לחיות בלי הורים

שוב מצאתי את עצמי יושב בתוך חדר אפלולי, מול עוד טיפול של יועץ, בפעם המי יודע כמה. נמאס לי, זה בטח שוב לא יעזור, כמו כל הפעמים הקודמות שבהן זה לא הצליח.

 

"שלום יובל" אמר האדם שישב מולי. שתקתי. אין לי כבר כוחות להתמודד איתם. החמצתי פנים וחיכיתי שהזמן יחלוף. התבוננתי על שעון העצר שלו, שנראה פתאום יפה כל כך. הוא זז ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה...

 

מסביבי הכל היה שחור. אני נער בגיל העשרה לחיי. מצאתי את עצמי ברחוב, מחפש את עצמי. בודד, לבד, יתום בעולם. לא היה לי שם אף אחד. באותו ערב ישבתי בפינת רחוב הומה אדם בלב תל אביב. כָּמֶה לכמה שקלים שאולי העוברים והשבים יזרקו לעברי. האנשים ממהרים כל הזמן, חשבתי לעצמי, אף אחד לא רואה שאני כאן? זקוק רק לחיוך, לחיבוק. כל הקשיחות שמסביבי מסתירה ילד קטן שצמא למעט יחס.

 

ניסיתי לישון בפינת הרחוב על חתיכת קרטון ישנה. פתאום עמד מולי אדם שאמר שהוא אוסף ילדים עזובים. הוא שלח אותי לפנימייה של נערים בני גילי, מלאה בפושעים, בילדים עזובים, נשכחים, שחרב עליהם עולמם, שהאלימות, השכרות ומנת הסמים היא חלק שגרתי בחייהם. אני לא רוצה להיות פה, אמרתי לעצמי. אני רוצה להיות חלק ממשפחה. אני רוצה הורים שיאהבו אותי. תא משפחתי נורמלי, כמו שלרוב הילדים יש.

השנים חלפו ממש מהר. לא הרגשתי אותם בכלל. הפכתי להיות רזה למראה ומריר. כבר הגעתי לגיל 16.

 

אחרי ניסיונות רבים שכשלו, ובהם משפחות שרצו לאמץ אותי במסגרת הליך האימוץ שלא הצליח, כבר נותרתי כמעט ללא תקווה. ובכל זאת הגעתי שוב למחלקת האימוץ בפעם החמישית אולי, לשאול את האחראי אם אולי בכל זאת תהיה איזו משפחה שתסכים לקבל אותי. הוא שאל: "האם אתה מוכן לקבל משפחה בכל מחיר?" עניתי שכן. "האם תהיה מוכן לקחת חלק פעיל בכל עבודות הבית, בכיבודם של הוריך, בעזרה לאחיך ואפילו בעזרה לפרנסת בני ביתך?". "הכל, הכל" השבתי. "אני רוצה רק שתהיה לי משפחה, אני מוכן לעשות הכל עבורם, אני רק רוצה להיות חלק מתא משפחתי". עוטף ואוהב קיוויתי.

 

הוא שוב שאל: "ואם יהיו קשיים וניסיונות קשים, ואולי אפילו גבולות נוקשים ומריבות לפעמים, ואם תרצה לעשות דברים והוריך החדשים יגבילו אותך, אתה מוכן לקבל את זה על עצמך?". "בטח, הכל. בבקשה תעזור לי... ", קולי נחלש ודמעות חנקו את גרוני.פתאום ראיתי אור. פקחתי את עיניי, אדם מבוגר ישב מולי, בחדר אפלולי. "איפה אני?" שאלתי. האדם שישב מולי ענה שהוא היועץ שהגעתי אליו לפני שעתיים, ובמשך הזמן הזה הוא הפנט אותי וגרם לי להרגיש איך זה להיות ילד ללא הורים. "זוכר את כל הצער והקשיים שגרמת להוריך בשנים האחרונות?". "ודאי", עניתי. איך אפשר לשכוח, חשבתי לעצמי. אני ילד שאוהב למרוד, אני כמעט לא מכבד את הוריי, לא מעריך אותם. אני בטח מצטער אותם מאוד...

 

"אז הטיפול הזה שעברת", אמר לי היועץ וקטע את קו מחשבתי, "גרם לך להרגיש איך חייך היו בלעדיהם, איך זה להיות, לא על אף אחד מישראל, ילד יתום". הרגשתי כי נולדתי מחדש. אני רוצה את משפחתי, אני כל כך אוהב את הוריי. איך העזתי בכלל לא לכבד אותם? עכשיו אני מבין עד כמה להיות בלי משפחה זה נוראי ממש. "אז איך זה להיוולד מחדש?", שאל היועץ. "אין נפלא מזה, תודה לך", עניתי.

 

פניתי לדרכי, מלא בשמחה לקראת המפגש עם הוריי. נולדתי מחדש ממש. אני הולך לדרך חדשה ובה אני מעריך הרבה יותר את הוריי.