אני בובה ושמי ימימה: על תוויות שאנחנו מדביקים לילדים (ולעצמנו)

אני בובה ושמי ימימה...

כולם אומרים לי שאני יפה,

רק רגלי הן עקומות נורא.

(ולסיום)... לכשאגדל כולם יאמרו, ימימה היא בובה כה יפה, רק רגליה עקומות נורא".

מי לא מכירה את שיר הילדות המתוק הזה?

שמתן לב מה הדאיג את ימימה?

שכשהיא תגדל, כולם יאמרו עליה שהיא בובה יפה אבל עם רגליים עקומות נורא.

"אני מזדהה מאד עם ימימה", סיפרה יעל באחת הסדנאות של אימהות מודעת. "לי אמנם לא היו רגליים עקומות אך לי הייתה תווית אחרת, 'עצלנית'. כן, העצלנית של הבית. אני לא סתם זוכרת את זה עד היום, גדלתי עם זה שנים רבות, עם הכאב הזה שכולם קוראים לי 'עצלנית'. ניסיתי להילחם עם כולם ולומר שאני לא, אבל זה לא עזר לי, כי אף אחד לא שמע אותי בכלל. כשהיו רוצים לבקש ממני לעשות משהו, מראש היו אומרים לי 'עצלנית בואי תרחצי כלים'. או, 'תסדרי את החדר, אין לי כוח', כבר היו עונים מראש את התשובה שאני הייתי אומרת.

"אז אם אני 'עצלנית' ואם 'אין לי כוח', למה מבקשים ממני בכלל?

"ואיך בכלל נהייתי עצלנית? מה, נולדתי ככה? אז זהו, אני אהיה ככה כל החיים? כשאני אתחתן הבית שלי יהיה הפוך ומלוכלך? (ככה אמא שלי אמרה...). כל המחשבות האלו, החששות, הפגיעות, העלבון והמילים הכואבות נכנסו עמוק ללב שלי, סחבתי אותם וגדלתי איתם. במיוחד מכיוון שאחותי הייתה בדיוק ההיפך ממני, היא הייתה הילדה הכי חרוצה בעולם, חרוצה בלימודים, חרוצה בניקיונות וחרוצה בהכל".

עד כאן סיפורה הכואב של יעל.

אז כמה דברים חשובים שכדאי שתהיו מודעים אליהם ותשימו לב אליהם (דברים שאמא של יעל לא ידעה לפני 30-40 שנה).

אתן מכירות את הכינויים או התוויות, כל אחת איך שנוח לה לקרא לזה, אפילו "שמות חיבה". גי'נג'י, יורם, זולמן, גמדי (מוסיפים את ה י' כדי שישמע יותר נחמד) תחמן, ידיים שמאליות, בטטה, צוציק, השובב ועוד...

למה הם גרועים כל כך, וכיצד הם משפיעים לרעה על ילדינו?

כל אדם בעולם, וכמובן גם הילדים, מתקשה מאד לסבול חוסר וודאות. הנושא הראשון שילד עוסק בו הוא – מי אני?

מי זאת  יוכי? מי זה יונתן? מי זאת יעל (כל אחת תשאל את עצמה)?.

בבית שיש בו "תוויות", או כינויים שונים (זהו הרגל אוטומטי תמים ללא כוונות), כל ילד מקבל תווית – "אני העצלן", "אני החכם", "אני התחמן", "אני הילד שלא אוכל פירות וירקות", "אני הזולמן שכל הזמן נראה מרושל".

כשכל ילד הוא משהו מסוים, הוא מבין שהוא לא יכול להיות אחרת, כי כך אמא ואבא אמרו, וכך אני.

כל ילד רוצה להרגיש שייך, כל ילד רוצה להבטיח את מקומו במערך המשפחתי. ממילא, להיות עצלן זה ייחודי לי, ולהיות החרוץ – זה ייחודי לאח שלי. וזה לא יכול להיות אחרת, כי זה או הוא או אני...

בתת המודע, הילד מרגיש שייך, ובתת מודע הוא מוכיח שוב ושוב להוריו עד כמה הכינוי שמצאו לו הוא הכי הכי מתאים בשבילו – וזה לא משנה אם זה כינוי טוב או לא טוב.

ממילא נוצרת קנאה, נצחנות, מלחמות, חוסר פרגון, שנאה ותסכול, וגם בתור מבוגרים זה ממשיך.

בעצם, בלי מודעות – אין בחירה!

שימי לב שזה קורה גם בזוגיות. אם את טובה במשהו אחד – בעלך טוב בו פחות, וכך להיפך. שלא במודע, בן/בת הזוג מקבעים זה את זו בתוך התווית שלוהם...

אז כשאמרו ליעל שהיא עצלנית, וכך היא גדלה, לא הייתה לה בחירה להיות משהו אחר.

מבלי משים חסמו לה (כמובן שלא בכוונה) את האפשרות להיות חרוצה או זריזה, ובכל פעם שיעל אמרה "אין לי כוח", היא בעצם התכוונה לומר: "אין לי חשק".

כמובן, עם המודעות הזו הכל השתנה לטובה, והיום יש לה בחירה להיות מי שהיא רוצה. גם אין לה בעיה להיות עצלנית לפעמים, כשאין לה כוח... אך רק היא יודעת שאם אין לה כוח – זה לא אומר עליה שהיא עצלנית. זה פשוט לא אומר עליה כלום. עצלנית היא לא!

ומה בקשר לילדים שמדביקים עליהם תוויות טובות? "הילד הכי אחראי", "המתקתקת של הבית" וכדו'.

לילדים האלה אין אפשרות להיות משהו אחר. הם נתונים תחת לחץ, שאסור להם לאכזב – לאחר פעם, או לא להיות מתוקתקת ולהשאיר דברים לא במקום, או לא להספיק לעשות משהו. זה מכניס את הילד ללחץ סמוי שמנהל אותו, והוא אפילו לא יודע מה קורה לו ומדוע.

אז בואו נסיר תוויות וכינויים למיניהם. ניתן לילדים שלנו את האפשרות להיות מי שהם. ניתן להם את הרגשת השייכות בלי להיות מישהו מסוים. כך נאפשר להם להיות הכל, וגם לא נמנע מהאחרים להיות מה שהם רוצים. והכי חשוב – נחסוך מהם פגיעות, עלבונות, חסרים רגשיים וכו'.

כיצד מגיבים כשבנך מתלונן שילדים מהגן או מהכיתה מכנים אותו בשמות גנאי? על כך בשבוע הבא בע"ה.

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il