לפחות תהנה מהדרך

"תוך כמה זמן נראה לך שהמצב ישתנה?", "אם נתחיל היום, שבוע הבא כבר נרגיש אחרת?", "נו, כמה זמן צריך לחכות? אנחנו כבר רוצים שינוי!". כל כך הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו חסרי סבלנות לתהליך. אנו רוצים שינוי עכשיו- לא מחר, לא בעוד חודש, וחס וחלילה לא בעוד שנה- עכשיו! או אולי בעצם כבר אתמול.

* * *

כל יציאה ממשבר, מקושי ומהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך ודרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מגלות לגאולה ברגע אחד. גם יציאת מצרים, שאמנם הייתה מהירה עד מאוד, הביאה מיד לאחריה המתנה ארוכה עד לגאולה השלמה. עד לקבלת התורה, ולאחר מכן עד לכניסה לארץ. בפרשת בחוקותי שקראנו לא מזמן כתוב: "אם בחוקותי תלכו". מה הכוונה תלכו? נדמה שנכון יותר היה לכתוב: "אם את חוקותי תקיימו..". אלא שגם כאן אנו מבינים שישנה חשיבות גדולה לתהליך. "תלכו" מלשון הליכה, התקדמות, דרך. אנו עומדים לאחר ימי ספירת העומר. ימים שכל מטרתם הינה התהליך וההכנה לקראת קבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך, הדרך ושלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים, ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל, להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה- זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון, על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

כך גם בחיים שלנו.

ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהצמיחה והגדילה. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח ולהשיג מטרות- מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. ימי הספירה ממחישים לנו שדברים דורשים זמן. נדרשת הבנה, עבודה פנימית, הפנמה, התבשלות, השתדלות, עד לקבלת השפע הגדול.

להנות מהנסיעה

עם זאת, לעתים נדמה, כי כבר אין לנו סבלנות לחכות, אנו רוצים את השינוי הרגע. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לקנות דירה כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום. אין לנו סבלנות. אם כך, מה עושים כשכבר קשה לחכות, כשנדמה שהדרך לא נגמרת? כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיול עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת. צפוף לי/ חם לי/ הוא מעצבן אותי/ נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה אומרת בנחת: "תסתכלו בחלון, תביטו על הנוף, תיהנו מהנסיעה...". כשהדרך מסמלת עבורנו "מכשול" שצריך לעבור אותו, היא עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך, כשאנו מנסים לשנות את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. עם גישה זו ניתן להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך. האמונה וההבנה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה וליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות הקטנות, את העליות האישיות שצלחנו, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה. ההתמקדות במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאיננו רואים טעם בתהליך, אלא רק בתוצאה עצמה, אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת. ההתמקדות בציפייה לבדה מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. את הנוף, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת האנשים הטובים שבדרך. אשה מיוחדת במינה, הנשואה שנים רבות ללא ילדים, אמרה לי פעם, שהיא בוחרת להנות מהחיים כבר עכשיו: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, אם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולראות שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפייה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות- בשביל עצמי, היום".

אודליה מימון (MA) הינה מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים". לתגובות: otsarpnimi@gmail.com