מפתחות לחיים: חינוך למשמעת

שני הכללים הראשונים בחינוך למשמעת הורחבו לעיל בפרק "דרך החינוך". הכלל הראשון: גישה חינוכית קבועה שיש בה שילוב נכון בין השמאל דוחה לבין הימין מקרבת. והכלל השני: עמידה על יישום הדרישה שהילד נדרש לבצע (או להימנע ממעשה כל שהוא. וזאת כמובן מלבד במקרים מיוחדים ונדירים, בהם יוסבר לילד, בקצרה וללא התרפסות, מהו הנתון שהתחדש וגרם לשינוי בהחלטה. למשל, "לא הסכמתי שתלך למפגש החברים, משום שלא ידעתי שהמדריך ישתתף גם הוא במפגש").

בפרק זה נעמוד על שלשה כללים נוספים.

א. דרישת ההורים תשדר מסר של רצינות

אחד האתגרים הגדולים אשר הורים רבים מתקשים להתמודד איתם, הוא אי ציות הילדים להוראות חשובות שהם מקבלים, ובפרט בשעות לחוצות. למשל, בזמן ההתארגנות לשינה כאשר השעה הולכת ומתאחרת והילדים עדיין עסוקים בענייניהם. או בעת הוראה לסידור החדר והילדים ממשיכים במשחקיהם. וכל כיוצא בזה. אמהות מתוסכלות טוענות כי כל דרישותיהן ואפילו צעקותיהן אינן נענות עד שלעיתים הן נאלצות להכות את ילדיהן כדי שייכנסו לישון או יסדרו את חדרם. והתוצאה, מתח מעיק, התמרמרות משני הצדדים, כאב לב של ההורה ותחושת כשלון בחינוך.

אולם ברוב המקרים, כאשר האם תבחן את האופן בו העבירה את המסר אל ילדיה, היא תגלה כי לא הובן ממנה כהלכה עד כמה כוונתה רצינית, אף על פי שהיא בודאי התכוונה לומר את הדברים במלוא הרצינות. יש לזכור שהילדים ניחונו בחיישנים רגישים ביותר הבוחנים את מה שמעבר למילים והם מפעילים את החיישנים הללו בעיקר בשעות בהן דרישת ההורה אינה נוחה להם, כדי לקלוט עד כמה יש הכרח לבצע את ההוראה. אם המתעסקת בעניינים אחרים, כגון שיחת טלפון, סידור המטבח או כל עניין צדדי אחר, ותוך כדי עיסוקה היא פוקדת על הילדים להיכנס לישון, המסר המועבר אליהם הוא: "אני מעוניינת שתכנסו לישון, אבל זה לא כל כך חשוב לי. עיסוקי הנוכחי חשוב לי יותר". היא כמובן לא מתכוונת לכך, אבל זהו המסר הנקלט אצל ילדיה. והתוצאה בהתאם.

כדי להעביר מסר של רצינות, יש לעזוב לדקות ספורות את כל העניינים האחרים ולהתמקד בפעולה הנדרשת מהילדים. כך למשל היא תוותר על שיחת הטלפון החשובה ועל סידור המטבח בשעת ההשכבה, תיגש אליהם, תיתן את ההוראה הברורה בנעימות אך בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ותמתין לראות את תחילת הציות.

כדי להקל מעל הילדים את הקושי שבפרידה מעיסוקיהם, רצוי מאד שעשר דקות או רבע שעה לפני שעת הביצוע, היא תאמר בחביבות (תוך כדי עיסוקיה האחרים) כמה זמן נותר להם עד הסיום. בכך היא תיצור אצל הילדים הכנה נפשית וזירוז סיום ענייניהם החשובים. אולם כאשר יגיע הזמן, היא תעזוב את כל עיסוקיה, תיגש לילדים ותאמר בנחת אך בסמכותיות חביבה כי הגיע הזמן לישון. היא תעמוד על כך מול כל טענותיהם ובתקופה הראשונה היא גם תסייע להם בעדינות לקפל את המשחקים, להגיע לחדרם ולהתארגן לשינה. עליה להמשיך בכך מידי ערב עד שהמסר שייקלט הוא: "אני רצינית והחלטית בדרישה זו ולא אוותר עד שהיא תתבצע". עליה להתאפק שלא לצאת מהכלים גם אם הם מקשים עליה בתקופת השינוי והמעבר מהרגלם הקודם לדחות ככל שניתן את דרישתה. אצל הילדים הדבר נובע מניסיון לבחון עד כמה השינוי רציני. אולם כאשר יובן על ידם כי אין מנוס וכי זוהי המדיניות החדשה, הם ישתפו פעולה ואפילו ייהנו מהאוירה הרגועה בשעת ההשכבה לשינה. היא תיגש לחדרם מפעם לפעם עד סיום ההתארגנות לשינה ואז תשהה בחדרם עד הכיסוי בסמיכה, אמירת קריאת שמע ונשיקת הלילה טוב. אם לאחר כניסתם למיטה מתפתחות ביניהם שיחות מתארכות, היא תישאר בימים הראשונים בסביבת החדר עד שיירדמו. ובשלב הבא די יהיה בביקורים מפעם לפעם כדי לוודא שהשקט נשמר, עד אשר יתרגלו לכללי השינה החדשים וההרגל ייעשה קבע.

רק לאחר תקופה כזו, במהלכה נקלט מסר הרצינות כראוי, תוכל האם לעסוק בענייניה החשובים האחרים גם כאשר היא מורה לילדים לבצע את הנדרש. וזאת כמובן מתוך השגחה שהמסר בדבר רצינות כוונתה אינו נשחק עם הזמן.

ב. הימנעות מאיומים בלתי ישימים

החכם באדם אומר בספר קהלת:[1] "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". שהרי הנודר נדר ולא מקיימו, עובר עבירה. לכן טוב יותר היה אילו לא היה נודר כלל. בדומה לכך, הורה המאיים על ילדו בדבר שידוע מראש כי הוא (ההורה) לא יעמוד בו, כגון: "אם לא תשמע לדברי, לא תשתתף במסיבת בר המצוה של אחיך", או "לא נקנה לך מעיל לחורף", וכן כל כיוצא בזה, מאבד את התועלת שבאיום ואף גרוע מכך - ההורה נתפס בעיני הילד כאדם שאין ממש בדבריו. שהרי גם אם בתחילה הילד נבהל וחושב שאולי האיום הנורא אכן יתבצע, עם הזמן לומד הוא לדעת את האמת. ומאז, גם איומים אשר ההורה יכול ומתכוון לעמוד בהם, יתקבלו אצל הילד בזלזול מופגן. דבר אשר יכול להפוך לכדור שלג מתגלגל. ההורה מעצים את איומיו כדי להטיל משמעת, הילד אינו מתייחס, ההורה מעניש בקיצוניות יתירה, הילד מתקומם כנגד העוול, ההורה מוסיף איומים מופרזים ועונשים גדולים, עד המפץ הגדול...

לפיכך, בעת החלטה להטיל משמעת באמצעות אזהרת ענישה של הפסד, יש להשתמש באיום סביר של הפסד דבר שלילד הוא חשוב, אבל לא ברמה שתגרום להתמרדות הילד וגם לא מסוג כזה שההורה לא יוכל לעמוד בדבריו.

ג. הבעת אמון במקום אכזבה

לעיתים, הורים המאוכזבים מהישגי הבן בלימודיו, מטיחים בו דברים הגורמים לו לאבד את התקוה להצליח וממילא גם את החשק ואת הרצון להשקיע. ומכאן קצרה הדרך לבעיות משמעת. שכן ילד שחש בלתי מוערך על ידי עולם המבוגרים שסביבו, מפתח ריחוק רגשי מהם עד כדי חוסר ציות מוחלט לדבריהם.

במצב של הישגים נמוכים באופן קבוע, ראשית על ההורים לזכור שלא כל תלמיד שאינו מצליח להגיע להישגים גבוהים הוא ילד המזלזל בלימודים. ובפרט שפעמים רבות מדובר בילדים בעלי יכולת אחרת שאינה ממוצה בלימודים העיוניים. וחיזוק תחושת חוסר המסוגלות, באמצעות הטחת מילים מעליבות מצד הוריהם ומוריהם, מוביל אותם לחוסר ביטחון, אומללות, התנכרות ואכזבה מעצמם, מבני משפחתם ומהמערכת הלימודית בכללותה.

בנוסף, בעת אי עמידה רצופה באתגרים הלימודיים, יש לבחון תחילה אם אין גורם עקיף הגורם לכך. בכתות הראשונות של בית הספר היסודי יש לבדוק סיבות פשוטות כמו אם אין בעיית ראיה או שמיעה. במקרים רבים התברר כי הילד חסר הניסיון לא חש בעצמו את סיבת אי קליטתו את הסבר המורה. ורק בדיקת שמיעה או ראיה חשפה את שורש הבעיה, כאשר טיפול פשוט בצורת משקפי ראיה או מכשיר עזר לשמיעה העלה את הילד על דרך המלך. בגיל מאוחר יותר, לעיתים מתברר שהילד מתאים מאד ללימוד מסויים שאינו עיוני גמור, ושילובו בחוג או במסגרת מתאימה, ממלא אותו בשמחה ובסיפוק ואף מעניק לו את הרצון ללמוד ואת הביטחון להשקיע גם במה שקשה לו יותר לקלוט.

ואם התברר בודאות שמדובר בילד המסוגל להישגים גבוהים אלא שאינו משקיע, במקום הטחת טענות יש להשתמש בחיזוקים של שבח אמיתי על הישגים שהוא כן מגיע אליהם, מבלי להכניס דברי עלבון על העבר בתוך דברי השבח על ההישג הנוכחי. עדיף לומר: “תמיד ידעתי שיש לי ילד חכם ונבון", מלומר: “אתה רואה שאתה מסוגל? אז למה אתה תמיד לא משקיע?" הבעת אמון ביכולותיו של הילד יוצרים אצלו רצון להוכיח את האמון שניתן בו.   

משמעת בגיל ההתבגרות

במקרים רבים, לילדים מתבגרים קשה לקבל מרות ומשמעת הרבה יותר מילדים צעירים יותר. וכדי להתמודד עם המצב יש להבין תחילה את שורש הבעיה.

עיקר בעייתיות גיל ההתבגרות, הגורם להתנגשויות כה רבות בין ההורים לבין הילד המתבגר, הוא השוני הגדול בהסתכלות על מעמדו של המתבגר. גיל זה הינו כידוע גיל המעבר בין הילדות לבין הבגרות. הילדות מתאפיינת בהדרכת ובהובלת הילד על ידי ההורים ואילו הבגרות מתאפיינת בעצמאות הבוגר המוביל את עצמו. וזהו מקור החיכוך בגיל ההתבגרות בין הילד לבין הוריו. הילד המתבגר החש בשינויים המתחוללים בגופו ובנפשו, מקבל הבנה בטוחה כי הוא כבר בוגר המבין לבדו מה נכון לעשות, בעוד שהוריו רואים בו עדיין את הילד הזקוק להדרכה.

מובן שבהבדלי הראיה הזו, ההורים הם שצודקים, שהרי גיל זה מתאפיין בטעויות כה רבות המתבצעות על ידי הנוער המתבגר. אולם על ההורה הנבון לזכור את סיבת הקושי של הילד לבטל את רצונו לפני דעת ההורים. הוא הרי בטוח כי הוא בוגר ומבין לא פחות מהם. לפיכך, יש לבנות קשר בריא עם הנער המתבגר. קשר המבוסס על כבוד הדדי, המשולב עם יראת כבוד של הילד מההורה. אסור בתכלית האיסור שהערה או סירוב או כל פניה אחרת לילד בגיל זה תהיה בזלזול או בלעג ולגלוג. עלבון אחד כזה יכול לפגוע בנער פגיעה קשה, העלולה לגרום ריחוק הרסני בינו לבין הוריו למשך שנים רבות. על ביקורת צודקת להיאמר מפי ההורים לא מתוך כעס המשדר תיעוב וריחוק, אלא מתוך כאב על מה שקרה ובמבט המשדר אהבה ודאגה כנה. גישה כזו אינה מרחיקה וגם משכנעת יותר את הילד לקבל את עצת הוריו והכוונתם. בעוד שדברים הנאמרים כלפי הנער המתבגר מתוך כעס רותח, הופכים את ההורה והנער לשני אויבים העומדים משני צידי המתרס, ונאבקים בשאלה מי יהיה זה שינצח.

כדי להכשיר את הקרקע אצל הילד לקבלת ביקורת בעת הצורך, יש לנצל כל הזדמנות לרומם את הילד ולשבחו על מעלות אמיתיות ותכונות טובות שיש בו. ואם ניתן לעשות זאת בפני המשפחה המורחבת, הרי זה משובח. למשל, בעת ביקור הסבא והסבתא הנכבדים. מילים של שבח בפניהם ודברי התפעלות מטוב לבו של הבן, עזרתו בבית, השקעתו והישגיו בלימודיו וכדומה, הנאמרים בפני הבן, כאשר פני ההורה המדבר זורחים מאושר, מעניקים לילד תחושה בריאה של שביעות רצון מעצמו והרגשה נעימה של גדלות ומסוגלות. באופן טבעי הוא יתאמץ להצדיק את השבחים וגם יהיה פתוח יותר לקבל ביקורות הנאמרות מתוך אהבה. שהרי הוא יודע כי הוריו אינם מתכוונים לזלזל בו בביקורת הנאמרת, אלא חפצים בטובתו. אך אם רגיל הוא לשמוע מהוריו רק דברי ביקורת, חי הוא בתחושה שאינם רואים בו שום מעלה והוא ננעל בפני כל דבריהם.

גם מסר של מתן אמון מועיל מאד לענין זה ובפרט בגיל ההתבגרות. כאשר הוא מבקש דבר מה של גדולים אשר בכוונת ההורים לאשר לו, כדאי תמיד לנצל את ההזדמנות ולהוסיף מילים של אמון. למשל: "לילד אחראי כמותך, בודאי שאני מסכים". ואם מדובר ברכישת דבר לא שגרתי הנדרש לו וההורים מתכוונים למלא את בקשתו, ניתן להוסיף את המילים: "לילד נפלא כמוך שאני ממש גאה בו, בודאי שמגיע לקבל". בכוחם של משפטים קצרים כאלה לחולל פלאות ביחסי הילד עם הוריו וקבלת משמעתם.

ואם יחסי הילד המתבגר עם הוריו כבר נמצאים במשבר; הם צועקים וכועסים מרוב תסכול מאופן התנהגותו והוא מגיב באותה מטבע, תחילה יש לשקם את היחסים באמצעות שינוי דרסטי. על ההורים להחליט בינם לבין עצמם שבמשך שבועיים שלשה יפסיקו להעיר לו כמעט לחלוטין (יש לזכור שבתקופה כזו רוב ההערות ואולי אפילו כולן אינן מועילות והוא עושה כרצונו). במהלך שבועות אלה ישתדלו להחמיא לו ולשבחו בטבעיות על מעלותיו ועל כל מעשה טוב שעושה. ובמקביל יגלו כלפיו גילויי חיבה בדרכים המתאימות לילד לפי גילו ואופיו, ובהתאם לרמת המתיחות שבינו לבינם. למשל, ניתן להתחיל בהכנת הפתעה קטנה שתמתין לו על מיטתו בחוזרו מהלימודים, בצירוף פתק נחמד המכיל מילים קצרות וקולעות. ולהמשיך בחיוך אוהב או חיבוק ידידותי קצר, עד ההגעה למילוי משאלה שבעבר לא היה סיכוי שיקבל עקב התנהגותו השלילית.

לאחר כמה שבועות כאלה של קירבה ובניית אימון, בהם המתח מתחיל להתפוגג, ניתן להתחיל בהדרכה ובביקורת, אולם רק על פי הכללים הבאים. א. לבקש רק דבר קטן שבודאי יתבצע על ידו. בשום אופן אין להתחיל בימים הראשונים בביקורת או בבקשה שידוע מראש שלא יצא מהם דבר. ב. להעדיף בשלב הראשון בקשה מסוג כזה שהוא עתיד להרגיש טוב עם עצמו לאחר המעשה. למשל: "תוכל לעזור לי להרים דבר פלוני?" לאחר שיסייע לאמו לבצע מה שלא יכלה לעשות לבדה, הוא ירגיש נעימות. ג. להודות לו לאחר מעשה ולשבחו לאחר ציות.

בשלב הבא, ניתן יהיה להרחיב את מעגל נושאי הביקורת, מתוך הקפדה על מינון נכון ועל דיבור המביע אהבה לילד, עם צער וכאב על המעשה השלילי, אשר יחליפו את הזעם הבלתי נשלט שהיה נחלת העבר ונבע מתסכול.

ומאז, יש לשמור תמיד את הביקורות ואת הסירובים לבקשותיו, רק למה באמת חשוב. וכמעט להתעלם ממה שאינו חשוב כל כך וממה שידוע מראש שהדיבורים בזה לא יועילו לא בהוה ולא בעתיד. בנוסף, בהנהגה עם ילד כזה יש להסכים יותר למה שמותר ולשמור את הסירובים למה שאסור. כלומר, אם במקרה של ילד רגיל לא היינו מאשרים עניין מסויים (משיקולים צדדיים שאינם שיקולים חינוכיים) על אף שהוא מותר, במקרה של ילד המתקשה לקבל משמעת יש להקל יותר באישור הדברים המותרים, כדי לשמור את האיסור המוחלט לנושא שבאמת יהיה חשוב לעמוד עליו. וזאת כמובן בחכמה מתוך זהירות שלא לפגוע בחינוכם של שאר ילדי המשפחה.

באופן כללי, על ההורים לעקוב "מלמעלה" אחר התנהלות הנער המתבגר, לדעת את מעשיו בבית ובחוץ, אך להקפיד מאד שיהיה זה מבלי שיחוש חטטנות בענייניו. התעניינות אוהדת בתחומי עיסוק הנער, בפרט בנושאים האהובים עליו, בתוספת מחמאות נכונות, מעניקות לנער את ההבנה כי הוריו מכירים בעובדת היותו בוגר וכי הוא אהוב ומוערך על ידם. אולם אין בכך סתירה לפיקוח שלהם, עדיין, על מעשיו ודרכיו, עד אשר יגיע לבגרות ולעצמאות מלאה. זהו היעד שעל כל הורה לילד מתבגר לשאוף להגיע אליו.

[1]קהלת ה, ד.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.