"הרבנית קנייבסקי הציעה לי להקפיד על הפרשת חלה - הסכמתי, והבראתי כליל"

פחות מחודשיים אחרי פטירתה הפתאומית של הרבנית קנייבסקי, וכבר נחת בחנויות הספר הראשון המרכז סיפורים מרגשים ומחזקים אודותיה - "שלישי באשמורת - כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה". הספר מחולק לשערים מרכזיים (הפרשת חלה, הסתפקות במועט, מגזע תרשישים, רק לומר תודה, מידות וכו), ובראשיתו מופיע מכתב מחתנה של הרבנית, הרה"ג זליג ברוורמן. הספר גם זכה לברכתו של הגר"ח קנייבסקי, לאחר שכתב היד הועבר אליו לידי בנו, הרה"ג יצחק שאול קנייבסקי.

 

 

במבט ראשון נדמה שאת הספר המעוצב-היטב כתבה סופרת צללים ("ר.אטיאס" הוא השם המופיע על הכריכה), אך בירור קצר מגלה שהכותבת היא רותי אטיאס, פרסומאית ומנהלת משרד הפרסום החרדי "דמיון". "נולדתי וגדלתי בשיכון החזון איש, וההורים שלי גרים ממש מול בית כנסת לדרמן, שבו התפללה הרבנית מדי יום", היא מספרת. "כבר בילדותי נהגתי לשחק עם בנותיה הצעירות. הרבנית גרה שם ותמיד היתה דמות מבחינתי. היא הכירה אותי מילדות".

 

ההיכרות השטחית למדי עם הרבנית קנייבסקי הלכה והתחדדה בעקבות אירוע לא קל שחוותה אטיאס לפני 15 שנים. "באמצע החיים חוויתי לידה לא תקינה. הגעתי לטיפול נמרץ, ושם הייתי במצב לא פשוט בכלל. ההורים שלי הלכו לרבנית קנייבסקי לפנות בוקר כדי לבקש ממנה להתפלל עליי. למחרת הרבנית באה אליי לבית החולים תל השומר, ושאלה אם אחרי שאחלים אהיה מוכנה לקבל על עצמי הפרשת חלה מדי שבוע. הנהנתי בראשי. עוד באותו יום ערכתי הפרשת חלה בבית החולים, ומאז אני מפרישה חלה מדי שבוע, עד 120 בע"ה. לאחר הפרשת החלה בבית החולים - כל הבעיות שנוצרו בעקבות הסיבוך בלידה נעלמו כלא היו. לאורך השנים הרבנית סיפרה את הסיפור שלי להמון אנשים".

 

לאורך השנים המשיכה אטיאס לשמור על קשר עם הרבנית, אך הקשר עלה מדרגה בשנים האחרונות. "לפני שלוש שנים הרגשתי שאני עסוקה בעיקר בעולם הפרסום, וחשבתי שאולי כדאי לגעת יותר ברוח", היא מספרת. "החלטתי להתפלל בבית הכנסת לדרמן אחת לשבוע, בימי שלישי, בשעת אשמורת. ומכאן שם הספר שלישי באשמורת. אמנם בשבילי לקום בהנץ החמה זה מאוד קשה, אבל התמדתי בכך. השמים הסגולים, שבאים לידי ביטוי גם בכריכת הספר, נתנו לי את ההשראה. כשהגעתי לתפילה בפעם הראשונה ראיתי שאני אחת מרבות. אין ספק שזה עשה לי טוב. בסיום התפילה ראיתי שהרבנית מספרת סיפורים וכולן מתרכזות סביבה. ואז התחלתי לכתוב. כל שבוע כתבתי, והיא כבר קראה לי בואי רותי, יש לי סיפור לספר לך, כדי שתכתבי. כל שבוע באתי למשרד, ערכתי את הסיפורים ובהמשך גם הראיתי לה".