כשר למהדרין: נפילה שהולידה זינוק

"כשקיבלתי על עצמי לשים כיסוי ראש - אנשים מסביבי שמחו. הם אמרו לי עד עכשיו היית כמו צק לא חתום על סך מיליון דולר", מספרת בהתרגשות גיטל לחיאני, הבעלים של "מון שרי" - מסעדה פופולרית הממוקמת על הכביש הראשי של קריית שמונה. "הדימוי של ציק ללא כיסוי, הוא שיש בך הכול - אבל אין כיסוי, שהוא למעשה החותמת. כל הזמן אמרו לי את מדברת כמו רבנית, אבל הולכת בלי כיסוי ראש. הייתה הפרדה בין הגוף והנפש, אבל ברוך השם - ניצחתי את היצר". שורשי התקרבותה של גיטל לחיאני (43) ליהדות נעוצים אי שם בגיל 11 כאשר הדליקה לראשונה נרות שבת והזילה דמעות מהתרגשות. אבל דומה שהמשבר הכלכלי הקשה שחוותה בשנים האחרונות טלטל את חייה והביא אותה להכרה שאין דרך אחרת מלבד האמונה בבורא. לצפון היא הגיעה מהדרום, אחרי שנישאה לבעלה משה, שאותו הכירה בתקופת הצבא. "הגעתי לצפון מתוך אהבה לבעלי", שיתפה, "הבנתי שהוא לא יכול להיות שכיר, ויחד פתחנו את המסעדה, שבה הוא משמש כשף".  לחיאני מעידה על עצמה כי הייתה מסורתית-חילונית, אך כבר בגיל 11 ידעה שתקים בית דתי.  "בגיל 11 הדלקתי נרות שבת בפעם הראשונה, והתחלתי לבכות מהמעמד. חוץ מלהדליק אש בשבת, אמא שלי עשתה הכל, כך שראיתי מה שקורה בבתים של חברות כשהייתי נכנסת מידי פעם בשבת לקרוא להן לצאת. זה משהו בנשמה". בגיל 14 החליטה לחיאני שהיא עוזבת את הבית ועוברת לפנימייה. את גילויי העצמאות היא מסבירה ברצונה לנהל אורח חיים אחר משל אמה: "אמא שלי היא אישה של חסד, אבל היא עבדה בארבע עבודות ביום, ויום שבת היה היום היחיד שהיא היתה יכולה לנקות. ידענו שביום הזה הכול יוצא החוצה, כולל אנחנו. כשגדלנו היא המעיטה בכך. היא עבדה קשה כדי לכלכל אותנו, וראיתי את קשיי ההישרדות של אמא - שאין לה את האני שלה. היא חיה בשביל הבית והכלכלה, והחלטתי שאני לא רוצה להיות כמוה. הערצתי אותה, אבל רציתי משהו אחר. אבי עבד בנמל אשדוד, ובזמנו זו הייתה עבודת סבלות מאוד קשה. מי שלא למד - הלך לשם. רק בשנים האחרונות הוא קיבל תמורה על היזע. בגיל 14 החלטתי שאני הולכת לפנימיית הכפר הירוק, לאחר ששמעתי על המקום מחברה. הגעתי לשם עצמאית ונרשמתי".

עצמאות חריגה לילדה, לא?

"פעם ההורים לא היו מבקשים מהילדים, הם היו מדברים איתם עם העיניים. אני הבת הבכורה, וראיתי את המצוקה של אמא בעיניים. כבר בגיל 10 עזרתי לה בכלכלת הבית. הייתי מנקה חדרי מדרגות, עושה בייביסיטר, מורידה את כל הילדים ועושה להם אירובי בתמורה לחמישה שקלים. השכנים ראו אותי מנקה מדרגות והזמינו אותי לשמרטפות ולכביסה, ולאט לאט פתחתי יחסי מסחר ועסקים עם השכנים. הייתי מרוויחה ונותנת הכול לאמא, אבל חסכתי קצת מהצד ועם הכסף הזה שלמתי עבור שכר הלימוד בפנימייה עבור שנה מראש. מגיל קטן לא היו לי חיים.  נכנסתי לנעליה של אמא והפכתי להיות אמא לשני אחיי, מבלי שהיא תבקש. במקביל, הבנתי שאם אני לא יוצאת מהבית - אני הופכת להיות כמו אמא שלי. כשהלכתי לפנימייה אמא קיבלה את זה כעובדה. גם שם לקחתי את תפקיד האמא, כנראה שזה אופי. הייתי אחראית הקבוצה ודאגתי להגן על החברות שלי שהיו יוצאות לבלות. שם יכולתי לממש את עצמי במועצת תלמידים ובתיאטרון שהיה שם". אחרי שסיימה את לימודי י"ג והוציאה תעודת בגרות, התגייסה לחיאני בגיל 19. בצבא הכירה את משה בעלה. "אחרי הצבא נישאנו והקמנו בית בקצרין. תמיד הייתי אשת עסקים, וכבר אז הבנתי ששכירה אני לא אהיה. הבנתי שיש לי עסק עם אדם ביישן שסומך עליי, ויש לו ידיים מדהימות. היה לנו קצת כסף, אז קנינו בית בקצרין, והתגלגל לנו רעיון לפתוח מסעדה בקניון נחמיה בקרית שמונה. אמנם היה קשה לרדת כל יום לקריית שמונה, אבל חיינו חיים טובים. היו לנו שתי מכוניות, בית משלנו, עסק משגשג, עוזרת צמודה ומטפלת בילדים".

המערבולת והנפילה

בתקופה הכי יפה, בה נראה הכול משגשג, הגיעה הנפילה הכואבת. "בתקופה הכי יפה בחיי עשינו עסקה כושלת שגרמה לנו להסתבכות כלכלית שלא קשורה למסעדה", מספרת לחיאני. בני הזוג נכנסו למערבולת שגרמה להם להפסדי כספים ולחובות שעד היום הם נאלצים לשלם. עם זאת, הם עשו הכול כדי לשמור על מסעדת "מון שרי", שבינתיים עברה למתחם בכניסה לעיר. "הלקוחות אצלנו הם כמו משפחה", היא אומרת, "הסוד שלנו טמון בעיקר בחיבור ובאהבה. אנשים באים ומחפשים אותי או את משה". המשבר שעברו היה אירוע מכונן בחיי המשפחה. "המשבר הזה גרם לי להפסיד חצי מיליון שקל, לפטר עובדים כדי להתחיל מאפס, למכור בית בקצרין, לעבור להתגורר בבית חמי, וכמעט להגיע לפת לחם. מכאן למדתי שאם את לא מספיק חזקה באמונה שלך ובנשמה, ואין מי שיוביל - הדרך מאוד קצרה לייאוש. המשבר השפיע גם על בעלי. היו לו רגעים שהוא רצה לזרוק הכול. הייתי אומרת לו לך תירגע, תעשה סיבוב. הוא מצא פתרון - היה הולך למקומות מבודדים ומדבר עם בורא עולם. למעשה, הוא עשה התבודדות בלי לדעת שזה מה שהוא עושה". בשנת 2007 הגיעה לידיה של לחיאני ספרו של הרב שלום ארוש, "בגן האמונה", ששינה את התמונה. "משם שאבתי כוחות. מפה התחילה חזרה בתשובה אמיתית. האמת היא שמהיום שהתחתנתי עשיתי דברים בסיסיים, כמו שמירה על טהרת המשפחה, פלטה ומיחם בשבת, אבל ההתקדמות הייתה הדרגתית. כל שבת היה מוצר חשמלי אחד פחות. כך למשל עד לפני חמש שנים שמרנו שבת, אך לא באופן מלא: משה היה עם כיפה וציצית, ואחרי שהוא היה חוזר מבית הכנסת, ערכנו קידוש ואחרי הסעודה - היינו עוברים לסלון ומדליקים טלוויזיה". אך בהמשך כמובן, גם הטלוויזיה יצאה מהתמונה. "זה קרה כעבור 20 שנה, ויש לנו עוד בדרך. אבל זו חזרה יפה ואמיתית, ללא חזרה אחורה. היום בשבת יש אצלנו בבית שיעור תורה וקריאת תהילים. מבחינתי, הדבר המרכזי האחרון היה כיסוי הראש. עם חצאיות אני הולכת כבר שנתיים. קבלתי את זה על עצמי אחרי שנסעתי לראשונה לרבי נחמן, שם היה לי תיקון גדול בכל הנוגע לענייני אכילה, ולאחר שחזרתי ארצה השלתי 36 ק"ג. היום אני יודעת שיש קשר ישיר בין אכילה לנשמה. כשאת מלאה רוחנית - את לא מכניסה כל דבר לפה. התאווה אחרת. את שבעה מכלום. אוכל הוא הרי מפלט".  אחת המשוכות האחרונות שנותרו ללחיאני בהשלמת תהליך התשובה היה כיסוי הראש אותו נהגה לחבוש בשבתות, חגים ותפילות, אבל כאשר יצאה החוצה - הוא הוסר. "יש לי שיער ארוך מאוד, מתולתל ונפוח. למעשה ככה היו מזהים אותי בקרית שמונה: זאת עם השיער. ביום שני שעבר, יום לפני ערב חג שבועות, הייתי בכותל עם סמינר של הידברות, וחשבתי שזה הזמן הכי מתאים לקבל על עצמי לכסות את הראש. הרגשתי שאני חייבת לבורא עולם את החוב הזה".

איך היו התגובות?

"אני לובשת שמלות, כך שזו לא היתה הפתעה גמורה. אני מחוברת לקהילה, ואנשים ידעו על התהליך. מה גם שיש אצלי שיעורי תורה בבית ואני מביאה רבנים. התגובות בעיקר היו של שמחה". תהליך החזרה בתשובה והמשבר שעברה יצרו אצל  לחיאני כמה וכמה תובנות. "צריכים להאמין באמת, בלי המילה אבל. צריך לדעת שכל דבר קורה לטובה, ומכל רע אפשר לצמוח. הבחירה היא בידיים של האדם. אני מודה לבורא עולם על הכול, כי אלמלא המשבר שעברתי - לא הייתי מה שאני היום. היום דברים עוברים ממני והלאה".