לנצח בטורניר החיים: סיפורו של מרדכי חזיזה

בגיל שבע ראה מרדכי - או מוטי, כפי שכונה אז - את בן הדוד שלו משחק טניס. הוא צפה בו, כיצד הוא מתמסר במרץ עם חבר, מדייק, זורק, מכוון ומגיב. הוא עקב בשקט אחר מהלך המשחק, והחליט לנסות גם הוא. לא היה לו מחבט טניס, אז הוא לקח מטקה. לא היה לו פרטנר למשחק, אז הוא התחיל לשחק מול הקיר. דקה, ועוד אחת, ועוד אחת. הקיר התעייף, הכדור התעייף, אבל מרדכי לא.

אהבת חייו בילדותו היתה המחבט.

ההורים שלו, שראו את התשוקה שלו לכדור הקטן והירקרק, רשמו אותו לחוג טניס בקרית שמונה, שייהנה. מסתבר שהיה מדובר בקורס מקצועי מאוד, וכבר מהרגע הראשון זיהה המאמן שמדובר בכישרון גדול. מאימון של פעם בשבוע, עבר לפעמיים בשבוע, ואז שלוש, עד שמצא את עצמו נוסע יום יום מחצור הגלילית עד לקריית שמונה, רק כדי לחבוט בכדורים בזה אחר זה.

אחרי שנה של אימונים, הכניסו אותו להתאמן עם קבוצות גיל של ילדים שמשחקים כבר שש-שבע שנים. בגיל עשר התחיל להתחרות בתחרויות ארציות, וניצח שחקנים הרבה יותר מנוסים ממנו. העיתונים המקומיים הפכו אותו לסטאר צעיר, כתבו עליו, צילמו אותו עם המחבט בתנוחות שונות, והוא נחשב להבטחה גדולה. הנה, חצור הגלילית על המפה. עם הזמן התחילו גם להגיע ספונסרים, אשר הציעו לו ציוד ומימון. הם רצו להשקיע בכוכב החדש, שכל עתידו היה לפניו.

"אמנם הייתי ילד צעיר מאד, אבל כבר הייתה לי מטרה ברורה: להיות הטניסאי הכי טוב בארץ", מספר חזיזה. "כבר אז הבנתי את מה שעם השנים אני מבין יותר ויותר - את הכוח הטמון ברצון, בשאיפות, באימון המתמיד, גם כשאין כח. אלו היו אימונים קשים, אבל לאדם יש כוחות נפש, וכשהוא רוצה משהו באמת, כשזה מושא שאיפותיו - הוא בסוף מצליח. החכמה היא לדעת לנתב את עצמך בצורה הנכונה. זה מה שהנחה אותי אז בטניס, וזה מה שהנחה אותי ועזר לי בחיי האישיים והפך אותי לאדם שאני כיום".

חזיזה עבד והשקיע את כל כוחותיו במטרה שהציב לעצמו, ובשלב מסוים אכן הגיע לתואר "אלוף ישראל בטניס לנוער". לאחר הניצחון המזהיר, החל לשחק בחו"ל כשחקן בנבחרת ישראל. הוא מצא את עצמו מתקדם בקצב מטאורי. כינו אותו "הלוחם", כי הוא נלחם על כל נקודה ונקודה על המגרש. "לא הרשיתי לעצמי להרפות או להתייאש באמצע משחק. גם לא מחוץ למשחק. קיץ, חורף, גשם, או שמש קופחת מעל הראש - לא היה שום דבר שגרם לי להפסיד אימון", הוא מספר.

הוא התקדם ועלה, אך יחד עם זאת, תמיד ניקרה במוחו השאלה "מה המטרה של כל זה? מה הלאה?".

הוא לא ידע להשיב.

ניצחון כשאני גווע ברעב

"אמנם לא הגעתי ממשפחה דתית, אבל בחו"ל החלטתי שאני שומר כשרות", הוא מספר. "באחת הנסיעות לחו"ל, כשנסעתי להתחרות באליפות אירופה, כל האוכל שהבאתי מהארץ התקלקל. כל הקבנוס וקופסאות השימורים - הכל נמעך בתוך המזוודות בתא המטען של המטוס. הייתי חסר אונים. ידעתי שאני הולך לבלות חודש שלם באירופה, כשאני בתחרויות קשות וחשובות, ולא היה לי מושג מאיפה אשיג אוכל כשר. בעבר נושא הכשרות בחו"ל, לא היה מפותח כמו היום. כל החברה שבאו איתי אכלו במסעדות המקומיות, ואני לא הייתי מסוגל לאכול. משהו בתוכי אמר לי אל תיגע בזה.

"במהלך כל אותו החודש אכלתי פירות וירקות שקניתי בשוק המקומי... היו ימים שעליתי למשחקים פשוט רעב, אבל בתוכי ידעתי שאני עושה משהו נכון. אמרתי לבורא עולם: "אני עושה את זה בשבילך, תן לי את הכוח להצליח כאן". בלי להבין למה, התחלתי להתפלל אליו, לדבר איתו ולבקש ממנו עזרה.

כאשר הגעתי לרבע הגמר, לא חשבתי שאשרוד. הבטן קרקרה ודרשה את שלה. חשוב להבין שמשחק טניס הוא משחק ארוך ומתיש. הוא יכול להימשך שעות. ישנן שלוש מערכות למשחק. במערכה הראשונה במשחק - אני ניצחתי, במערכה השנייה - היריב ניצח, ובמערכה השלישית נהיה שובר שיוון. במהלך השובר שיוון, ישנן, למעשה, כמה נקודות שמכריעות את כל המשחק. אין לי מושג איך, אבל ניצחתי במערכה הזו... זה אומר שעליתי לחצי הגמר. כך, באותה נסיעה מאתגרת, הגעתי להישג השיא שלי בטניס - מקום שני באליפות אירופה לנוער".

לא לוקחים כלום למעלה

מרדכי המשיך במשחקיו כרגיל. ההתחזקות הרוחנית שלו החלה לקבל תאוצה דווקא כאשר גילו אצל אביו את מחלת הסרטן. הוא התאשפז בבית חולים, ותוך ארבעה-חמישה חודשים הרופאים הרימו ידיים. הוא הלך וגסס. "אחותי ואני היינו ליד מיטתו יומם וליל, יודעים שכל רגע קריטי, ושאולי ברגע הבא הוא כבר לא יהיה אתנו.

"אדם דתי מצוות בית החולים אמר לי שבשעת יציאת הנשמה – טוב לומר יחד עם הנפטר שמע ישראל, אז היינו מאוד דרוכים - כיצד נדע מתי תהיה שעת יציאת הנשמה? במהלך כמה ימים עשינו משמרות ליד מיטתו, שלפחות מישהו אחד יהיה ער ויוכל לעקוב.

"זה קרה במשמרת של אחותי. לילה אחד היא העירה אותי ואמרה אני חושבת שזה קורה עכשיו. התעוררתי מיד. כל אחד מאיתנו אחז יד אחרת של אבא, ואמרנו איתו שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד, ושוב שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד, כך עד נשימותיו האחרונות. למחרת הייתה ההלוויה.

לאחר ההלוויה ישבנו שבעה. אני זוכר כיצד ישבתי על המזרון בבית הגדול יחד עם בני המשפחה, והרהרתי רבות. שבעה זה זמן טוב לחשוב בו על החיים. ראיתי את הווילה הגדולה שאבי ז"ל עבד בשבילה כל החיים, את הרכב בחניה, את הגינה המטופחת, העצים. הוא הלך, אבל כל זה - נשאר. מה קורה כאן?, שאלתי את עצמי. פתאום הבנתי את הדבר הכי בנאלי - כשאדם מת, הוא לא לוקח איתו כלום.

"הוא עבד כל כך קשה, בשביל מה? בשביל הבית? הנה הבית. בשביל הגינה? הנה הגינה. הכל פה. אפילו שתיל אחד הוא לא לקח איתו למעלה. ומה איתי? לאן אני הולך? האם אקח איתי למעלה משהו מכל מה שאני משקיע בו יומם ולילה? המחשבה הזאת הכתה בי חזק. פתאום הבנתי שמכל הקריירה הזאת של הטניס – לא יישאר לי כלום לאחר שאפטר מן העולם. אני זוכר גם שבערה בי שאלה גדולה נוספת, והיא זו שלמעשה החזירה אותי בתשובה - מה אני יכול לעשות בשביל אבא, כדי שיהיה לו טוב בשמיים? החלטתי לומר קדיש. שנה שלמה לומר יום יום קדיש".

ממגרש הטניס למגרש היהדות

בשבת שלאחר השבעה, היה אמור להיערך משחק שקובע אם הקבוצה של חזיזה תעלה ליגה או לא. החברה באו לאסוף אותו. זה היה המשחק הראשון שהוא היה אמור לשחק בו לאחר שאבא שלו נפטר. הם הגיעו אליו הביתה והמתינו שיצטרף אליהם, אך לפתע הוא מצא את עצמו אומר "מצטער, אני לא יכול לבוא. אני לא נוסע בשבת".

"מה לא נוסע?", שאלו המומים.

"לא נוסע", ענה בהחלטיות.

"אני לא מבין איך ולמה הוצאתי את המילים האלו מהפה... הם קראו למנהל אבל זה לא עזר להם. עמדתי על דעתי, ומאז לא הייתה שבת שחיללתי. בסוף אותה שנה מצאתי את עצמי מגיע לשיעור תורה. השיעור היה בנושא תשובה, ומסר אותו הרב משה בן משה, האיש שעשה מהפכה רוחנית בנתניה. הרב אמר משפט שהימם אותי - הוא אמר שכתוב שכל מי שחוזר בתשובה מאהבה, הופכים את כל עבירותיו לזכויות. כל העבירות, כולן, הופכות להיות זכויות. בסוף השיעור הוא שר שמח בני בחלקך, והרגשתי איך יורדות לי דמעות. הפעם דמעות של אושר, של גילוי גדול. עד היום אני חש שאני חב את חיי לרב משה בן משה שליט"א, אשר בזכותו עליתי על דרך המלך. החום והאהבה שהוא הרעיף ומרעיף עלי עד היום, מלווים אותי לאורך כל תהליך התשובה. משם ההתקדמות שלי הייתה מואצת: שיעורי תורה, לימוד גמרא והשלמת כל הידע היהודי שהחסרתי כל השנים. לאט לאט אף התחלתי לקרב אנשים בעצמי".

הודות לערוץ הידברות – אמא נפטרה בתשובה

"לאחר שחזרתי בתשובה", הוא ממשיך, "ניסיתי לחזק את בני המשפחה. אין ספק שקשה לגרום לאחרים לחוש את יראת הרוממות שאתה חש, ולהעביר אליהם חוויות רוחניות כמו אמונה. זה לשנות את החיים. מה ששינה את התפיסה לאמא - היה ערוץ הידברות. מהיום שבו גילתה את ערוץ הידברות, היא הפכה להיות צמודה אליו כל היום! היא כבר לא ראתה חדשות, לא תכניות ריאליטי, לא סרטים - רק ערוץ הידברות. ההרצאות והתכניות בערוץ חיזקו אותה מאוד. לאחר תקופה, לצערי הרב, גם היא חלתה ונפטרה. אך, בניגוד לאבי, היא זכתה לסיים את חייה בעולם הזה מתוך תשובה אמיתית.

"רק כשראיתי את השינוי הגדול שחל בה בעקבות ההרצאות הללו, הבנתי את המעלה הגדולה של זיכוי הרבים. כל המפעל הזה, של הרב זמיר שליט"א, הפך לנערץ בעיני. בהשראתו, התחלתי אף אני להסתובב בכל הארץ, למסור הרצאות, ולספר את סיפורי האישי. השיא היה כאשר הוזמנתי להרצות בסמינר, ובאותו סמינר הרצה גם הרב זמיר. אילו רק ידע, שלמעשה, אני נמצא שם בזכותו...".

דרך התשובה של חזיזה המשיכה לזרום על מי מנוחות, והוא לא ידע שהניסיון הגדול מכולם עוד לפניו. "לאחר התשובה הכרתי מישהי והחלטנו להתחתן. לאחר שנים של ניסיונות להרות, ה זיכה אותנו בבת נפלאה. זאת לאחר שהרופאים כבר לא האמינו שנוכל להביא ילדים לעולם. קראנו לה אורי. הייתה לה קרבת ה טבעית. הברכות היו ממש שגורות על לשונה, וגם כאשר היתה קמה בלילה, לא שכחה אף פעם לומר ברכת אשר יצר. היא היתה ילדה מאוד מיוחדת.

"זו היתה שעת צהריים, ביום י"ז בטבת תשס"ו, כשקיבלתי שיחת טלפון: הילדה שלך נדרסה, בוא מהר לבלינסון. כל הדרך לשם התפללתי וקיוויתי שזו רק פגיעה קלה ושהיא בסדר. בינתיים שלחתי הודעה לַכולל, שיתפללו עליה. הגעתי לטיפול נמרץ בבית החולים וראיתי שם את אשתי. ניסיתי לחזק אותה ולומר לה מילים של אמונה, אך תוך כדי שיחה שתי הדלתות של המסדרון נפתחו בחטף, ויצאה מתוכה מיטה מובלת בידי שבעה או שמונה רופאים, שלא הפסיקו לרוץ. זו היתה אורי במיטה, מונשמת. ניסיתי לשאול ולברר מה קורה, אך לאף אחד לא היה זמן לענות לי, חוץ מלומר: תתפלל, המצב קשה. וזה מה שעשינו.

"אם לא הייתי אדם מאמין, אני לא יודע איך הייתי יכול להתמודד עם המצב הזה ועם המתח העצום. היא חוותה פגיעת ראש קשה וידעתי שאנחנו אולי הולכים לאבד אותה. היא עברה לשניידר, והרופאים, מתוך ייאוש, אפילו לא ניגשו למיטה שלה".

מרדכי שוב חזר לאותו מצב שבו היה לפני מספר שנים, כשהיה יחד עם אחותו סביב מיטתו של אביהם. הפעם היו אלה הוא ואשתו שהסבו סביב מיטתה של בִתם, ממתינים לגרוע מכל. גם הפעם, מצא עצמו קורא "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד", כשהוא אוחז בידה בזמן שנשמתה עלתה מעלה מעלה. אבל, הפעם גם ידע לומר "ה נתן וה לקח, יהי שם ה מבורך".

"השִבעה הייתה עצובה מאד", מספר חזיזה. "המון אנשים הגיעו לנחם אותנו, אבל איך אפשר לנחם הורים שאיבדו את בתם היחידה? במהלך השבעה הגיע לנחם אותנו ראש ישיבה מבני ברק, יחד עם אשתו. לא הכרנו אותם ולא הבנתי מדוע הם מגיעים לנחם אותנו, עד שהוא סיפר את הסיפור שלהם: גם להם היה ילד קטן שנהרג בתאונת דרכים. דברי הנחמה שלו היו היחידים שהצליחו באמת לנחם אותי. הרגשתי שהוא היחיד שבאמת מבין את עומק הכאב והצער. לאחר פטירתה של בתי התחלתי גם אני ללכת לבתי אבלים, בעיקר להורים שאיבדו את ילדיהם. הרגשתי חובת שליחות לשתף אותם בסיפור שלי ולחזק אותם בצערם".

* * *בעקבות פטירתה של הילדה, עברו מרדכי ואשתו תהליך רגשי קשה מאוד, כאשר בסופו נפלה ההחלטה להתגרש. "שנה לאחר פטירתה של בתי נותרתי ללא כלום – ללא בת וללא אישה, אבל נותרה לי אמונה בה, והיא זו שהחזיקה אותי ונתנה לי כוח לפתוח פרק חדש בחיים. לאחר הגירושין, התחלתי לחפש בת זוג חדשה. ה זיכה אותי, ותוך חמישה חודשים מרגע שיצאתי לשידוכים הכרתי את אשתי. מסתבר שהיא החלה את דרכה בתשובה במדרשה המקבילה לישיבה שבה למדתי... נפלאות דרכי ה. בנישואים הקודמים, לקח זמן רב עד שהילדה שלנו הגיעה לעולם, וזה היה תהליך קשה שכלל רופאים, טיפולים והמון תפילות. הפעם, בנישואים הנוכחיים - תוך שנה זכינו לבן, ללא טיפולים וללא המתנה. אף גרושתי, שבינתיים נישאה בשנית, זכתה להביא ילדים נוספים".

* * *

זהו סיפורו של ר מרדכי חזיזה, אשר כשם שנלחם בעוז למען המטרה במגרש הטניס, כך הוכיח מסירות ועוצמה רוחנית במגרש החיים. מגרש אשר דרש ממנו כישורי לחימה ותעצומות נפש, לא פחות.

כיום חזיזה הוא אברך כולל, ובשעות הערב הוא מזכה את הרבים בהרצאות ברחבי הארץ. להזמנת הרצאות ניתן לפנות בטלפון 052-6177563.

הכתבה המלאה מופיעה במגזין הידברות, גיליון כסלו.