ברכות השחר בפעם הראשונה

מאיפה מתחילים? איך באמצע החיים משנים כיוון לגמרי? איך עושים את זה מבלי לפגוע באף אחד? שאלות רבות התרוצצו בראשי, והייתי לבד לגמרי במערכה. אמא לשני בנים שתלויים בה לחלוטין. ידעתי שאני חייבת להיות זהירה, ולשקול היטב כל צעד וצעד. ידעתי שזה לא הולך להיות פשוט, אבל האמנתי בכל לבי בדרך שלי אל עולם האמת והאור. העברתי את הילדים לחינוך ממלכתי דתי, ולמי ששאל הסברתי שאני מתחברת לתכנים ומעוניינת שהילדים שלי יספגו מעט ערכים ומסורת. היה מי שלא הבין את זה. היה מי שהרים גבה. הרוב הפתיעו ותמכו. זה חיזק אותי.

למדתי יחד איתם. כמו ילדה בכיתה א, התחלתי מבראשית. גיליתי שבתורה יש משמעות לכל סיפור. לכל פרשה יש תובנה. לכל חג את הייחוד שלו, ולכל מעשה שנעשה ומילה שנאמרת יש השלכות לטוב ולרע.

השלב המתבקש הבא היה ארון הבגדים - הממלכה הפרטית שלי. לא הייתה ברירה. הבנים שלי הסתובבו עם כיפות וציציות, והייתי חייבת להתאים את עצמי אליהם. בלי שום נקיפות מצפון העפתי לתוך שקית ענקית גופיות, חצאיות קצרצרות, מכנסונים. ככל שהארון התרוקן - כך תחושת הסיפוק התעצמה, והרצון לכבד את עצמי ולהתעטף גדל.

במטבח כבר התחלתי להסתבך. אמנם מבחינה הגיונית ידעתי שאני צריכה להפריד בין כלים חלביים לבשריים. אבל האם מותר לשים באותו מדף יחד? ומה עם התבניות והסירים? איך מכשירים הכול עכשיו? הבנתי שאני זקוקה לעזרה.

מצאתי לי חברותא. בחורה בגילי. בעלת תשובה מזה שמונה שנים. אם לחמישה. יכולתי לדבר איתה על הכול. היא הבינה אותי לגמרי. גם היא הייתה שם, פעם מזמן. נאלצה להתמודד עם הסביבה, נלחמה בפחדים, התגברה על יצרים. בדיוק כמוני.

שיעור טלפוני אחת לשבוע. שבת, כשרות, טהרת המשפחה, ראש חודש, חגים, צניעות, הלכות, תפילות. היא הייתה סבלנית, מתוקה ונעימה, ותמיד נתנה לי הרגשה טובה, גם כששאלתי את השאלות הכי טיפשיות. במקום העבודה שלי פגשתי חברה חדשה. דתייה מהבית. בבוקר עסקה כמוני בייעוץ לימודים, בצהריים חזרה לארבעה ילדים קטנטנים, ובערב הדריכה כלות בהתנדבות. אשת חייל.

מצאתי בה אוזן קשבת ורצון אמיתי לעזור. בכל שבוע הפתיעה אותי במתנה - ספר תפילות נשים, סידור, כיפות לילדים מעשה ידיה. איזו זכות נפלה בחלקי לפגוש במסע הזה נשים כל כך מיוחדות וטובות לב. מלך מלכי המלכים שלח אותן אליי. אין לי ספק בכך.

המצווה הראשונה שלי הייתה הדלקת נרות בערב שבת. דקדקתי בה במיוחד: כיסוי ראש. מתן צדקה. תפילה לפני הדלקה. תפילה אחרי הדלקה. בקשות אישיות. ידעתי שזו שעת רצון ענקית. פעולה כל כך פשוטה לכאורה שהכניסה אור לביתי ואור גדול יותר לנשמתי.

אני זוכרת את הבוקר הראשון שבו התפללתי את ברכות השחר. איך התרגשתי מהמילים. כל כך יפות, כל כך מדויקות. כל כך מחזקות לקראת יום חדש.

ראש השנה התקרב ושמחתי לקראתו, בייחוד לאור הכישלון בשנה שעברה. ידעתי שהשנה זה יהיה לגמרי אחרת. יצאתי למסע קניות. חצאיות, חולצות צנועות ואפילו מטפחות. שיהיה בבית, ליתר ביטחון.

 ערב חג. אמי החליטה לארח את המשפחה המורחבת בביתה. איזה מזל. אמא שלי גרה במרחק הליכה ממני, כך שכבר הייתה בעיה אחת פחות. המשפחה שלי לקתה בהלם קל כשראתה אותי. לבשתי חצאית ארוכה וחדשה שקניתי לערב הזה במיוחד, וסריג לבן סגור עד למעלה. מזל שברגע האחרון ויתרתי על כיסוי ראש... ידעתי שזה יהיה להם קשה מדי לעיכול. דווקא באותו ערב היה חשוב לי להיראות במיטבי וצנועה ככל האפשר. למזלי כולם התעשתו מהר מאד וקיבלתי חוויה מתקנת. ערב חג כדת וכדין. מוקפת במשפחה שלי והילדים שלי. הייתי מאושרת.

הייתי נרגשת לזהות אצל אמא שלי טיפת נחת (מהולה בדאגה קלה. בכל זאת אמא). היא מכירה אותי טוב יותר מכל אדם אחר בעולם הזה. ראיתי שהיא מבינה שאני נמצאת לראשונה בחיי במקום שעושה לי טוב. היה בתוכי אור שהקרין החוצה. אי אפשר היה להתעלם מזה.

שבוע אחרי נסעתי בלילה לסיור סליחות בירושלים. רצתי לכותל, המקום היחיד שממנו השכינה לא זזה לעולם. התחננתי להשם יתברך שיכפר לי על חטאי בעבר וימחה את כל עוונותיי. התפללתי אליו שימשיך להאיר לי את הדרך ויעזור לי להתגבר על כל המכשולים. ביקשתי שיהיה סבלני איתי. אני עדיין לומדת, מטפסת לאט. מדרגה אחרי מדרגה. מועדת לעיתים אבל ממשיכה ולא מוותרת. בכיתי ללא הפסקה. אין לי מושג למה, אבל הייתה לי תחושה ברורה שהוא שומע אותי - אותו לילה יותר מתמיד.