חנה חסון: "התגיירתי כי לא יכולתי לבסס את חיי על דת מלאה בספקות"

"כשהייתי בת 18, למדתי במכללה של נוצרים", פותחת חנה את סיפורה. "יש להם שם ארבעה ספרים שאמורים לספר פחות או יותר את אותו הדבר, אך כשלמדנו, המורה אמר שבספר אחד יש דברים שסותרים את מה שכתוב בספר שני, בספר אחר חסר פרק שלם, ולא יודעים לאן הוא נעלם, ובכלל הסבירו לנו שהכנסייה הקתולית שינתה במהלך הזמן הרבה דברים בדת. שאלתי אז את עצמי - איך אני יכולה לבסס את חיי על דת שיש בה כל כך הרבה סתירות וספקות? ובכלל - איך אפשר לבסס דת על כל כך הרבה שקרים ושינויים שהתחוללו במהלך הזמן? אני, וגם הוריי, לא יכולנו להיות שלמים עם זה".

חנה חסון נולדה בארצות הברית כאיימי ליסה דטסון, והייתה בת יחידה לאמה, שהייתה אז אתאיסטית גמורה. "אני אישית תמיד האמנתי באלוקים, זה היה משהו טבעי פנימי בתוכי", מספרת חנה, "אבל באותה תקופה אמא עדיין לא האמינה בשום דבר".

בשלב מסוים, החלה האם לקרוא ספרים על כך שיכול להיות בורא לעולם, והיא שינתה את תפיסתה בנושא. "אמא התחילה להאמין ולחפש", מתארת חנה, "והיה שלב שבו היא אפילו ניסתה להתגייר בגיור רפורמי. מה שקרה אז הוא שבדיוק ביום שנקבע לה לטבול, היא חלתה והתאשפזה, וגם ככה היא הרגישה שיש שם משהו ריק, אז האופציה הזו ירדה".

המקום בו הכל התחיל

כשהייתה חנה בת 12, פגשה אמה את אביה החורג. "אבא היה כומר בפטיסטי. הוא עבר גירושין ועזב את הכנסייה, ועלו לו הרבה שאלות על מה שהנצרות מלמדת. יחד עם אמא שלי, הם החלו במסע חיפוש אחרי הדרך הנכונה".

בני המשפחה החלו לעבור ממקום למקום ברחבי ארצות הברית, ולחפש דרך שתהיה אמתית עבורם. "בדקנו זרמים שונים בנצרות, בכל מיני מקומות, אבל לא הצלחנו למצוא אמת שתספק אותנו. בשלב מסוים גילינו שסבא של אמי היה יהודי, והתעניינו בכך קצת. אבי גם האמין שהדת היהודית היא אמת, כמו שכתוב בתנ"ך, ולא כמו שהנצרות אומרת, והוא ניסה לומר זאת לאנשים, אך לא הרבה הסכימו לקבל את דבריו.

"אחרי כעשר שנים שבמהלכן לא מצאנו מענה בארצות הברית, החלטנו שצריך ללכת למקור - לישראל, למקום שבו הכל התחיל, ושם אולי נמצא את האמת שאנחנו חפצים בה כל כך. הכרנו יהודים בארצות הברית, אבל הם לא היו קרובים ליהדות, ורצינו להכיר את הדרך של היהודים באופן רציני, יותר מקרוב".

"הרגשתי שזה העם שאני רוצה להיות חלק ממנו"

בגיל 24, הגיעה חנה לישראל. "הלכתי לכותל, ראיתי יהודים מתפללים שם, והייתה לי תחושה חזקה שזה העם שאני רוצה להיות חלק ממנו. לא חשבתי אז שיש אפשרות להתגייר, חשבתי שמי שרוצה להיות יהודי, צריך להיוולד כך", היא מספרת. "מכיוון שלא היינו יהודים ולא יכולנו לעשות עלייה, מכרנו את כל רכושנו בארצות הברית, והגענו ארצה רק עם כמה מזוודות. לא היה לנו הרבה כסף ולא הכרנו כאן אף אחד, אבל ידענו שזה הדבר הנכון לעשות, והאמנו בה' שהוא יעזור לנו".

(צילום: shutterstock)

הוריה, שהגיעו ארצה שבועיים אחריה, החלו לחפש מקום שיאפשר להם להתגייר. "הגענו לאנשים שהכרנו במבשרת, והוריי קפצו שם לקנייה קטנה במכולת השכונתית. בישיבה שמול המכולת נערכה באותו ערב חתונה, וחבר שיצא לרגע מהמקום, הזמין אותם להצטרף לשמחה. בחתונה פגשו הוריי את הרב שלמה פישר, שהוא אב בית דין בירושלים ועוסק בגיור. הרב כמובן אמר להם שאין צורך שהם יתגיירו, ומספיק שישמרו שבע מצוות בני נח. אבל ההורים שלי לא ויתרו, וכך שידכו לנו אדם שהחל ללמד אותנו יהדות. במהלך הזמן, דחו אותנו מלהתגייר לפחות שלוש פעמים, וניסו לשכנע אותנו שאין לנו צורך בדבר כזה, שהוא מחייב כל כך".

למרות זאת, אחרי המסע הארוך שעברו, היה ברור לבני המשפחה שהם לא מוותרים על דרך התורה, וכך, שבעה חודשים אחר כך, הם הגיעו לרגע המיוחל - לגיור. "זה היה בזמן מלחמת המפרץ, ובלילה הראשון שאפשר היה לצאת מהבית בלי מסיכות גז, ההורים שלי התחתנו כדת משה וישראל. האווירה בחתונה הייתה שמחה ומרגשת מאד", היא מתארת. "מאז, הקהילה במבשרת ציון עזרה לנו הרבה מאד. הזמינו אותנו באופן קבוע לסעודות שבת, וסייעו לנו בכל מה שרק אפשר".

עברית דרך הילדים

בגיור, בחרה חנה בשמה, בתוספת השם רות. "אהבתי מאד את השם חנה", היא מסבירה, "ורות - זה בגלל שהרגשתי קצת דומה לרות המואבייה, שהלכה בלב שלם עם נעמי ורצתה מאד להיות חלק מעם ישראל. תמיד הרגשתי שאני לא שייכת לעם האמריקאי, וכשהרב אמר לי שאצטרך לקבל על עצמי הרבה מצוות ומנהגים, עשיתי זאת בלב שלם, בגלל שהרגשתי שזה העם שאני באמת שייכת אליו".

על התחושה שלה בארץ מוסיפה חנה: "כשהייתי בארץ ישראל לפני הגיור, הרגשתי שאני הולכת על האדמה הזו, אבל לא מחוברת אליה. לעומת זאת, מיד כשיצאתי מהטבילה, הרגשתי קשר וחיבור עמוק לאדמת ארץ ישראל. אני לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו, אבל עבורי היא הייתה מאד מוחשית ואמתית. מאז באמת אף פעם לא חזרתי לארצות הברית".

חנה רואה גם השגחה פרטית שליוותה אותה לאורך כל הדרך. "עוד לפני שעליתי ארצה, למשל, רציתי מאד להתחתן, כמו כל חברותיי, וזה פשוט לא קרה. הרגשתי שאני בחורה די נורמלית, ולא הבנתי למה אף אחד לא רוצה להתחתן איתי. היום אני יודעת שה' לא רצה שאסתבך בנישואין עם גוי, כשהעתיד שלי הוא שאהיה יהודייה".

בנוגע לקשר עם המשפחה והחברים מהעבר מספרת חנה: "יש לנו קשר טוב עם בני המשפחה שנשארו בחו"ל. הם ברובם אתאיסטים, כך שכבר כשהתחלנו את תהליך החיפוש שלנו, הם קצת הרימו גבה. אבל עם זאת, הצלחנו להישאר יחד בקשר אוהב ומכבד". בנוגע לחברותיה, המצב היה קצת אחרת: "היו לי חברות טובות בחו"ל, וכשכתבתי להן מהארץ שהתגיירתי, אף אחת לא הגיבה, מלבד חברה אחת. בכל זאת, הרגשתי שאני שייכת לכאן ולא היו לי געגועים לארצות הברית, כך שזה לא שינה הרבה".

לאחר הגיור, החלה חנה לעבוד בגן ילדים. "הילדים שם היו מתקנים את הטעויות שלי בעברית בתמימות ומתיקות, והיה נחמד מאד ללמוד עברית דווקא דרכם. למדנו, הוריי ואני, גם באולפן, אבל איתם זה היה הכי כיף", היא מספרת בחיוך.

"מודה לה' על הזכות להיות חלק מעם ישראל"

כיום חנה מתגוררת בסמוך להוריה, והיא אמא לשישה ילדים, אחת מהם עם פיגור שכלי. "ברור לי שכל מה שה' נותן, זה כי הוא יודע שאנחנו יכולים לעמוד בו", היא אומרת. "אחרי שבתי נולדה, היה לי עוד הריון עם וירוס cmv, שעלול לפגוע בעובר, והרופא הציע לי לעשות הפלה, כדי לא ללדת עוד ילד פגוע. אמרתי לו אז שאם ה' רוצה לתת לנו עוד קושי, הוא יביא אותו, ושאני מקבלת את כל מה שהוא נותן באהבה. בסוף ברוך ה' הילד נולד בריא, והוא בסדר גמור", היא מספרת.

"אני מרגישה שהעולם הזה הוא עולם של תיקון, וכל אחד בו צריך להגיע לאן שה' מוביל אותו. על אף שעברתי עוד ניסיונות בחיים, אין לי תלונות על ה', והאמונה שלי בו היא עמוקה מאוד. אני מאמינה שה' נותן לי את הכוח לעמוד בכל הניסיונות.

"כשהייתי בת 18", מסיימת חנה, "אמרו לי פעם חברים שאני בכלל לא נראית אמריקאית, שאני נראית יהודייה. ובכן, הם כנראה צדקו, ואני מודה לה' על כך שקיבלתי את הזכות הגדולה להיות חלק מעם ישראל, העם המיוחד הזה, עם כל הקשיים שעוברים עליו, וכמובן - עם כל הטוב המיוחד שיש בו".