"ה’ הכין אותי לצעוד לעבר הגיור, בזמן המתאים ביותר עבורי"

לכל הפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

הכל קרה פתאום מהר כל כך. השיחה עם הרב, ההחלטה לעמוד מול בית הדין כבר תוך כחודש וכעת השיחה עם המשפחה המלווה. כל התהליכים זזו מהר, אך הפעם אני הייתי זאת שצריכה לעמוד בקצב. חששתי מביצוע השיחה עם המשפחה, אך הרוח והאומץ שקיבלתי מהשיחה עם הרב הם שנתנו לי את הכוח לעשות זאת, והחלטתי שלא לחכות או להמתין עם השיחה, אלא לבצע אותה מיד. חייגתי.

המשפחה הייתה משפחה חמה ואוהבת, שהכירה אותי ואירחה אותי כמה פעמים לשבת. מהיותי חדשה וללא משפחה ביישוב, היו משפחות רבות שהציעו לי לבוא להתארח אצלם.

כדמות חדשה וביישנית בסביבה, הרגשתי הכי בנוח לפנות למשפחה זאת ולבקש ממנה להיות המשפחה המלווה שלי בתהליך.

משפחה מלווה בתהליך גיור זאת משפחה שדרכה המתגייר יכול לראות כיצד מתבטא אורח חיים יהודי אמיתי על כל גווניו בקהילה דתית, כיצד זה בא לידי ביטוי בתוך המשפחה. המתגייר רואה את פניה היפות של היהדות בפועל, מהלכה למעשה. מאחר שבמקרה שלי חייתי חיים יהודים אמיתיים ודתיים על פי ההלכה, והתארחתי בשבתות אצל משפחות דתיות, ידעתי כיצד יש לנהוג הלכה למעשה.

שלב המשפחה המלווה הוא חלק חשוב ואינטגרלי עבור מתגיירים שמגיעים ללא הרבה היכרות אמיתית על הדת, מאחר שבשלב הזה הם רואים כיצד מביאים לידי מימוש את אורח החיים היהודי למעשה, כך שכל מה שנלמד לא נשאר בספר, אלא מלמדים את המתגיירים כיצד לבצע את הנלמד בחיי היום יום.

במתח ובציפייה הקו מצלצל, ובצד השני של הטלפון ענתה לי אם המשפחה. שאלתי לשלומה ואז אמרתי "אני צריכה לספר לך משהו חשוב". כאן דפיקות הלב שלי הואצו, והיא ענתה ברוגע, "בשמחה את יכולה להגיד כל דבר ואני כאן לעזרתך בכל נושא". נשמתי נשימה עמוקה, ואמרתי: "אני... בעוד חודש אני הולכת לעמוד בפני בית הדין לגיור, ואין לי משפחה מלווה. חשבתי עליכם, האם תסכימו להיות המשפחה המלווה שלי?", פתחתי את פי ופשוט נתתי למילים לצאת במהירות כי חששתי מהתגובה בצד השני.

היא ענתה מיד "כמובן ובשמחה! מה צריך לעשות כדי לסייע לך?". באותו רגע הרגשתי הקלה רבה מהמתח בו הייתי. הפחד אט אט התחלף לו בהתרגשות ובשמחה, והחששות נעלמו מהאופק. "אני צריכה רק מכתב חוות דעת עלי עבור בית הדין, שיהיה מוכן בעוד כחודש". היא ביקשה ממני את כתובת המייל, ובאותו השבוע כבר קיבלתי את המלצתה. הייתי מאושרת. אחרי שנים שבהן הייתי במלחמות עם עצמי ועם הגורל שלי, הצלחתי לנשום לרווחה ולראות כיצד אני כבר בסוף המסלול התלול אותו אני עוברת, בו קיימים עליות ומורדות, פחדים, מתחים וגם מעט כעסים, אך כאשר רואים את סופו – החיוך עולה על הפנים.

מיד לאחר השיחה, כבר באותו יום, הגשתי בקשה למסמכים ממשרד הפנים להם נדרשתי כדי להתייצב בפני בית הדין, והמתנתי להגעתם אלי בציפייה רבה. במהלך השיחה עם הרב, בעודו קובע לי את מועד ההתייצבות בפני בית הדין המיוחד לגיור, הוא חשש שמא אתקל בשאלות שלא אדע לענות עליהן, מאחר שלא עברתי את הקורס, וזאת למרות ההקפדה שלי על אורח החיים דתי אותו חייתי. הרב הציע לי להצטרף לשיעורים האחרונים של קורס הגיור שעמד להיגמר כבר באותו חודש, קורס שהכין את המתגיירים החדשים להתייצבות בפני בית הדין לאחר כמעט כברת דרך של שנה. והם היו מיועדים להתייצב בפני בית הדין בסמוך למועד אותו קבע לי הרב.

כבר באותו זמן, של קביעת המועד להתייצבות בפני בית הדין, התחלתי לשים לב כמה ההשגחה הפרטית של ה' עצומה, וראיתי בחוש כיצד ה' שומע תפילת כל פה, ואף תפילה לא שבה ריקם. המועד אותו קבע לי הרב היה המועד אליו היו צריכים להגיע המתגיירים שעברו כברת דרך של כשנה. באותם רגעים שמתי לב מה קרה שנה קודם לכן. התפללתי ובכיתי להגיע למעמד הזה. התפללתי לה' שלא אצטרך לעבור את כל הקורס, מאחר שחייתי אורח חיים דתי, ואני באמת רוצה להיות כבר יהודייה, ואז בפלא ראיתי כיצד כל תפילותי נשמעו והתגשמו, רק ה' שמר אותן אצלו וחיכה לעת והזמן המתאים ביותר עבורי.

כל השנים והחודשים שהעברתי מהרגע בו גיליתי שאיני יהודייה, בגיל 14, הפכו אותי לסקרנית וצמאה יותר לכל הקשור ליהדות. ה' נתן לי את הזמן להתעמק וללמוד כל הלכה ומצווה, ובסיעתא דשימא הכל התחבר לקראת סוף המסלול כמו פאזל, לאותו רגע בו הרב קבע לי את מועד התייצבות בפני בית הדין. הרגשתי כיצד במשך כל אותן השנים ה' הכין אותי לצעוד לעבר הגיור, כשבידי תיק רוחני ואני מחזיקה בתוכו אלפי תפילות, מצוות ואהבה עצומה לקב"ה. הייתי בשלב בו אמרתי בעיניים עצומות מעמקי ליבי "אעשה ואשמע", בשלה להיות חלק מהעם הנבחר!

לפני התייצבותי מול בית הדין התלבטתי האם כדאי לי לשנות שמי. בתהליך גיור, לרוב הגר משנה את שמו לשם יהודי, אך אני כבר הייתי בעלת שם יהודי, וגם שם שאהבתי. את שמי פגשתי רבות בתורה, בתפילות ובקריאת התהילים. התרגשתי לראות את השם שלי, מאחר שזה נתן לי להרגיש חלק מהעם היהודי, אף על פי שלא הייתי יהודייה. ידעתי שהחלטה גורלית כזאת אני לא מתכוונת לבצע לבד, על אף שרבים מהגרים היו מבצעים את ההחלטה הזאת בעצמם.

החלטתי לפנות לרה"ג הרב חיים יוסף דוד אברג'ל שליט"א, בנו של הרה"ג יורם מיכאל אברג'ל זיע"א. כתבתי לו מכתב והסברתי מי אני, איך קוראים לי והאם כדאי לי לשנות את שמי או אולי להוסיף שם, ואם כן אז איזה. קיבלתי תשובה מהרב. עוזרו האישי סיפר כי הרב התרגש מאד מכך שפניתי אליו. הוא פתח ואמר "אשרייך צדקת ובקרוב צדיקה", ובירך אותי בברכות שונות. הרב אמר לי שאני לא מחויבת לשנות את שמי, אך ראוי שיקראו לי טליה. השיחה הסתיימה. התרגשתי מאד מהתשובה של הרב, מהיחס שלו ומהברכות אותן קיבלתי.

אך בכל אופן, כעת עמדתי בצומת בחיים שגם הוא לא פחות משמעותי – עניין שינוי השם, שהוא לא קל. את כל  חיי חייתי מהילדות עם השם אותו קיבלתי, אך לא ידעתי כיצד בשלב זה בחיים אצליח להתרגל לשם אחר, וכעת להיקרא טליה. כמה ימים התלבטתי, ולבסוף החלטתי לשנות לטליה. ההחלטה הייתה בשמחה, לאחר שהבנתי כמה השם הזה יקרב אותי לה' יתברך, כאשר שמו של הקב"ה הופך להיות כעת חלק משמי. אני מרגישה כיצד אני פותחת פרק חדש בחיים, חיים של סוף סוף יהודייה כשרה ואמיתית, עם זיקה מיוחדת לה'. מאחר שתמיד הרגשתי שכל קיומי בעולם בזכות ובשביל ה' יתברך, הרגשתי חיבור עוצמתי לשם החדש, ולכן החלטתי לבחור בו.

הגיע יום ראשון, ואיתו השיעור השבועי שלי בבית חב"ד. כבר זמן רב שהלכתי בקביעות בכל שבוע לשיעור. גם במצבים בהם הייתי לחוצה בזמן ושלא תמיד הרגשתי טוב, לא העזתי לוותר לעצמי אפילו פעם אחת. זה היה מקור האור השבועי שלי. התחברתי מאד ואהבתי את הרבנית, אך לא סיפרתי לה את האמת - שאיני יהודייה עדיין...

רציתי לספר לרבנית את האמת, אך התביישתי מאד ממצבי. חששתי שאולי אחרי שאספר יסתכלו עלי בעין עקומה, מה אחת כמוני עושה בשיעור תורה? אולי לא ירצו שאבוא יותר, כי אני לא שייכת... השיעור עמד להתחיל, ואמרתי לרבנית שאני רוצה לדבר איתה ביחידות לאחר גמר השיעור. היא נענתה, כמובן, בחיוב, ואני המתנתי במשך כל השיעור בציפייה, במתח ובדריכות לסיומו.

השיעור נגמר. הרבנית לקחה אותי למשרד הצדדי כדי לדבר ביחידות. שאלה אותי מה רציתי להגיד לה, והאם אני צריכה עזרה במשהו. התחלתי בשלב הזה לגמגם, כל כך התביישתי וחששתי, לא ידעת איך להגיד זאת לרבנית. "אני... אני צריכה לספר משהו... בעוד חודש אני הולכת לעמוד בפני בית הדין לגיור", הוצאתי את זה בספק מלמול ספק דיבור. הרבנית הייתה מופתעת, ואני התחלתי לבכות. המתח והחששות התפרקו להם בבכי רב. ביקשתי סליחה שרק עכשיו אני מספרת לה זאת, שלא הייתי צריכה להסתיר אבל פחדתי מאד מתגובת הסביבה. הרבנית הרגיעה אותי מיד מהדמעות שזלגו על פני ללא הרף. היא פתחה איתי במילים טובות ומרגיעות, ואמרה שאין לי ממה לחשוש ושהכל בסדר. היא סיפרה לי על גרי צדק שהכירה, אמרה שאין לה ספק שהכוונות שלי טהורות ושבע"ה הכל יהיה טוב בגיור ואעבור זאת בהצלחה. לאחר מכן גם קיבלתי ברכה מהרב, שהכל יעבור חלק בבית דין.

הימים חלפו, וההתרגשות שלי גברה מיום ליום. הייתי חולמת על זה בכל לילה ולילה, על היום בו אתייצב בפני בית הדין. בקושי אכלתי כמו שצריך, רק מרוב ההתרגשות שאני מגשימה סוף סוף את חלומי ומגשימה את עצמי. השגתי את כל המסמכים ממשרד הפנים אותם הייתי צריכה בשביל הגיור, תכננתי כבר כיצד אראה מול בית הדין והכל היה מוכן ומסודר בהמתנה לתאריך היעד. המשכתי להתפלל בדבקות ללא הרף שהשי"ת יזכה אותי להתגייר סוף כל סוף ללא תקלות בדרך, ולעבוד אותו כיהודייה כשרה. ראיתי את כל הניסים שה' עשה עבורי, ולא הפסקתי להודות לו על כל הדרך ארוכת השנים שהעביר אותי. כך עבר החודש שהרגיש בעיני כשנה, עקב המתח והציפייה.

ואז הגיע היום להתייצב בבית הדין.

המשך בשבוע הבא...