ההתיחסות הנדרשת מהמורה לתלמיד

עד כה עסקנו ביסודות החינוך הנוגעים הן להורה והן למורה. בפרק זה נתמקד בהדרכה התורנית המכוונת את המורה כיצד יתייחס לתלמידו. שכן קל ביותר למורה להאשים בכל מחדל את אופי התלמיד, את הרגליו, את גישת ההורים בבית, את המורה שלימד בשנה הקודמת וכו´. לאמיתו של דבר, מורה הנוקט בגישה חינוכית נכונה, קרי גישה המאגדת בתוכה את כללי ההדרכה התורנית דלהלן, מובטח לו שהאווירה הכללית בכתתו תהיה אווירה של שמחה ונעימות, ותלמידיו יהיו ממושמעים, מקשיבים, ובעלי מצב-רוח מרומם.

²

"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".[1]

לא נאמר ´השתדל´ או ´היה זהיר´ בכבוד תלמידך. אלא שכבודו יהיה חביב עליך, כלומר, רצוי ואהוב עליך, ´כשלך´. בדיוק כפי שכבודך חביב עליך.

ילד-תלמיד, אדם הוא לכל דבר. מורה אשר אינו מסוגל לראות את תלמידו במעמד זה, וממילא לחבב את כבודו של התלמיד, אל לו לעסוק בהוראה!

לעומת זאת, התבוננות מתמדת במעמד אמיתי זה של הילד - בפרט כאשר משתלבת בה התבוננות במעלות המיוחדות והאופייניות לכל תלמיד, מביאה לחיבוב אמיתי של כבודו, וממילא לייקורו בעיני המורה. וכאשר התלמידים חשובים ויקרים בעיני המורה, הדבר מוקרן ממנו אליהם במבטו, בדיבורו ובגישתו כלפיהם. או אז גם הם משיבים באותה מטבע, והתוצאה נפלאה.

עם זאת ברור שאין בענישה או בנזיפה הבאה מתוך אהבה לשם תועלת, כדי לפגום בקשר מיוחד זה. ובלבד שגם סוג ועוצמת העונש או הנזיפה יהיו בהתחשב בכבוד הילד, שלא לבזותו ולרמוס את כבודו בעיני חבריו או בעיני עצמו.

כמו כן ברור שאין בכל זה כדי לפגוע בסמכות הנדרשת מן המורה ובמעמדו המיוחד בכתה, וכדלהלן.

²

“...ומורא רבך כמורא שמים."[2]

ציווי זה נאמר אמנם כלפי התלמיד, אולם כשם שבכל הנושאים בחינוך מוטל על המחנך להוביל את תלמידו לקנותם ולהפנימם, כך מוטל עליו להוביל את תלמידו להכיר במעמדו המיוחד של מי שמלמדו ואת סמכותו. הכרה זו בריאה ונדרשת הן לנפש הילד הזקוק מטבעו לסמכות גבוהה המעניקה לו תחושת בטחון ונכונות לקבל את ערכי החינוך, והן לאווירת המשמעת הנדרשת בכתה.

אולם על המורה לעשות כל מאמץ שמעמדו הסמכותי יושג באמצעות יראת הרוממות [יראת כבוד] ולא מתוך יראת העונש. וזאת על ידי היותו דמות ודוגמא של אדם בעל משמעת עצמית העומד בעצמו בכל הדרישות שדורש מתלמידיו, כגון ישרות, דיוק בזמנים, עמידה בהתחייבות, רחמנות, אהבת הזולת וכו´, והיותו מנהיג את כתתו בשיטה של תקיפות חביבה. כלומר, תביעותיו ודרישותיו מתלמידיו [אשר תמיד הן באות רק לטובת העניין ולא מתוך אינטרס אישי] חייבות להתבצע. אך הוא לא ידרוש אותן מתוך תסכול או לחץ וצעקות המשדרות שאינו שולט במצב, אלא בחביבות המשולבת בהקרנת סמכות של אדם שהוא בעל ´המילה האחרונה´ בכתה.

כמו כן על המורה להיזהר שלא להוזיל את כבודו בעיני תלמידיו, וכלשון הרמב"ם:

"אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם [ברור שאין הכוונה כאן לחיוך, אשר אדרבה מחבב את המורה על תלמידיו, אלא לצחוק רעשני וזול], ולא לאכול ולשתות עמהם. כדי שתהיה אימתו עליהם, וילמדו ממנו מהרה".[3]

הרמב"ם מלמדנו בזה יסוד חשוב. יראת הכבוד מהמורה, מביאה את התלמידים לריכוז בדבריו, וממלא להבנה וקליטה מהירה ומושרשת יותר של דברי המוסר, הערכים והחומר הלימודי. וזהו עיקר תכליתה.

²

"מאי דכתיב [מהו שכתוב] ויהי בימי שפוט השופטים? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך [חפץ קטן הנמצא במקום נסתר ומוצנע], אומר לו [הנשפט]: טול קורה מבין עיניך [חפץ גדול הנמצא במקום בולט סמוך לעינים הרואות]".[4]

פתגם תלמודי זה המלמד את כל הבא להוכיח את חבירו כי עליו לתקן את עצמו תחילה, וכלשון התלמוד במקום אחר:[5] "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", נכון שבעתיים לגבי העוסק בחינוך. מחנך צריך תמיד לזכור כי עיני תלמידיו בוחנות אותו בקביעות, וכי התנהגותו משמשת לחניך דוגמא לחיקוי. צורת דיבורו של המחנך עם חבריו, הבעת פניו, תנועותיו, סגנון דיבורו בטלפון, דרך אכילתו, וכל התנהגות טבעית שלו נבחנות ונלמדות על ידי תלמידיו. והרי זה מחייב מאד את המורה לשקול כל הנהגה ודיבור. שכן ילד לומד ומושפע בפועל מהתנהגות מציאותית של מחנכו הרבה יותר ממסרים המועברים בשיעור, הן לחיוב והן לשלילה.

מה עגום הוא מצבו של מורה, ומה רב הנזק החינוכי לתלמידי מורה אשר התנהגותו סותרת את דברי המוסר והערכים עליהם הוא מדבר בכתה. מעמדו של מורה זה יורד פלאים בעיני תלמידיו, והוא נעשה נושא לבדיחות ולגלוג. לעומת זאת מורה המשמש דוגמא חיה לכל דברי המוסר והערכים עליהם הוא משוחח. נערץ בעיני תלמידיו ומהוה מודל לחיקוי.

יותר מכך. גם בחייו הפרטיים, שלא לעיני תלמידיו, על המחנך לדרוש מעצמו התנהגות וסגנון דיבור ההולמים את תפקידו החשוב כמחנך המעצב את דמותם הרוחנית של תלמידיו. שכן הילדים ניחונו ב´חיישנים´ מיוחדים הקולטים בשלב מסויים את דמותו האמיתית של המורה ושום הצגה לא תוכל להועיל. וכבר מנו חז"ל את הקטנים בין אותם שניתנה להם נבואה משחרב ביהמ"ק.

²

"כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".[6]

עם קבלת התפקיד ללמד ילד זה תורה, על המורה להרגיש כי מעתה "כאילו ילדו"! וכך, לחביבות כבוד התלמיד, נוספת אהבת אב לבן. קביעת הֶרְגֵּש זה בלב המורה כי ילד זה ‘ילדי הוא´! יוצר מטבעו קשר נפלא של אהבה בין המחנך והחניך. וכשילד מרגיש אהוב, הרי הוא פותח את שערי לבו בפני אוהבו, ודברי הדרכתו ואפילו תוכחתו מופנמים ונקלטים היטב בלבו הרך של הילד.

זאת ועוד, המרגיש את בן חבירו כאילו ילדו, אינו ממהר להתייאש ממנו אף אם הילד כשל פעמים רבות. לעולם הוא לא יסיק כי ילד זה אינו מסוגל ואינו ראוי לכלום ולא יצא ממנו דבר. אלא את כל מאמצי כוחו יתן עבור הצלחת הילד כפי שאדם מוכן לתת עבור הצלחת בנו.

מחנך כזה, דן עם עצמו ומהרהר רבות גם בשעות שלאחר הלימודים באילו דרכים ותחבולות עליו לנקוט כדי להכניס חשק ושמחה בלב הילד בעת לימודו, וכיצד יוכל להובילו ליישר את דרכיו. ומחנך כזה סופו שיצליח.

²

"...דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה וכו´, וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וכו´ מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת  הַחַטָּאת בִּמְקוֹםהַקֹּדֶשׁ"[7]

ראשי תיבות "מלא אהבה".

 

גם כאשר משה רבינו קצף ונזף בתלמידיו, היה זה בלב מלא אהבה. שכן מטרת התוכחה היא אך ורק לתועלת הענין, לחנך את הילד לטוב ולראוי.

רק כך אפשר להצליח בחינוך.

²

“לא הקפדן מלמד".[8]

קפדן הוא תואר לאדם המתנהג בהקפדה בקביעות. אדם כזה אסור לו שילמד. ילד המפריז בהתנהגות שלילית, זקוק מידי פעם לראות הקפדה כלפיו מצד מחנכו כדי שיחזור למסלול הנכון והראוי. אך אסור שיראה אצל המורה הנהגה קבועה של הקפדה כלפיו. גם ילד כזה, המפריז בהתנהגותו השלילית, צריך לקבל מידי פעם שבח וחיוך אוהב על מעשה טוב שעשה או על השתדלות כל שהיא. שילוב כזה יוצר מסר של הגינות, ומפתח רצון ושאיפה להשתפר ולהתנהג כראוי.