אביגיל רביץ: "אני שואבת כח דווקא מתוך העשייה"

היא הייתה אז רק עולה חדשה מארה"ב, שעלתה זמן קצר לאחר שנישאה לבעלה, אותו הכירה בתקופת שליחות שעשה בארץ מולדתה. היא משאירה מאחור את כל משפחתה, לטובת אהבת ארץ ישראל שפיעמה בה; הוא בן למשפחה שמתגוררת בארץ כבר 12 דורות. יחד הם הצליחו להקים בית מיוחד מאין כמותו, שזכה להשפיע רבות על עולם התשובה, על הפוליטיקה בארץ ועל החברה הישראלית.

"זה היה ביום שישי, ממש שעה לפני כניסת השבת", משחזרת הרבנית אביגיל רביץ. "בדיוק הייתי בעיצומן של הכנות אחרונות, כשפתאום נשמעה נקישה על הדלת. פתחתי אותה, ומולי עמדו בחור בחזות חרדית, עם פאות וציצית, ולצדו בחורה בחזות חילונית. ´זאת בת הדודה שלי´, הוא הסביר, ´היא התנצרה לפני כמה חודשים בארה"ב, ועכשיו באה לביקור קצר בארץ בתור מיסיונרית. היא לא ידעה שחזרתי בתשובה, ובאה לבקר אצלי. הפצרתי בה שלא לעלות על המטוס חזרה לפני שהיא תפגוש את הרב רביץ, אנחנו מוכרחים לדבר איתו´. מיד נחפזתי, קראתי לבעלי, ואת שאר השיחה כבר שמעתי מהמטבח. הם התיישבו בפינת האוכל שלנו והוא הציע לה באדיבות כוס קפה או תה. ´לא תודה, אני משתייכת לכת בתוך הנצרות שמקפידה שלא לשתות קפאין´, השיבה. הוא הביט בה משתאה ואמר לה: ´תגידי, מה זה משנה לך מה הם עושים, מה אכפת לך? את זה שהם מקפידים שלא לשתות קפאין מהסיבות שלהם אני עוד יכול להבין, אבל מה לך ולכל זה?´. ´התנצרתי לפני כמה חודשים ועכשיו זו הדרך שלי´, היא השיבה ביובש.

"הרב הסתכל עליה במבט מהול ברחמים", ממשיכה הרבנית אביגיל לספר, "על נשמה יקרה ואובדת שניצבת לפניו, ואמר לה בנחרצות: ´לא. אמא שלך יהודיה, סבתא שלך יהודיה, את יהודיה. לא יעזור מה שתעשי. את לא נוצרייה. לעולם גם לא תהיי. אפילו אם הוטבלת לנצרות, אפילו אם תחרטי על המצח שלך צלב - הרי שבלב ובנשמה שלך חרוטה היהדות שלך. ואפילו אם תתחתני עם גוי, את, וגם הילדים שלך תהיו יהודים לכל דבר! לא משנה מה תעשי! יהודייה נולדת, ויהודייה תישארי תמיד!´. ´אבל איך זה יכול להיות? אני כבר הוטבלתי לנצרות´, שאלה בתמיהה. בעלי, הרב, התחיל לדבר איתה ולהסביר לה, ולבסוף, אחרי שיחה ממושכת, היא החליטה להישאר אצלנו לשבת. נתנו לה חצאית מאחת הבנות שלנו, והיו לה עם הרב במהלך השבת שיחות רבות. במוצאי אותה השבת היא החליטה לבדוק את היהדות לעומק. היא שכרה דירה ליד מדרשת ´נווה ירושלים´ ולמדה שם כמה שנים. בסופו של דבר, זכתה לחזור בתשובה שלמה ולהינשא לאברך, ונולדו להם 7 ילדים, ברוך השם".

כך, בסיפור קטן אחד מני רבים, ממחישה הרבנית אביגיל רביץ תליט"א, 73, הרעיה והאישה הגדולה שעמדה במשך שנים מאחורי הרב וח"כ אברהם רביץ ז"ל, את פעילות הקירוב שקרנה מתוך ביתם במשך כל חייהם. הרב רביץ נפטר לפני כשלוש שנים והניח אחריו 12 ילדים ועשרות נכדים ונינים.

בצעירותה גדלה הרבנית אביגיל בארה"ב בבית חרדי, לאב סוחר ואֵם עקרת בית. "אבא שלי היה אמנם סוחר, אבל הדבר הכי חשוב בחיים שלו היה ללמוד תורה. תמיד אחרי העבודה הוא הלך ללמוד תורה", היא מעידה. היא עצמה ושתי אחיותיה התחנכו בסמינר בית יעקב, ואחיה, הבן היחיד, זכה להיות תלמיד חכם עצום שמשקיע את מרבית שעותיו בלימוד התורה.

את אברהם רביץ, אז תלמיד בישיבת ´חברון´, פגשה בזמן ששהה בארה"ב לצורך שליחות זמנית. לאחר היכרות קצרה נישאו השניים, ובאהבתה הרבה לארץ ישראל דחקה בבעלה לעלות לארץ, משאירה מאחור את כל בני משפחתה. אמנם כבר אז היו לה חלומות גדולים, אבל היא לא ידעה אז כמה גדולה השליחות שלה בעולם הזה. בגיל 18 כבר קיבל הרב רביץ, שנחשב ל´עילוי´ בישיבתו, הסמכה לרבנות.

בתחילת דרכם לימדה אביגיל היסטוריה בסמינר חרדי בירושלים, כשבעלה היה אברך שלמד רוב שעות היום בכולל. בהמשך החל הרב ללמד בישיבה, ובמקביל נולדו ילדיהם של בני הזוג. אז כבר הפכה רביץ לעקרת בית, וכבר אז היא מעידה כי "הבית תמיד היה מלא באנשים שבני המשפחה עזרו להם". רביץ החל לעבוד באותה תקופה בארגון ´יד לאחים´, שניסה לחלץ נערות יהודיות מכפרים ערביים, וכן בארגון ´פעילים´ עם עולים חדשים, תימנים בעיקר.

במסגרת הפעילות הזדעזע הרב לגלות כיצד ביקשו לבטל את השתייכותם הדתית של העולים עם עלייתם ארצה, על ידי העלמת כל סממן דתי חיצוני שהגיעו איתו, כולל גזיזת זקניהם ופאותיהם, וכן החרמת הכיפות והציציות. בצר לו, פנה מיד לחזון איש זצ"ל ושאל אותו מה לעשות בנידון. החזון איש נתן לו לירה וביקש ממנו לקנות בה לכולם ציציות וכיפות. למרות הסכום הזעום, לא שאל הרב רביץ שאלות מיותרות, והחליט לעשות כמצוות רבו. בדרכו פגש חבר ששאל אותו למעשיו, ומשזה השיב לו שהחזון איש נתן לו לירה וציווה בידו לרכוש כיפות וציציות עבור כל העולים - הוסיף לו הלה עוד 5 לירות, וכך רכש את הכמות הנצרכת, התגנב למחנה העולים וחילק לכל אחד ואחד מהם כיפות וציציות מחדש.

"ואז התחילו אצלנו חיים חדשים"

עם הזמן השתלב הרב רביץ גם בעולם הקירוב. בתחילה היה לאחד מראשי ישיבת ´אור שמח´, שהייתה מיועדת לבחורים אמריקאים. עם הצלחתה, החליט לפתוח בה גם מחלקה לבחורים ישראלים, להם שימש כעין אב רוחני. "כשראה בחור שרצה להתקבל, דבר ראשון הוא היה שם לו יד על הכתף בחביבות ושואל לשלומו באמת. זה לכאורה נראה דבר קטן מאוד, אבל הייתה לזה המון משמעות. הוא לא רצה לשדר עליונות מעל התלמידים שלו", מספרת הרבנית רביץ. בהמשך לקח חלק גם בפיתוחו של סמינר ´נווה ירושלים´ לבנות, העוסק אף הוא בקירוב, שם לימד באופן רציף.

"ואז התחילו אצלנו חיים חדשים", היא מספרת. "העניין הזה של הקירוב הפך להיות מאוד משמעותי. היו אצלנו המון תלמידים של הרב מהישיבה, הם היו ממש בני בית. הילדים שלי עד היום ב"ה עוסקים בזיכוי הרבים באיזשהו אופן, אפילו אלה שלומדים כל היום בכוללים. זה דבר מאוד חשוב אצלנו, הקירוב. בעלי ב"ה הצליח מאוד בתחום הזה. יש היום ממש מאות רבות של משפחות מדהימות, ממוסדות פורחים שהיה לו חלק בהקמתם ויש לנו הרבה נחת מזה. תמיד אחרי שבת אצלנו היינו מקבלים תגובות ממש חמות. לא פעם אמרו לנו ש´השבת אצלכם, זה כמו להיות שנה בישיבה או במדרשה´. בעלי תשובה כל כך היו מתרגשים מהשהות שלהם אצלנו. הם ראו פתאום מה זו משפחה באמת. אנשים שהגיעו ממשפחות שלא היו בהם קשרים קרובים או כבוד אחד לשני, שלא לדבר על כבוד להורים. אחרי שבת אחת כזאת – בחורים היו אומרים בעיניים נוצצות: ´הנה, אלה החיים. אלה החיים שאנחנו רוצים´. ויש לנו עד היום המון נחת מזה".

בהמשך, הרב רביץ אף ניהל את הישיבה התיכונית המקצועית "מרום ציון" שבקריית נוער בירושלים,‏ ושימש רב מחנך ב"מדרשיה" בפרדס חנה.

אחד מאישי הציבור המוכרים כיום בתחום המשפט, שהרבנית מבקשת שלא לפרסם את שמו, היה התלמיד של הרב בקריית נוער. בשלב כלשהו ראו אותו שני תלמידים מהישיבה מעשן בשבת, ואז הרב קרא לו לשיחה והסביר שלמרות אהבתו הרבה אליו והעובדה שהוא תלמיד מצוין, בשל חומרת המעשה שלו הוא לא יוכל להמשיך להחזיק אותו בישיבה, וצריך להתקשר להורים שלו ולספר על כך. "אני מבין אותך ומקבל את ההחלטה שלך", אמר התלמיד, "אבל יש לי רק בקשה קטנה: אל תספר לאבא שלי למה החלטת להעיף אותי. זה ממש יצער אותו". הרב התבונן בו ארוכות ואמר לו לבסוף: "יודע מה? בגלל כיבוד האב שיש לך אני בוחר להשאיר אותך כאן, למרות הכל".

ללא עיגול פינות

בהמשך דרכו, בעיצומן של הבחירות, פנה הרב שך זצ"ל לרב רביץ והביע את רצונו בהקמת מפלגה ליטאית שהלה יעמוד בראשה. באותה תקופה היו רק מפלגת ´אגודת ישראל´, של חסידים ברובה, וש"ס, שהייתה אז בתחילת דרכה (ארבע שנים קודם לכן עזר הרב רביץ רבות בהקמתה, ואף נאם בכנס היסוד). הרב רביץ לקח על עצמו את המשימה, ובסופו של דבר כיהן כח"כ במשך 20 שנה.

איך קיבלת את זה כשהרב הצטרף לפוליטיקה?

"מאוד שמחתי. מבחינתי הוא היה השליח של הרב שך זצ"ל. בבחירות הראשונות נבחרו הוא והרב גפני והיה לנו המון קשיים. אני למשל קיבלתי טלפונים עם איומים, כי הרבה אנשים לא קיבלו את זה בעין טובה. זה כביכול נצפה כמהלך ש´יגנוב קולות´ מאגודת ישראל. בסוף אגודת ישראל ודגל התורה התאחדו ל´יהדות התורה´".

היית מעורבת בפעילות הפוליטית של הרב בכנסת?

"מאוד. הרב נהג להתייעץ איתי והיינו חושבים יחד, אם כי רוב הזמן לא ממש היה זמן לזה כי הוא היה עסוק מאוד".

בכנסת, היו לרב רביץ מספר תפקידים במהלך כהונתו. בתחילה כיהן כסגן שר השיכון ובתפקיד זה פעל רבות למען הציבור התורני. בין היתר, השיג רביץ קרקעות לבניית העיר החרדית ביתר עלית ולהקמת השכונה החרדית בירושלים – רמת שלמה. "עם תום בנייתה, ערכו הגרלות לאנשים שנרשמו - אילו דירות יקבלו, כי כולם רצו את הטובות ביותר. ואף שהיו לנו כמה ילדים שנרשמו לפרויקט, ובתור אביהם ויוזם הפרויקט הייתה לו אפשרות לרשום אותם ישירות לדירות שרצו, וגם הציעו לו לעשות כך – הוא לא הסכים מעולם לעגל פינות ולעשות איפה ואיפה. הוא תמיד נהג ביושר מוחלט", מעידה הרבנית.

רביץ מתואר אף כח"כ שהיה מיודד עם כל החברים בכנסת. על כך העידו לא מעט ח"כים במרוצת הזמן. "זה כשלעצמו דבר נדיר", מוסיפה הרבנית, "כי הרי יש מפלגות ולכל אחד דעות כל כך שונות מהאחר. וכל אחד מקנא בשני או שונא את השני, אבל כולם אהבו אותו, משום שהוא היה איש של אמת, וזה היה חשוב. בהיותו אדם שהתעסק בקירוב כל ימיו, הוא קירב גם לבבות של אנשים חילוניים שיצא לו לפגוש מתוקף התפקיד שלו. אפילו חברי כנסת. לדוגמה, יוסי שריד והוא היו חברים ממש טובים. ציפי לבני הייתה אצלנו פעם, אהוד אולמרט אפילו עשה אצלנו שבת. הוא ידע איך לדבר איתם ואיך לרכך את השנאה שלהם ואת ההתנגדות שלהם, ובדרך הזו הצליח לעזור המון לעולם החרדי וליהדות. אפילו חברי כנסת ערבים – הם כולם מאוד אהבו את בעלי. הוא מאוד כיבד אותם והשתדל תמיד לקיים את מה שכתוב במשנה: ´הוי מקדים בשלום כל אדם - אפילו לנכרי בשוק´".

הרבנית מתארת את הרב רביץ כאדם שבמשך כל כהונתו מעולם לא זז מדעת תורה, לגבי כל החלטה שהוצרך לקבל. בתחילה נהג לערוך את כל התייעצויותיו עם הרב שך זצ"ל, ולאחר הסתלקותו - פנה לרב אלישיב זצ"ל ולרב שטיינמן שליט"א.

מילת המפתח: אהבה

כשנכנסים לבית משפחת רביץ, אי אפשר שלא לחוש בתחושת משפחתיות קרובה. במהלך הראיון מקבלת הרבנית אינספור טלפונים מילדים ונכדים שמבקשים לדרוש בשלומה, להמתיק סוד, להתייעץ או לשאול מתי אפשר להגיע לבקר. לכולם היא עונה באינסוף אהבה וסבלנות, עד שאי אפשר שלא להתפעל ולנסות לשמוע קצת מניסיון החיים שלה בנושא.

אילו עצות את יכולה לתת לקוראים שלנו, בנוגע לזוגיות או חינוך ילדים נכון, מתוך ניסיון החיים שלך?

"קודם כל, שאף פעם בני הזוג לא יסתרו אחד את דברי השני לפני הילדים. תמיד יכול להיות שיהיו להם חילוקי דעות, אבל חשוב שזה לא יהיה בפני הילדים. הילדים צריכים לדעת ולהרגיש שאמא ואבא הם ´גוש אחד´. זה חשוב מאוד. מלבד זאת, צריך שיהיה גם כבוד הדדי בין בעל לאשתו, וגם כבוד לילדים. למשל, אם ילד עושה דבר רע - לא לצעוק עליו. בטח לא מתוך כעס אמיתי. אין גבול כמה אהבה אפשר להראות לילד. זה צריך להיות ממש אינסופי, ולא חלילה שהאמא תעשה איפה ואיפה בין הילדים ביחס שלה כלפיהם, כי ילדים ישר מרגישים את זה. ששום ילד לא ירגיש שאוהבים אותו פחות או יותר מהשני. הם כולם שלך".

איך מכניסים בהם אהבת תורה, בדור הזה במיוחד, מול כל הפיתויים מהרחוב?

"תמיד כשמדברים על דברים חיצוניים - יש להראות שזה לא דבר מושך. למשל, בשבת לפעמים הייתה עוברת מכונית בכביש, ישר הייתי אומרת לילדים: ´תראו איזה יהודי מסכן...הוא עוד לא זכה להכיר את השבת´. כמו כן, יש דברים שהקפדנו לעולם לא להכניס הביתה. למשל כשהציעו לבעלי מהכנסת להכניס הביתה אינטרנט - התנגדנו בתוקף. הילדים רואים איך אנחנו מסתכלים על דברים, ופשוט סופגים מההשקפה שלנו עצמנו, בלי שנדבר יותר מדי. ואיך זוכים לבית כזה של תורה? דבר ראשון, כשילדים רואים כמה אוהבים אותם, וכשהם רואים באמא ואבא דוגמא חיה, הם אומרים לעצמם: ´ככה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול´.

"הילדים גם לאט לאט כבר יוצרים כושר שיפוט בעצמם, על בסיס מה שהם סופגים מהבית. אני נזכרת בדוגמא קצת קיצונית, אבל הייתה אצלנו למשל פעם בחורה שהייתה לבושה מאוד לא צנוע - היום, אגב, היא בעלת תשובה, אם למשפחה ברוכת ילדים בבני ברק - אבל בזמנו כשהיא כבר הלכה, אחד הילדים אמר שחוסר הצניעות ממש גרם לו להרגשה לא נעימה".

ועבור הרווקים והרווקות שבינינו, מה לדעתך הכי חשוב לחפש בחתן או כלה?

"דבר ראשון - מידות. מידות טובות. בלי מידות טובות לא תעזור כל התורה שיש בבחור. אפילו יהיה גאון, הוא עדיין יכול להיות חסר מידות טובות. הוא יכול למשל להיות גאוותן או שחצן, או חסר רגישות. אלו דברים שבדרך כלל לא קשה להבחין בהם. אני זוכרת שפעם בת סמינר נפגשה עם בחור, ובדרך הוא ראה חתול ובעט בו. מיד הבינה הבחורה שהבחור לא בשבילה. מי שמסוגל לבעוט בחתול - בוודאי אין בו מידות טובות. דבר שני - יש לבדוק איך הוא מתפלל, אילו חברים יש לו. מבחינתי מה שאנשים אומרים על מישהו זה פחות משמעותי, כי לפעמים אנשים נוטים להגזים, להסתיר עובדות מסוימות, או שמדברים מתוך אינטרס כלשהו. כשחיתנתי כל אחד מ-12 הילדים שלי, סמכתי על כל אחד מהם שיש להם את הכלים לראות ולהבחין במידות של מועמדים שהם ייפגשו איתם".

גם היום הרבנית בעלת עיסוקים רבים. בימים אלה, למשל, היא עסוקה בכתיבת הביוגרפיה של הרב רביץ. וחוץ מזה, "תמיד יש אצלי ילדים, נכדים ונינים שאני שמחה בקרבתם, אני לומדת איתם, משחקת איתם". נוסף על כך, ממשיכה הרבנית להשתתף במיזמים שונים לזיכוי הרבים, כמו בתכנית של הצבא, שמציע לחלק מן המגויסים שנה לפני הגיוס פרויקט של למידה קדם צבאית בתחומים שונים, וכחלק מזה הם לומדים שבועיים בשנה על חרדים. "הם באים אליי, קבוצות של בנים או בנות. אני מבשלת להם, מדברת איתם, עונה להם על אינסוף שאלות שיש להם על יהדות, לפעמים אפילו מארחת אותם בשבתות, ונוצרים דיונים. לעתים שרים ורוקדים, ובמוצ"ש יושבים ביחד, ותמיד בסופו של דבר כולם פֶה אחד מעידים כמה שזה גרם להם לקבל פרספקטיבה אחרת לגמרי על היהדות בכלל, ועל החרדים בפרט".

"פעם עשיתי לקבוצה כזו סיור בבית שלי וביקשתי מהם שיגדירו מה יש בבית חרדי ואין בבית חילוני. הם הצביעו נפעמים על כמויות הספרים התורניים שיש לנו בבית, על הכיורים הנפרדים ועל המזוזה. הם היו המומים לשמוע שעוד יש בתוך ה´קופסא´ הזאת קלף מגולגל עם פרשייה שלמה".

במבט לאחור, אילו שינויים את רואה היום בעולם החרדי ובעולם התשובה בשונה מהעבר?

"אני חושבת שהיום קשה יותר לאלה שחוזרים בתשובה, כי העולם החיצוני התפתח לדברים שמאוד קל להתמכר אליהם וללכת אחריהם, והרבה יותר קשה לעזוב את זה. פעם הייתה בעיניי הרבה יותר תחושת חיפוש. מלבד זאת, בעולם החרדי ודאי שישנו שינוי. אפשר לראות לצערנו קצת נוער נושר למשל, שאמנם תמיד היה, אבל בדור שלנו זה קשה יותר. ולמה? בגלל הפיתויים שבחוץ, שהם גדולים מתמיד. הם רואים את זה כדבר יפה ומושך. לפעמים זה בגלל המשפחה שהולכת ונהיית קשה מדי, ודורשת דברים שלא צריך. נוסף על כך, במוסדות החינוך עצמם - ועל זה מסכימים איתי הרבה אישי חינוך - דורשים לעתים דברים שהם מעבר ליכולת התלמידה, ואפילו מסוגלים להוציא מהסמינר תלמידה שלא עומדת בדרישות. בת כזו, הדרך שלה לרחוב קצרה מאוד. חינוך צריך להיות מאוד בחכמה ומאוד מהלב. בעלי בהיותו ילד למשל פעם קיבל מכה קטנה מאבא שלו, כנזיפה, אחרי שהוא שיקר לו, ומאז הוא לא היה יכול לשקר מעולם לשום אדם. אפילו לא להגיד רק חצי אמת או ´שקר לבן´. תמיד הרגיש חובה לומר רק את האמת לאמיתה".

בסופו של יום, בסופו של דבר, מהיכן מגיע הכוח שלך היום להמשיך בכל העשייה הזאת?

"אני שואבת כח דווקא מתוך העשייה. בן אדם שלא עושה - אין לו כח. אני חושבת שכמה שיותר עסוקים, יש יותר כח".

לקראת סיום מחייכת הרבנית חיוך שכולו טוב, ומבקשת לסכם את דמותו של הרב בסיפור: "פעם נכנס הרב למטבח ביום שישי, בזמן שלשתי את הבצק לחלות, ושאל אותי: ´איך את יודעת כמה זמן ללוש את הבצק כדי שיהיה מוכן מספיק לתפיחה?´. אמרתי לו שאני פשוט מרגישה ביד. ´אני אתן לך סימן´, הוא אמר לי, ´תתחילי לשיר ´אשת חיל´ מההתחלה ועד הסוף, מכל הלב, כמו שאנחנו אומרים בקידוש, וכשאת מסיימת - תדעי שזה בדיוק הזמן שאת צריכה להפסיק ללוש´. וככה עשיתי מאז, ולא הייתה פעם שהחלות לא יצאו מוצלחות. אפילו סיפרתי את זה לנשים רבות, ובאמת כולן דיווחו שזה הצליח להן".