אל תהיה מציאותי - צור את המציאות

"ולמה לא אהיה"?, רטנתי, "לו היה עובר עליך שבוע כמו שעבר עלי לא היית נראה אחרת". 

"כלומר, אתה מאמין שתחושתך האישית היא פועל יוצא של המציאות האובייקטיבית"?, שאל בעודו סוקר בעניין חלון ראווה של חנות לכלי בית. דבר אחד יאמר לזכותו של ידידי- זאת לא הצגה. 

לא צריך הרבה כדי לגרום לו לפלוט משפטים מהסוג הזה, אצלו התהליך כבר אוטומטי לחלוטין. 

הרהרתי לרגע בדבריו. "כן, אני אדם מציאותי מאוד, לא כזה ששוגה באשליות חסרות שחר. אני לא מנסה לקשט את המציאות ולדמיין מה שאין. אם רע לי אז רע לי". 
"אז איך היית מגדיר את פח האשפה הזה, ידידי המציאותי?" 

שאלתו המוזרה גרמה לי להתנער בבת אחת משרעפי ולהבחין כי חברי המלומד ניצל את שיחתנו הקצרה כדי לבחון מקרוב פח אשפה כחלחל עשוי פלסטיק, פאר תוצרת כתר, שניצב בגאווה בפתח החנות. 

"פח אשפה הוא כלי בזוי שתכליתו ותפקידו לאסוף את הטינופת המצטברת בבית", השבתי בלי לחשוב הרבה. 

"לא ולא", השיב לי במהירות ידידי, "פח אשפה הוא אמצעי חשוב לשמירת ניקיון הבית וטהרתו. 
לך תדע מכמה מחלות ומזיקים מציל אותך הכלי החשוב הזה".

עכשיו הוא הסתכל לעברי ויכולתי להבחין בחיוך המרצד בזויות פיו. "אנחנו מדברים על אותו כלי, לא"? 
"אתה משחק איתי משחקי מילים", אמרתי במרירות בעודנו ממשיכים לאורך הרחוב. 

"לא משחקי מילים אלא משחקי מבט. המציאות נשארת כפי שהיא, רק זווית ההסתכלות שלך משתנה. זווית הסתכלות יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות כמו שכל מורה לנהיגה ישמח לספר לך", סיים חברי המלומד. 

ניסיתי לרדת לסוף דעתו, "אתה מנסה לרמז שכדאי לי לראות את המחצית המלאה של הכוס"? 
"לא, אני מנסה להסביר לך שאתה מחליט מה יש בכוס, אתה תמלא אותה בתוכן או שתרוקן אותה. 
רק אחד יחליט וקוראים לו אתה". 

"אבל יש דברים שלא תלויים בי", ניסיתי למחות חלושות. 
"שום דבר לא תלוי בך והכול תלוי בך", החזיר לי המלומד בעוד משפט מסתורי מהסוג החביב עליו. 

אתן לך דוגמא מתורת המוסר היהודית, בתלמוד נאמר: "אדם נדון בראש השנה וגזר-דין שלו נחתם ביום הכיפורים",

לעומת זאת במקום אחר נאמר: רבי יוסי אומר: אדם נדון בכל יום". 
כיצד נדון "בכל יום" אדם שגזר דינו כבר נקבע בראש השנה? 
הנהנתי בכובד ראש למרות שכרגיל לא היה לי שמץ של מושג לאן הוא חותר. 

"הגיע הזמן שאספר לך על טוביה, שואב המים הוותיק של העיירה", הכריז המלומד, "השואב הזה", סיפר ידידי, "הוא אדם הפכפך במקצת. פוגשים אותו בהשכמה של בוקר יום ראשון ודורשים בשלומו. 

"הכול נפלא", מכריז השואב בהתפעלות, "פשוט נהדר. אדם פשוט כמוני שלא למד ולא רכש השכלה, ובכל זאת יש לי את הזכות להחיות במים עיירה שלמה, אנשים נשים וטף. ולא רק זאת, אלא שבמקום שאתבקש לשלם על גודל הזכות, הם עוד משלמים לי! וכשאני שב לביתי מניחה לי זוגתי ללכת לבית המדרש ולהקשיב לדרשת הרב... יש לך עולם נפלא יותר מזה?" 

"למחרת נתקלים שוב בטוביה השואב, באותה שעה, אותה עיירה, דלייו על שכמו, ופניו כשולי קדירה. "איזה עולם", הוא גונח במרירות, "משכים אדם בזריחת החמה ומוציא את נשמתו על השקיית עיירה שלמה תמורת כמה פרוטות עלובות. גם כשהוא שב לביתו איננו מוצא מנוחה, וזוגתו כופה עליו להיטלטל לבית המדרש כדי לשמוע את דרשת הרב". 

ידידי פזל לעברי ונאלצתי לגחך. "נו, ספר לי בבקשה איה המציאות האובייקטיבית של טוביה?" 
"היא לא קיימת", השבתי בזהירות, "טוביה יוצר אותה במו ידיו. הוא מחליט באיזה מציאות הוא חי". 
"בדיוק, ענה לי ידידי, "כך הסבירו חכמי המחשבה את הסתירה התלמודית שציינתי קודם. "אדם נדון בראש השנה", הסבירו חכמי המחשבה, להיות שואב מים. "וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים"- להיות שואב מים. 

אבל האם שואב המים הזה יהיה שליחו של הקדוש ברוך הוא להחיות עיירה בישראל וליבו עולה על גדותיו על הזכות שנפלה בחלקו, או שמא יהיה יצור עלוב, המיטלטל בין בריות כפויות טובה- על כך הוא דן את עצמו מדי בוקר בבוקר: "אדם נדון בכל יום". 
הגענו אל הכניסה למגרש החניה ונפרדנו לדרכינו. "אל תשכח ידידי", אמר המלומד, "מבט יכול לשנות מהות". 

הוא עצר ליד רכבו, פשפש בכיסו וראיתי מבט של בלבול צץ על פניו. 
"לכל הרוחות", הצטעק מלך החשיבה הרציונאלית, "שכחתי את המפתחות במשרד". 
"לא נורא", השבתי בעודי מתניע, "אל תשכח- הכל עניין של הסתכלות". 
הוא צחק וסב על עקבותיו, בטח נהנה מההזדמנות לעשות קצת ספורט. 


זכור: 
אתה מחליט מה יש בכוס, אתה ממלא אותה בתוכן או מרוקן אותה. 
אתה מחליט באיזה מציאות אתה חי. 
הכול תלוי בך ושום דבר אינו תלוי בך.