טל סבג: "הדבר הקשה ביותר בחזרה בתשובה שלי היה הצניעות"

טל סבג נולדה להורים חרשים בבית חילוני לגמרי, שלא הייתה בו שום זיקה ליהדות. "מאז שהייתי ילדה", היא מספרת, "הרגשתי שמשהו חסר לי. תחושה של ריקנות מאוד גדולה. כבר מגיל קטן הייתי מדברת עם מי שנמצא שם למעלה, כשעוד לא ידעתי לקרוא בשמו. הייתה בתוכי הבנה שהוא קיים, שיש איזו השגחה עליונה". בשבתות, כשחזרה מהים, הייתה לה תחושה מוזרה: "הייתי חוזרת מהים בשבת, ומתביישת לעבור על יד בית הכנסת הקרוב. כששמעתי את התפילות הבוקעות ממנו, משהו בתוכי הצטמרר, בלי להבין למה".

להכיר עולם חדש

בגיל 18 התחזק עוד יותר הרצון למשהו שימלא אותה, והיא התחילה לשמור שבת יחד עם חברה. "זה עשה לי טוב, אבל לצערי, לא היו לי ממש כלים להחזיק בזה. הייתי בחורה צעירה שמנסה לעשות קידוש ולשמור שבת בבית חילוני, וההורים שלי לא כל כך הבינו מה אני רוצה ומה עובר עליי. הייתה אמנם הרגשה פנימית שזה משמעותי ונכון, אבל לא היו לי מספיק כלים כדי שאצליח להחזיק בזה". בעקבות כך זנחה טל את שמירת השבת, והמשיכה הלאה בחייה.

כשהייתה בת עשרים, תוך כדי הצבא, היא התחילה לעבוד כמנהלת אירועים. כלפי חוץ חייה נראו מלאים ושמחים, ובכל זאת, בפנים היא עדיין הרגישה ריק גדול. "הייתי יוצאת עם חברות לאירוע, ואחר כך חוזרת הביתה עצובה ויושבת לבכות. התחושה הייתה שהנשמה שלי צמאה למשהו, ושהיא לא מקבלת אותו. הרגשתי שיש לי הכל - עבודה, כסף, חברים, ובכל זאת אין לי כלום. חשבתי שאולי אני קצת כפוית טובה - יש לי חיים כאלה מלאים ואני אמורה לשמוח, ובכל זאת זה לא מספק אותי. לא הבנתי למה המצב הוא כזה, ולמה אני מרגישה ככה".

תחושת הצמא גברה, ולאחר השחרור מהצבא, חשבה טל שאולי תמצא את מבוקשה אם תיסע לחו"ל. היא טסה יחד עם חברה לאוסטרליה, אבל שם, היא מספרת "הריקנות גברה עוד יותר. התגעגעתי לבית, למשפחה ולחברים, ולא הצלחתי למצוא את עצמי. אמנם מבחינת שפה והשתלבות במקום היה לי קל, אבל עדיין לא קיבלתי את המילוי הפנימי שרציתי".

טל סבג בתוכנית ''אורחות'', המשודרת בערוץ הידברות

נקודת אור ראשונה הגיעה חודש וחצי אחרי שנחתה באוסטרליה, כשהכירה בחור שהיה בצעדי התחזקות ראשונים. אחותו, חוזרת בתשובה, שלחה לו מהארץ טלית ותפילין, וכשהוא הניח אותן, משהו בתוכו התעורר. הוא חשש לספר על כך לטל, שמא הדבר ירחיק אותה, אך כשאמר לה זאת לבסוף, תגובתה הפתיעה אותו: "אמרתי לו שזה עושה לי תחושה טובה, של משהו אמתי שממלא אותי. סוף סוף מישהו שמדבר על דבר שיש בו משמעות, ולא עוד ריקנות של הלכתי, קניתי, עשיתי, בזבזתי". החבר הזמין אותה לקידוש אצל משפחה שומרת מצוות, אליו היא הגיעה בג'ינס וטי-שירט. "לא היה לי בגד צנוע או מתאים יותר ללבוש", היא מספרת.

ההיכרות עם העולם החדש הגיעה אט-אט. "בהתחלה קצת נבהלתי", מתארת טל, "אבל אחרי השבת הזו הגיעה עוד שבת, ועוד אחת, ומקידוש לקידוש הנשמה התחילה להיפתח ולהתמלא. התחלתי לברר ולשאול הרבה שאלות, והרגשתי שאני מתמלאת בתוכן ובמשמעות". יחד עם זאת, היה גם פחד גדול: "ידעתי שיכול להיות לזה מחיר של שינוי גדול בחיים, ולא ידעתי אם אני מוכנה לשלם אותו. מצד אחד זה מילא אותי, אבל מצד שני מאוד הפחיד".

באותה תקופה החליטו בני הזוג להתחתן, ולאחר מכן התחילו לשמור שבת. "היה לנו טוב עם זה", היא מתארת, "לא רציתי ללכת רחוק מידי ולעשות שינוי גדול יותר, אז קיוויתי ששמירת השבת תספיק ותמלא אותנו". כך היא חשבה, אמנם, אבל לא כך היה. "כשטועמים את התורה, אין מה לעשות", היא אומרת, "זה נותן טעם לעוד".

הקושי הגדול ביותר - צניעות

לאחר שהגיעו לארץ, המשיכו טל ובעלה להתחזק בהדרגה. נשאר רק מחסום אחד, אותו היא לא הצליחה לעבור - הצניעות. אחרי חמש שנים בתשובה, הדבר עדיין היה קשה לה. "הייתי לובשת שמלה ומכסה את הראש רק בשבתות, וחוזרת למכנסיים וחולצות קצרות ביום חול. לא ראיתי את עצמי מתלבשת בצניעות באופן קבוע, ובמיוחד לא יכולתי לחשוב על כיסוי ראש. לעבור שינוי כזה גדול במראה שלי, היה בלתי אפשרי מבחינתי", היא מסבירה.

איך בכל זאת התרחש השינוי?

"אחרי שלוש שנות נישואין, עם ברכה של רב ובניסים גלויים, נולד לנו בן. התחלתי להתקרב יותר ויותר לקב"ה, ולהבין שהקשר לא יכול להיות רק בפנים, אלא חייב לבוא לידי ביטוי גם בחוץ. הגעתי להבנה שכדי להכניס את המלך לתוך הבית שלי אני צריכה שהוא יהיה בית מלוכה, וכדי להיות מלכה - אני צריכה להתלבש בהתאם".

ההתמודדות עם השינוי לא הייתה קלה. "בהתחלה לבשתי חצאיות ושמתי רק סרט על השיער", מתארת טל, "אבל בהמשך הרגשתי שאי אפשר להמשיך ככה. הבנתי שאם אני רוצה להיות קרובה לה', זה צריך להיות רציני עד הסוף. רק אז הצלחתי לעבור לכיסוי ראש מלא".

על השינוי במראה היא מספרת: "בשנה הראשונה לא אהבתי את המראה החדש שלי בכלל, הרגשתי מבוגרת ומכוערת, ושזה משנה ומחשיך אותי". אחרי תפילות לה' מעומק הלב, שיעזור לה במקום הזה, הגיע השינוי, "התחלתי ללמוד קשירות שונות של מטפחות, ונגלה בפניי עולם מלא של יופי. סוף סוף הרגשתי שלמה עם כיסוי הראש".

התהליך המשמעותי שעברה, הביא אותה להחלטה להעביר סדנא לקשירת מטפחות, אותה היא מעבירה במקומות רבים בארץ. "בסדנא אני מספרת את הסיפור האישי שלי, עם כל הדרך שעברתי, בעיקר בנושא הצניעות. אני מלמדת גם קשירות שונות של מטפחות, ומסבירה לנשים שכיסוי הראש הוא לא סתם מטפחת או נפח על הראש, אלא שזהו כתר מלכות. אישה שמכסה את ראשה צריכה ללכת זקוף, בתחושה שהיא מלכה עם כתר".

התגובות לסדנא היו חמות ונלהבות: "נשים סיפרו לי שהדברים שינו את כל התפיסה שלהן על כיסוי הראש. היו גם נשים שבזכות זה התחילו לכסות את ראשן", מספרת טל בהתרגשות.

יחד עם הסדנאות שהעבירה, היא החלה במהלך הזמן להעלות לרשת גם סרטונים של קשירת מטפחות, ומכיוון שגדלה בבית בו דיברו בשפת הסימנים, החליטה טל ליצור גם סרטון בשפה זו. "זה היה מוצלח מאד ורץ חזק ברשת", היא מספרת, "הנשים החרשות התרגשו מאד על כך שחושבים עליהן ועושים גם סרטון שמותאם עבורן. לא היה קל לעשות אותו, להדגים קשירה וגם לדבר בשפת הסימנים, אבל ברוך ה' זה הצליח מעל ומעבר".

בעקבות הסרטון היא הוזמנה לסדנת קשירות בארגון "שמעיה", המסייע לכבדי שמיעה. "הסדנא היתה מיוחדת ממש, הנשים חיכו לה מאד. הגיעו נשים מכל הארץ, וחלקן עשו מאמצים גדולים מאד כדי להגיע".

בסיום הסדנא הפתיעה אותה הרכזת ב"שמעיה", בכך שביקשה ממנה לבוא ולהעביר שיעור תורה קבוע במקום. "רציתי מאד להעביר שיעור כזה", היא מספרת, "אבל הרגשתי שזה גדול עליי בכמה מידות. לא למדתי את שפת הסימנים בצורה מקצועית, אלא רק ממה שדיברנו בבית, ולא היה קל לי להעביר שיעור שלם בשפה זו. הרגשתי גם שהעברת נושאים הקשורים לתורה בדרך הזו תהיה קשה עוד יותר".

יחד עם זאת, החלה טל להעלות לרשת סרטונים קצרים של דברי חיזוק וקשירת מטפחות בשפת הסימנים. "השתדלתי לתדלק את הנשים החרשות מרחוק", היא מתארת.

בשביעי של פסח השנה, בדיוק בזמן קריעת ים סוף, הרגישה טל שהיא רוצה מאד לקדש שם שמיים, אך לא יודעת באיזה כיוון ללכת. "ידעתי שיש לי שליחות, אבל ביקשתי מה' שימקד אותי בכיוון שהוא הכי רוצה עבורי", היא משחזרת בהתרגשות.

שבוע אחר כך היא קיבלה טלפון מחברת ילדות שעובדת ב"שמעיה". החברה סיפרה לה על הנסיונות לארגן שיעורי תורה לנשים החרשות, ללא הצלחה. "כל שיעור שאנחנו מנסים לארגן לא מחזיק מעמד בסופו של דבר", אמרה לה החברה, "והמנהל אמר לי שיש מישהי אחת שהנשים דווקא כן רוצות לשמוע, אבל היא לא רוצה לבוא. קוראים לה טל סבג". עבור טל היתה זו התשובה משמיים לבקשתה. "החברה אמרה לי - את שליחה, את בדיוק מתאימה לקהל שלנו, ואין מישהי שתעשה זאת יותר טוב ממך. תורידי את החששות, את טובה כמו שאת, בואי". טל החליטה לא לסרב הפעם.

כבר כמה חודשים שהיא מעבירה שיעורי תורה ב"שמעיה" אחת לשבועיים, ומקווה להמשיך ולתת כוח לנשים החרשות. "כל מה שאני עושה היום הוא בכוח התפילה", היא מדגישה. "עם כל מה שעבר ועובר עלי, ובכל פעם שאני לא יודעת מה ה' מזמן לי ומה אני צריכה לעשות, אני מרימה את הראש ואומרת לו - אבא, אני צריכה עזרה, אני לא יכולה פה לבד. התפילה פותחת שערים, ואני רואה איך בכל פעם מחדש הוא שומע אותי ועוזר לי".

טל סבג: "החיים כבת להורים חירשים - רק חישלו אותי"