"את, טליה, נשמה יהודית מלידה"

לכל הפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

הימים נראו לי ארוכים מהרגיל, וכל סדר היום שלי היה מורכב מתפילות לקדוש ברוך הוא. הרגשתי כיצד החלום שלי מאז ילדותי עומד מול עיני, קרוב מתמיד, מרחק פסיעה.

כל מה שהצלחתי לחשוב עליו מאז היותי בת 14, היה כיצד לא נולדתי יהודייה. רק לאחר שהפסקתי להילחם עם עצמי ולכעוס בכפיות טובה על ה' על כך ששם אותי בחיים האלו, הבנתי כיצד הכל לטובה.

ביום שבו הגעתי לבית הדין, הייתי שונה לחלוטין מהילדה בת ה-14 אשר הייתי בעבר. עברתי שינוי עצום באישיות ובזהות האישית שלי. נלחמתי על המקום בו עמדתי, חיי היו שדה קרב בכל רגע ורגע, ואני מאושרת, שמחה ומודה על כל המלחמות שהקב"ה הציב מולי, ניצחתי אותם בגבורה.

לפני שהגעתי לבית הדין כדי לעמוד מול הדיינים, נדרשתי להגיע לפתוח תיק גיור. כבר אז, באותו היום, ישבתי לשוחח עם אחד הדיינים, ורק לאחר מכן נוכחתי לדעת שהפגישה היא רק למטרת פתיחת תיק והיכרות, ולא כדי לעמוד מול שלושת הדיינים (תהליך הגיור מתבצע בבחינה מול שלושה דיינים ולאחר מכן, אם הדיינים מחליטים שהמתגייר ראוי להיכנס בקהל ה', מפנים את הנשים לטבילה ואת הגברים למילה וטבילה). ניסיתי לבקש מהדיין, אולי יש איזו אפשרות שאוכל כבר באותו היום להבחן מול כל הדיינים? נפשי הייתה צמאה להיות יהודייה שלמה. אך הדיין אמר בצער רב שהוא אינו יכול לאפשר זאת, מכיוון שיש חוק שקובע שלא ניתן להבחן מול הדיינים באותו יום שבו פותחים בו את תיק הגיור. הרב התעניין בסיפור המיוחד שלי, ורצה לשאול אותי הרבה שאלות. הוא הופתע לגלות שאכן סדר היום שלי מתנהל בצורה דתית לחלוטין, והתרשם מכמות הידע שרכשתי ללא נוכחות בקורס גיור. הוא שאל אותי שאלות על מילים מסוימות בתוך התפילה, שאם אינך דתי וכל יומך אינו סובב סביב התורה והתפילות – יהיה לך קשה לזכור. הייתה לנו שיחה שנמשכה שעות רבות, ולבסוף הלכתי בידיעה שבשבוע הבא אני הולכת לעמוד בבית הדין מול שלושת הדיינים שיבחנו את ידיעותי ומעשי, ועל ידי כך יגיעו להחלטה האם אני ראויה להיכנס אל העם הנבחר.

עבר שבוע. יצאתי לנסיעה לירושלים עם האם מהמשפחה המלווה שלי. ההתרגשות נסחבה איתי במשך כל הדרך, קיוויתי כל כך שהיום הזה יהיה היום לו חיכיתי במשך שנים... פחדתי שאולי מבחינת הרבנים תהיה בעיה להעביר אותי גיור באותו יום מכיוון שלא עברתי קורס, הרי הם גם צריכים לבדוק שהמתגייר באמת עושה את זה לשם שמיים. הגענו לבית הדין ובידי ספר תהילים, שאני לא מרפה מקריאתו.

התפללתי לקדוש ברוך הוא ללא הרף במשך שנים ליום המיוחל הזה, היום בו יתנו לי אישור שאני שייכת. לאחר שישבתי במשך רבע שעה וקראתי תהילים ללא הרף, יצא הדיין לקרוא לי. למרבה התפעלותי היה זה אותו הדיין שנפגש איתי שבוע לפני כן בפתיחת תיק. הוא קרא לי להיכנס כשעל פניו חיוך קליל. "שלום", פנה אלי אותו דיין והתיישב במקומו, וכך הזמין אותי ואת האם מהשפחה המלווה שלי להתיישב גם כן. הובכתי מאד באותו הרגע. הרגשתי שאני נמצאת במבחן הראשון בחיי, המבחן היחיד שנחשב.

הדיינים שאלו אותי למה אני רוצה להתגייר, ותשובתי להם הייתה – "כיוון שאין לי מהות אחרת". הם שאלו עוד כמה שאלות בודדות לגבי מה מברכים על מה, ומה משתנה בתפילות בין החורף לקיץ. לאחר שנוכחו לראות שאני עונה על כל השאלות בזריזות ובצורה נכונה, הם החליטו לשאול אותי שאלה שכנראה מעולם לא נשאלה בבית דין לגיור: "מה חמור יותר, חטא העגל או חטא המרגלים?".

הדיינים השתתקו, חיכו בהשתוקקות לשמוע את תשובתי. אני לעומת זאת, התרגשתי מהשאלה שבזכותה תינתן לי ההזדמנות סוף סוף לספר את מה שלמדתי. במשך כרבע שעה התחלתי לספר ולפרט על כל חטא. כל המידע שנאגר אצלי מאלפי שיעורי תורה שזכיתי ללמוד נשטף מתוך פי כנהר. הדיינים ישבו כשארשת שתיקה ותדהמה על פניהם. הם עצרו אותי באמצע דברי ואמרו "את לא צריכה להוסיף אפילו עוד מילה".

הדיין אשר פגש אותי בפתיחת התיק פנה אלי, ביקש ממני לעמוד והתחיל לומר את דבריו – "בתור זה שהתחיל אני רוצה להיות זה שגם יסיים. אני רוצה לספר לך עניין. יש שני סוגים של גרים בעולם. הסוג הראשון, אלו הן נשמות אשר היו גם הן על הר סיני, ואמרו גם כן נעשה ונשמע. והסוג השני, אלו הן נשמות יהודיות שהיו צריכות לעבור תיקון. את, טליה, נשמה יהודית מלידה". לא יכולתי לעצור את שטף הדמעות שנזלו על פני. הרגע הזה, שהתפללתי אליו בכל יום ולילה מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא פה. שמחה גדולה מלאה את הלב שלי, אושר שאין לי יכולת לתאר אותו. מבין כל הרגשות שהציפו אותי, רגש אחד היה חזק מכולם, אהבה. אהבה עצומה לבורא עולם שנתן לי לעבור דרך כל כך קשה ומסורבלת רק בשביל היום הזה, שהיה שווה הכל וכל הבכי התגמד מול גדולתו. הנחתי את ידיי על עיני, ואמרתי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", לא מפספסת אף תיבה, מכוונת למרומי מרומים כל מילה, ה' מלך העולם. כשסיימתי, ענו לי הדיינים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

לאחר שבוע הגעתי לטבול במקווה. החודש היה חודש סיון, חודש מתן תורה והחודש בו חזרתי לניצוץ המקורי של נשמתי. באתי מוכנה נפשית ופיזית, טהורה בגוף ובנפש. עמדתי מול מי המקווה, מלמלתי "תודה" ולאט לאט התחלתי להיכנס לתוך המים. טבלתי. כשהייתי בתוך המים, הרגשתי כיצד אני מתחדשת, משליכה מעלי את כל הקליפות, מקבלת עלי את גדולתו של ה' יתברך ויודעת שמהיום ועד שאפקיד את נשמתי חזרה לבורא, לעולם אוהב את ה' בכל ליבי, נפשי ומאודי.