להתכוון במעשים: איך מחשבה באמת יוצרת מציאות?

כאשר מספרת התורה על פטירתה של שרה אמנו ועל מה שקרא בעקבותיה, מתארת התורה את בכייתו של אברהם אבינו בפסוק: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כ"ג, ב'), כאשר האות כ"ף במילה "ולבכתה" כתובה ככ"ף זעירא.

בכל ספר תורה שתפתח בכל מקום בעולם – בספרד, בגרמניה, בתימן, באשכנז, בפרס ובמרוקו – תראה שהאות כ"ף קטנה יותר מכל יתר האותיות, וזו אחת ההלכות של כתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה, מדוע האלוקים קבע בתורה שהאות כ"ף במילה "וְלִבְכֹּתָהּ" תהיה כ"ף זעירא?

כבר עמדו רבותינו על שאלה זו, ורש"י מביא כמה סיבות. אבל אחת מהסיבות שמובאת (בעל הטורים שם ועוד) היא שהאות כ"ף הזעירא באה ללמדנו שאברהם אבינו בכה מעט. ומדוע בכה מעט, הרי זו שרה אמנו, אשת חיל, אשת נעורים, איך לא יזלגו עניו נהרות של דמעות?!

אלא שאברהם אבינו, בעודו בוכה על רעייתו שהלכה לעולמה, משיא מבטו למעלה ורואה איך שערי שמים פתוחים ברגע כזה, איזו חתונה גדולה בשמים, איך מקבלים את הצדקת שרה אמנו ע"ה, איזו שמחה, איזו אהבה.

אברהם אבינו רואה את שרה מחייכת מאוזן לאוזן, האם הוא יכול לבכות? אשתך מאושרת, על מה אתה בוכה?! על עצמך? על כך שאתה מתגעגע אליה?! תאמר: "אני בוכה על עצמי". לאף אדם הרי אין "אומץ" לבכות על עצמו. אז אברהם אבינו אומר לך, פה, אין לי מה לבכות, אני רואה איך היא שמחה למעלה וזה די והותר עבורי.

מספרים שהיה פעם אדם אחד שביקש שכר גדול בעולם הזה. מה הוא ביקש? הוא רצה לראות מה קורה בשמים. הוא ניגש אל הרב ואמר לו: "לא מספיק לי לראות מה קורה בארץ, אני רוצה לראות מה קורה בשמים". הרב אמר לו: "אני מוכן לברך אותך בברכה הזו, אבל תזכור שמבחינתי זה לא מומלץ". אמר לו: "כבוד הרב, סמוך עלי, אני לא אעשה עם זה שטויות". השיבו הרב: "זה לא עניין של תעשה שטויות או לא, אלא – לא בכדי האלוקים לא נותן לנו לראות מה קורה בשמים. לא כדאי ולא מומלץ". לבסוף, בירכו, ובתוך שבוע חזר הרב כשהוא חולה, שבור ורצוץ, וכל בקשתו מהרב שיקח בחזרה את ברכתו, באומרו: "איני רוצה לראות מה קורה בשמים".

שאלו הרב: "מדוע?". אמר לו: "הייתי בהלוויה של צדיק גדול שנפטר מן העולם. סיפרו עליו שהוא תמיד היה מברך את כולם, מחבק את כולם, כולם היו קשורים אליו בנפש. ברגע שהוא נפטר, אנשים הרגישו שחצי מהלב שלהם הלך. כולם בוכים בהלוויה בלי הפסקה, ואני מחייך מאוזן לאוזן, שהרי אני רואה מה קורה בשמים... איך מקבלים אותו, באיזו אהבה, באיזו שמחה. וכולם אומרים עלי: "זה שוטה, לא מיושב בדעתו... כולם בוכים והוא צוחק".

חלפו כמה ימים, והגעתי להלוויה של רשע אחד, שכולם רקדו לשמע "בשורת" מיתתו. על זה הוא הלשין, לשני עולל רע, לזה הוא גנב". שלמה המלך אומר: 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'). כשרשע גדול מת, יש לערוך סעודה, יש לשמוח. ה' אומר: "כשהרשע הזה היה חי, כל רגע הוא היה מבזה את שמי, עכשיו אני שמח שהוא מת". "והנה, כולם שמחים ומאושרים על מות הרשע, ואני בוכה ובוכה. וכולם עומדים ומשתוממים: את החיים שלנו הוא הרס! מה אתה בוכה?'. השבתי להם שאם היו רואים מה שקורה כעת בשמים... אלו עונשים הוא מקבל, איך מטפלים בו טיפול שורש... הם לא היו שמחים כך.

לכן, באתי אל הרב בבקשה שיקח את הברכה הזאת מאחר וחושבים עלי שאני לא נורמלי. אני רוצה לבכות עם כולם ולשמוח עם כולם"...

כאשר מרן ראש הישיבה הגאון חכם שלום הכהן שליט"א, נשיא מועצת חכמי התורה, ישב שבעה על רעייתו ע"ה, הגיע אחד מגדולי ישראל לנחמו, הגאון הגדול הרב יהודה עדס שליט"א ראש ישיבת קול יעקב. ואמר לו: "אין לי זכות לנחם אותך, כי רעייתי חיה. אני לא יודע מה זו ההרגשה שאשה נפטרת מן העולם". ללמדך, שזו לא חכמה לבוא ולומר: "יהיה בסדר, הכל לטובה", צריך לחוש את מה שעובר על האחר.

לאחר שהרב יהודה עדס יצא, נכנס הגאון הרב שמואל אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת מעלות התורה. ואז מרן ראש הישיבה חכם שלום הכהן מחזיק לו את שתי הידיים, בוכה איתו ואומר: "רק אתה יכול להבין מה זה שמאבדים אישה גדולה כזו".

יש לנו חוק ביהדות שנקרא "הגשמיות של חבר שלך זו הרוחניות שלך". למה הכוונה? שימו לב טוב, אם אדם הכין לרעייתו כוס תה, או אישה הכינה לבעלה כוס קפה. האם זו כוס של גשמיות או של רוחניות? תלוי למי. למי שקיבל את הכוס, זו גשמיות – כוס קפה טעים. למי שהכין את כוס הקפה, זו לא כוס קפה של גשמיות, זו כוס קפה של רוחניות. זו חתיכת מצווה. כל לגימה שהבעל יקח מכוס הקפה – יש לרעייתו מצווה על ששמחה את בעלה. את לא עובדת אצלו, את לא "שרת המשקים" במשרד שצריכה להכין קפה. אם אדם הצליח לגרום לחבר שלו נחת, למרות שבשבילו זו גשמיות, בשביל הנותן ומעניק זו רוחניות.

אתה יכול ללכת מהבוקר ועד הערב ולעשות רק מעשים גשמיים בעולם, אבל מספיק שכיוונת נכון, הפכת כל דבר לרוחניות.

דוגמא פשוטה – מנקה רחובות. אם הוא מחליט שהוא עושה זאת לשם מצווה, מה הוא צריך לכוון לשם כך? שני דברים. דבר ראשון, אני רוצה לקיים מצות יישוב ארץ ישראל, שאנשים ירצו לגור לארץ ישראל, יראו שהיא ארץ נוחה ונעים לגור בה. דבר שני, לעשות חסד, כך שמי שעובר ברחוב לא יחליק על קליפות בננה, לא יראה רחוב מלוכלך, שיהיה לאנשים נעים ונחמד. מאותו רגע שהוא כיוון כך, כל פעולת ניקיון שיעשה ברחובות היא עוד מצווה, עוד מצווה ועוד מצווה.

קבלן גדול שבונה בניינים, וכל שאיפתו להפוך את הבנייה למצוות. מה צריך לכוון? שתי כוונות. הכוונה הראשונה, מצות יישוב ארץ ישראל. והכוונה שניה, לעשות חסד עם אנשים שמחפשים דירה ואין להם היכן לגור.

שתי כוונות, שני מישורים שונים ותפקידים שונים. והנה, שניהם מגיעים לאחר אריכות ימים ושנים לשמים. האחד טוען: "בניתי מאה אלף יחידות דיור". והשני אומר: "ניקיתי כל החיים אותם חמישה רחובות". בשמיים פונים למטאטא רחובות: "שאלה: בכל בוקר כשקמת מהשינה והלכת לעבודה, כיוונת או לא כיוונת?". הוא אומר להם: "כיוונתי" – "טוב, כל עוד שכיוונת, יש לך כל היום רק מצוות". פונים לקבלן: "אתה כיוונת או לא כיוונת?" – "מדי פעם כיוונתי, מדי פעם פספסתי, לפעמים כן ולפעמים לא". ואז כמו מתעורר משנתו: "אבל רגע, רגע, חבר'ה, אני הייתי קבלן". אומרים לו: "יקירינו, לא משנה מה היית. משנה מה היתה הכוונה שלך. כיוונת לעשות טוב – קיימת מצווה, לא כיוונת לעשות טוב – לא קיימת".

השבוע בישראל היה שבוע הבחירות לעיריות. מרבית העם משתתפים בבחירות ושמים פתק בקלפי. אתה, שבחרת לכתת את רגליך עד הקלפי והטרחת את עצמך ליטול פתק, להכניס למעטפה ולשלשל לתיבה. מה חשבת באותו רגע? האם אמרת לעצמך: "אני שם כי אני יודע מה גדולי ישראל אמרו ואני שולח שליחים לחמש שנים של עשייה", או "אני שם כי בא לי"? אתה יכול להצביע לאותה מפלגה שחבר שלך הצביע, אבל למה שמת את זה – כי התייחסת לבורא עולם, או כי התייחסת לעצמך? התייחסת לעצמך, פספסת. התייחסת לבורא עולם, הרווחת.

מגיעים ביחד לשמים ואומרים לו: "תשמע, עשית כבר מה שהוא עשה. למה לא כיוונת?! למה לא אמרת: 'אני עושה את זה לא בגלל שאני רוצה היתר בניה, אלא כי אני רוצה שלכולם יהיה היתר בניה. אני רוצה שלכולם יהיה טוב'?! למה לא כיוונת? לא חבל?". ההבדל בין מצווה למה שאינו מצווה הוא בסך הכל בכוונה – האם כיוונת או לא כיוונת.

אותו דבר, ההבדל בין מצוה לכוונה גם הוא בסך הכל בכוונה. אישה זקנה הולכת ברחוב, ויש לה ארנק ובתוכו חמש מאות ש"ח. הארנק נופל לה מהיד והיא לא מבחינה בכך. אדם מתכופף ומרים את הארנק. יש לו מצווה או יש לו עבירה? תלוי מה כוונתו בנטילת הארנק. אם הכוונה שלו בנטילה היא בשביל להשיב לה את הארנק – מצווה, כל צעד מצווה. הוא רודף אחריה: "גברת, גברת...". כל צעד – מצווה.

אולם, אם הוא מרים ובדעתו "איזה יופי, מעולם לא הרווחתי ככה חמש מאות שקל בשתי דקות", אחד כזה, כל צעד שעושה – עבירה. מה שינה את המעשה ממעשה טוב למעשה רע? רק המחשבה שלך.

אבא ראה אדם זר חובט לבנו יחידו בגב בכח. הבן שלו בחצר למטה, והוא מגיע אליו ומכה אותו בגב. הוא בא לאותו אחד ואמר לו: "ככה לבן שלי?!"... והחל להכות בו נמרצות. ומה הוא רואה לתדהמתו? כמה שהוא מכה אותו, ההוא ממשיך לחבוט בבן שלו. הוא מנער אותו ואומר לו: "תגיד לי מה קורה לך?!". והוא אומר לו: "מי אתה?" –"אני אבא של הילד הזה". "מסכן הבן שלך, נחנק, נתקע לו משהו בגרון. אני מנסה להוציא לו את זה. מה אתה רב איתי?!".

אותה חבטה – האב אוהב לראות או לא אוהב לראות? תלוי מה היתה הכוונה של מי שחובט. מי שחבט והמטרה שלו היתה להציל את החיים, האב ודאי שמח ומאושר. מי שלא, האב ודאי לא ישמח לראות מעשה כזה.

ה' יזכה את כולנו לעשות אך ורק טוב כל הימים, בכוונה, בדיבור ובמעשה, מתוך נחת ושלווה, ולהרבות אהבה ואחווה שלום ורעות.

וברוכים תהיו!