למה חגים לא יכולים להיות כיף עם הילדים?

"סוף סוף הסיוט הזה יגמר".

"החופש הזה, הרג אותי".

"אפשר להשתגע איתם, כל היום הם מקטרים, רבים, אני גמורה, גמורה".

למה חגים לא יכולים להיות כיף עם הילדים?! אני משתגעת! הם הורסים את כל הכיף".

"עדיף שיחזרו ללימודים ונחזור לשגרה. זה יותר מידי בשבילי...".

לא נעים להגיד, אבל את מזדהה עם המשפטים הללו? מדוע אימהות רבות מרגישות שהילדים שלהן הם עול כבד? איך אפשר ליהנות מהילדים גם בחופש? והאם באמת יכול להיות דבר כזה?

מה אנחנו עושות שגורם לילדים שלנו להיות מעצבנים, לא ממושמעים וכו' כשהם אתנו בבית?

בטח את שואלת את עצמך כל כך הרבה שאלות ומבולבלת מאד – "האם התנהגתי נכון?", "שילכו לישון כבר". "איזו מן אמא אני?!". את שומעת את עצמך צועקת: "תפסיקו לריב כבר!"...

זהו זה! החגים מאחורינו. ישנן אימהות רבות שנושמות לרווחה, אך לא מעומס הבישולים והאירוח.

אימהות רבות שפגשתי נראו חסרות אונים ומשוועות לעזרה. קשה כ"כ להשתלט...

אבל מאחורי העיניים ה"מיוסרות" נראה המבט העצוב של רגשות האשמה.

זה הדבר החשוב שרציתי שתשימו לב אליו, לתחושת רגשות האשמה שלכן.

לא כדי שתרגישו רע יותר ממה שאתן מרגישות, וגם לא כדי להצדיק...

כדי שתראו כמה אימהות מדהימות אתן, כמה אכפת לכן וכמה המשפטים שאתן חושבות או אומרות ב"טעות" לא משקפים את האימהות שאתן.

את אמא שאכפת לה!

את אמא שרוצה ליהנות מהילדים שלה!

את אמא שגם מתפללת על זה (תשימי לב...).

את בטח שואלת – אז למה זה קורה לי?

אם היית אמא שלא אכפת לה ולא רוצה אחרת, לא היית מתייסרת וחושבת עם עצמך.. היית שלמה עם עצמך עם הצעקות שלך, עם המשפטים הפוגעים והמעליבים ועם תחושות הכעס הקשים.

אבל את לא שלמה עם זה!

חשוב מאד שאת עושה חשבון נפש עם עצמך. האם עשיתי נכון? האם העונש לא היה כבד מידי? האם צריך לבקש סליחה כי טעיתי? הכל כדי לשפר ולהיות יותר טובה. כדי להיות מחנכת טובה יותר, כדי להיות אמא אוהבת יותר וטועה כמה שפחות.

מצד שני עליך להבין שהביטחון העצמי שלך בדרך שבה את מחנכת ומגדלת את ילדיך הוא אחד היסודות החשובים בחינוך ובגידול המאוזן של הילדים שלך – זהו תנאי בסיסי בהתפתחות הנפשית של הילדים שלך. כיצד?

הורה שחושש לפני ואחרי ואולי גם תוך כדי פעולה שהוא עושה, אולי לא עשיתי נכון? אולי הזקתי? אולי הענקתי יותר מידי וזהו פינוק? אולי מנעתי וזו אכזריות? דרשתי אולי זו רודנות וכו' – גורם לכך שכל פעם ההורה נעשה "זיגזגי". פעם מפנק מידי – למחרת הוא אטום, פעם מעניק מעבר למידה ואח"כ מקמץ ורגשות האשמה עולים וצפים. כך נמנעת האפשרות לפעול בצורה עקבית, הגיונית ושקולה.

ומה קורה לילדים שלנו?

הם מתבלבלים לגמרי! הם לא יודעים מתי מותר ומתי אסור, הם לא מסוגלים להבין מה מצפים מהם. "כנראה שהכל תלוי במצב רוח של שני הענקיים והמפחידים האלה"... ההורים...

אם כך, האם זה מפתיע שאינך משתלטת או שאינך מצליחה לחנך? הרי בלי לשים לב לימדת אותם שאין דבר קבוע ויציב, והכל תלוי במצב הרוח...

אין זה מפתיע בכלל שהשמחה, הסיפוק האושר וההנאה מהילדים רחוקים ממך והלאה.

הורה שאינו חש סיפוק אינו מסוגל לחנך ולגדל. ופלא שהילדים הופכים למטרד ולסיוט?

הורה שאינו בטוח בעצמו אינו יכול להעניק לילדיו את החשוב מכל – הביטחון, ההגנה, האמון, האהבה. הרי הם סומכים עלינו...

אז מה עושים?

אם טעית, הסיקי מסקנות ליום המחר.

התנצלי ובקשי סליחה מילדך (הודאה בטעות מצביעה על בטחון עצמי).

התפללי ובקשי מד' עזרה, וזכרי שרגשות אשמה לא נועדו להצדיק התנהגויות, או להיפך, לייאש אותך, אלא כדי לעזור לך לעשות חשבון נפש ולהתקדם הלאה.

והכי חשוב – אל תשכחי שאת אמא שאכפת לה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il