הקומיקאי היהודי-אמריקני בירך על העלייה לתורה בשידור חי: את מי זה הצליח 'להזיז', ולמה?

הקומיקאי והשחקן היהודי אמריקני אדם סנדלר, הפתיע לאחרונה כאשר במסגרת אירוח בתוכנית רדיו פופולארית בארה"ב אותה הנחה המנחה היהודי הווארד סטרן - פצח סנדלר בשירה של ברכות העלייה לתורה. 

כשהשניים שוחחו על טקס בר המצווה היהודי,  סטרן שאל את סנדלר האם הוא יודע כיצד להמשיך את ברכת העלייה לתורה 'ברכו את השם המבורך', וסטרן החל לשיר את הברכות בשידור חי. סטרן שהתלהב מהתשובה הצטרף ל'שירה' בניגון משלו, ומאוחר יותר סיפר שלקח לו שלוש שעות ללמוד את הברכה הזו - ועד היום אין לו מושג מה היא אומרת. 

הסרטון שלהם שהופץ מאוחר יותר במדיה החברתית זכה לתגובות נלהבות מחד, ולביקורת נוקבת מאידך - ובצדק. אחד מטורי הביקורת היותר מקסימים שנתקלתי בהם היה של הבלוגר האמריקני דייוויד ורדיגר, שמצא לנכון להאיר כמה נקודות חשובות ועקרוניות באקט של השניים, שנראה במחוזותיהם של יהודים אמריקניים דייקא, יותר ויותר. 

טור דעה: אני מסכימה עם ורדיגר / שירה כהן 

כבר בכותרת החדה והמושחזת של ורדיגר, הרגשתי שיש כאן מסר חד - שכולנו מוכרחים לקרוא ולהפנים: "טרגדיית הבר מצווה של סטרן-סנדלר" (באנגלית: The Tragedy of the stern-sandler Bar mizvah, ואתם מוזמנים לחפש את המאמר המקורי בגוגל וליהנות ממנו לפחות כמו שנהניתי אני). 

פותח ורדיגר את דבריו וכותב: 'מי היה מנחש שהסלבס הללו יודעים את ברכות התורה בצורה כה מושלמת? למרבה הצער, זה אולי כל מה שלימדו אותם".

הן הפתיח והן המילים של ורדיגר בטור עצמו, זרקו אותי למקום אחר לגמרי בתודעה, ודווקא משום שזה הגיע מאצבע מורה של יהודי חרדי שחי בתוך התרבות האמריקנית - המילים שלו חדרו היישר לעצמות. 

במילותיו החודרות והנכונות כל כך, נגע ורדיגר בנקודה רגישה בטבור של התרבות היהודית-אמריקנית, שרק מי שכמוני חי תקופה מסוימת בארה"ב - מסוגל להודות באמיתותה. אין הכוונה כאן חלילה לעורר קטרוג על מעשים קטנים שנעשים מצד סלבס כאלה ואחרים, כי מי שקרא את הטור האחרון שלי על אביב גפן יודע שאני הכי בעד המעשים האלה - אבל, ויש כאן אבל גדול וכאן נכנסות לפריים שלי מילותיו של ורדיגר. 

כיהודים, כולנו צריכים להכיר את המסורת שלנו, כולנו צריכים ללמוד, שלא כמו סטרן - מה עומד מאחורי כל מצווה וכל ברכה שאנחנו מברכים. מה המשמעות של כל ברכה לא רק בפשיטא שלה, אלא גם בעומק: איפה היא נוגעת אליי אותה ברכה, איך היא יכולה להשפיע עליי את השפע הטמון בה?

וזו בדיוק הבעיה עם רבים מהאמריקנים ש'במקרה' נולדו יהודים. 

"בעוד שאני בדרך כלל נוטה להתבונן על הצד החיובי ולחפש אותו, אני מרגיש שפרק קצר זה מתמצת אתכל מה שלא בסדר עם החינוך היהודי בארה"ב. החינוך לבר המצווה של שני הגברים האלה כלל שינון של כמה משפטים ב'שפה סודית' שבה אין להם מושג בכלל למה התכוון המלך", כותב ורדיגר ומזדעק: "בהתחשב במיומנות שבה הם דקלמו את הברכות עשרות שנים מאוחר יותר, המורים בטח היו טובים במשהו. אבל האם זהו הרושם היחידי שהחוויה הזו השאירה בהם?". 

להיות יותר מדויקים בדרך אל התכלית שלנו כמקשה אחת, כעם אחד בלב אחד 

ואולי מי שחי בארץ לא מבין על מה ורדיגר מזדעק, אבל מי שראה את 'הקולות' האלה במו עיניו בארץ הנכר (תרתי משמע) - חזקה עליו שהוא יודע בדיוק על מה מדובר, ואף כואב את התופעה שלא רק שפושה בארה"ב יותר ויותר, אלא גם מקבלת חיזוקים במקום שבו העין צריכה לגייס מעט חשדנות וביקורת. 

שוב, לא כדי לקטרג חלילה, אלא אך ורק כדי לזכות להיות יותר מדויקים בדרך אל התכלית שלנו כמקשה אחת, כעם אחד בלב אחד. הדיוק הזה יביא יום אחד את המשיח, אבל אם אנחנו לא נלמד להיות 'משיח' - דהיינו להשיח ולדבר על כל החוסר דיוק שיש בינתיים, איך נזכה לזה?!

"אני לא יודע כמה עוד הם משמרים בתוכם משיעורי הבר מצווה שלהם, וגם לא כמה הסוג הזה של ההכנה לבר המצווה עדיין נפוץ ברחבי אמריקה", כותב ורדיגר. "מה שאני יכול לראות הוא את התוצאות של הגישה הזו לחינוך היהודי: דורות של יהודים שאין להם דרך משמעותית להבין את האמונה באלוקים, אז הם לא. הם מעולם לא למדו ליישב את הרעיון של 'עם נבחר' עם הדעות הליברליות והשוויוניות שלהם, ולכן גם דחו את הבחירה הנכונה לטובת ההתבוללות. מעולם לא נתנו להם מספיק טעם של תורה, כך שהיא נותרה ספר ארכאי סגור עבורם -  והסוג הזה של חינוך יהודי, הוא טרגדיה כשלעצמו".

אתם שומעים? טרגדיה! כי ללמוד כמה משפטים בעברית לוקה מבלי לדעת את המשמעות העומדת מאחוריהם, משמעות שיש בה יותר מרובד קולקטיבי של מושג ה'עם הנבחר', משמעות שטומנת בחובה כל כך הרבה מסרים אישיים לנברא בצלם - זו טרגדיה. ללמוד משפטים שמאחוריהם עומדת משמעות כל כך חשובה לאומר אותם מבלי לרצות בכלל להבין מה הם אומרים - זו טרגדיה. לדקלם את המשפטים החשובים האלה שאתם זוכרים מהבר מצווה אחרי כל כך הרבה שנים שחלפו עליכם מבלי שניצת בכם במהלכן הניצוץ האלוקי, הדחף הפנימי המשתוקק לדעת את הקב"ה ואת ציווייו - זו טרגדיה. 

טרגדיה של חינוך ליהדות מסוג אחר, שרחוקה כל כך מהיהדות שביקש הקב"ה לתת לנו, לכולנו, במעמד הר סיני.