לפעמים העקשנות משתלמת

בפרשה הקודמת התבוננו במשמעות ברכת הכהנים המזרימה שפע אלוקי וברכה מהשי"ת לעם ישראל דרך כפות הידיים. כמו כן ניסינו להבין את הזיקה העמוקה בין הברכה לכפות הידיים, והדגשנו שכל התכלית היא להגיע ל"לב", לתכליתו וייעודו של האדם, דרך טהרת הלב. בראשית פרשתנו, מצטווה אהרון להיטיב את הנרות במנורה בבית המקדש, ומסביר רש"י שכיוון שחלשה דעתו על שלא היה עם הנשיאים בחנוכה, אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (רש"י). מסביר רבי נחמן, שזוהי עבודת ה´ יתברך, שהיא הדלקת והארת אור הנשמה כמו שכתוב בזוהר הקדוש.

עיקר שורש הנשמה הוא בחינת "רצון", השתוקקות לה´ יתברך, ולשם כך ירדה הנשמה לעולם, ויש לה כח לעמוד במלחמת היצר של העולם הזה המנסה להפריע לה לבעור אל ה´ יתברך. כשהאדם מצליח לאחוז ברצונות הטובים, הוא זוכה להתגבר על החושך, המניעות והמפריעים, וממילא אוחז ברצון דקדושה, הרצון להתאחד עם רצון השי"ת. לשם כך הוא צריך עקשנות גדולה וזה "מקשה אחת". אדם צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה´. הוא צריך לערוך בירור שכלי של מה נכון לעשות, כפי שאומר הזוה"ק "בחכמה יתבררו" ומתחיל לפעול, תוך כדי התגברות על כל המניעות. בלי עקשנות אי אפשר להשיג את התכלית. הקב"ה מתפאר מאוד בעזות ובעקשנות של ישראל כנאמר: "תנו עוז לא-לוקים על ישראל גאוותו". עוז הוא בבחינת עזות ועקשנות של ישראל, כפי שאמרו חז"ל: "מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שהן עזין" (ביצה כה).

דוגמה לכך היא סיפורו של מטופל בשם משה. משה ביקש לעבוד על חוסר ההתמדה שלו, הוא נשוי טרי, סטודנט במכללה והקושי שלו הוא חוסר התמדה בתכנון הזמן שלו. הוא מתפזר לכיוונים שונים וכל יום מוצא את עצמו עושה הכל – פרט למה שחשוב ונחוץ לו עצמו. משה היה מיואש כבר מעצמו והרגיש ששום דבר לא עוזר לו לארגן את הזמן שלו. ערכנו בירור מעמיק של מערכת האמונות שלו לגבי עצמו, יכולותיו ורצונותיו. גיבשנו את האמונות המתוקנות והרצונות המתוקנים וקבענו משימה: באותו שבוע הוא היה צריך ללמוד למבחן ופשוט לא ידע איך להתחיל. החומר לא היה ברשותו, לא היה לו עם מי לתרגל, והוא ראה את המשימה כבלתי אפשרית. כמובן שמתוך ייאוש, הוא היה בוחר לעשות דברים חסרי חשיבות כדי להרגיש שהוא עושה משהו... לאחר גיבוש הרצונות והאמונות המתוקנים, התחייב משה, שבאותו שבוע הוא לומד כל יום את מספר השעות הנחוצות לו, מארגן כבר ביום שיחתנו את כל החומר וגם מוצא חברותא ללימוד. האמת ניתנת להיאמר, שעל פי היכרותי המעטה עמו, היה קשה להאמין שהוא יתמיד במשימה זו. הוא כל כך חסר בטחון, הססן ולא ממוקד. מתוך ידיעה כמה חשוב שהמאמן ייתן אמון ביכולתו של המתאמן, גייסתי את כל כח אמונתי ונתתי בו אמון, כמובן נתתי לכך ביטוי מילולי. אמרתי לו: אני בוטחת בך שתעשה את זה כמו גדול, אני יודעת שאתה יכול, אני ממש רואה שאתה עושה את זה.

הוא ניגש למבחן ו... עבר אותו בהצלחה! "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא...."