ארוחת צהרים. מה עושים?

עלינו, ההורים, לסמוך על מנגנון הרעב ותחושת השובע הטבעיים של הילד, ולסמוך עליו שיאכל כשיהיה רעב.

ככל שנכבד את החלטתו של הילד אם רוצה לאכול או לא, נגרום לפחות ריאקציה סביב האוכל, וממילא לילד תהיה בחירה להחליט אם הוא רוצה ומה הוא רוצה לאכול מהתפריט שהוכן. לפעמים אנו לא שמות לב שההתעסקות סביב האוכל, הכעס והשכנועים – גורמים לילד ללחץ ולסירוב.

החלטת ההורים היא מתי הוא זמן האוכל, ומה אוכלים היום (כמובן, אם את יודעת שבתך אוהבת אוכל מסוים וזה נח לך – הכיני לה ותשמחי אותה). הימנעי מהבטחת הבטחות, מתן פרסים וכעסים.

הרב גרשון אדלשטיין אומר בחוברת "דרכי החיזוק": "כך הוא טבע הילד בכל העניינים, כמו שידוע שאם רוצים שהילד יאכל ודורשים ממנו לאכול בכפיה, או שהוא מרגיש שרימו אותו ודחפו לו את האוכל בהיסח הדעת, זה גורם שהוא לא רוצה לאכול, ולפעמים הוא מקיא את מה שאכל, אבל אם לא מבקשים ממנו שיאכל – הוא מעצמו אוכל הרבה לשובע עד שלפעמים צריכים למנוע אותו שלא יאכל יותר מידי שזה מזיק לבריאות, כי באמת יש תאוות אכילה והאוכל הוא טעים, אלא שאם מכריחים אותו לאכול זה משניא עליו וגורם שיעשה דווקא להיפך".

החליטי שאת  משחררת, מפסיקה להתאמץ ונותנת לבתך להסתדר עם מה שיש. יש סיכוי שלפעמים היא תישאר רעבה (שימי לב שאינך מאפשרת לבתך לאכול ממתקים וחטיפים כתחליף), ומצד שני כך תוכל להבין שלא תמיד החיים מתאימים את עצמם אליה, אלא שלפעמים עליה להתאים את עצמה לחיים, למציאות. בכך הרווחת שגם לימדת אותה להיות אחראית ולהחליט בעצמה, וגם היא תאכל הרבה יותר טוב ממה שאכלה קודם.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

אני עקרת בית חרוצה, אבל כנראה לא הכי נקייה ומבריקה. תמיד אחרי שאני מנקה משך יום שלם, מבריקה את הפינות של הרצפה, ואת הברז והשיש – מגיע בעלי, מסתכל על הכל מלמעלה ופוסק שהבית לא נקי. לא אכפת לו להכניס עוזרת, הוא טוען שלשם כך הוא עובד, אבל אני לא רוצה, אני נמצאת בבית ומסוגלת לעבוד ולנקות. חבל לי על הכסף לעוזרת, חבל לי לא לנקות בעצמי, ואני גם חושבת שאני מנקה היטב. מי צודק?

אולי תתפלאי לשמוע, אבל שניכם צודקים. את עקרת בית חרוצה ואת מעוניינת לשים אותך עצמך כעוזרת לביתך, אינך מוצאת פסול בעבודתך, להפך, את אוהבת לעשות אותה ועושה אותה בחפץ לב.

בעלך צודק מראות עיניו – הוא אולי הגיע מבית פדנטי במיוחד, או שחינך את עצמו להיות כזה. הוא רואה כל פגם וזה צורם לו עד מאוד. אולי לא יפה ולא הוגן לומר לך זאת, אבל הוא מרגיש שזה מפריע לו ומגיע לו שתביני אותו.

מה שאני יכולה להציע זה ללכת בדרך האמצע.

באופן כללי, דאגי את, לניקיון הבית. עשי הכול כפי שאת רוצה ואוהבת, לפי הפנאי שבידך והכוחות שבך. הכניסי עוזרת לבית פעם בחודש, רק כדי שתעשה את הדברים שאת לא מגיעה אליהם או לא מבינה בהם, כמו למשל להבריק את הפאנלים, את הפינות בשיש, את הברזים ואת המסננים שלהם וכך הלאה.

כך תרוויחו שגם את מרוצה ועושה כרצונך, וגם בעלך רואה מול עיניו ברק, כפי שרצה בתחילה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אני מטפלת במעון. אשמח לקבל עצות להתמודדות עם נשיכות של ילדים והתנהגות אלימה.

במקרה של נשיכות, חשוב מאד להבין את הסיבה לכך. יש לעקוב אחר הפעוט, לשים לב באילו מקרים הוא נוטה לנשוך, ולנטרל את הגורם לכך. אם הנשיכה באה על בסיס קשיי תקשורת של הילד שאינו מצליח להביע עצמו, והנשיכה היא אמצעי תקשורת בעבורו, רצוי להיות קשובים לצרכיו וללמד אותו דרכי תקשורת נוספות להביע את רצונו וכעסו, באמצעות תיווך יעיל. זאת על מנת לחסוך לו את התסכול אליו הוא מגיע.

על המבוגר להעביר לילד מסר ברור וחד משמעי: "במעון שלנו לא נושכים". גם אם הוא אינו מבין תמיד את המלל, הוא קולט בתגובת המבוגר את טון הדיבור. אין להגיב ארוכות על נשיכה או אלימות, מחשש שהילד יבחר להשתמש בדרכים אילו להשגת תשומת לב שלילית. יש לספק לילד דרכים אלטרנטיביות לפריקת כעסו – להירגע בחוץ, לטפס, לקפוץ וכד'. חשוב לעודד את הילד כאשר נמנע מנשיכה בעת מריבה או כאשר הוא משחק בנחת. ראוי לשבחו בפני שאר הילדים ולהעניק לו תשומת לב. יש לשדר לילד שחשוב מאד להתנהג בצורה נעימה זה כלפי זה, ושכאשר מישהו בקבוצה נוהג באלימות, הוא כנראה התבלבל.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות