יעקב Vs. עשיו

יעקב בדרכו אל ארץ ישראל. יעקב חושש שאחיו עשיו עדיין מהווה איום על חייו, ולשם כך הוא שולח שליחים שיבדקו האם הפרידה רבת השנים ביניהם עשתה את שלה, ועשיו קצת נרגע או שפניו עדיין למלחמה. השליחים חוזרים ובפיהם בשורה לא נעימה, שמלווה אותנו עד רגע כתיבת שורות אלו: פני עשיו למלחמה.

מאבק איתנים זה אינו יודע גבול, הוא חוצה ימים ויבשות, שנים ודורות.

ננסה לרדת קצת לעומקו של המאבק, אולי נמצא מעט צרי ודבש לשכך את כאביו, ואולי אפילו – להעלימו כליל, מי יודע, שמא הדבר מסור בידינו...

לשם כך, הבה נעיין יחדיו במסר שמעביר יעקב לעשיו, טרם פגישתם.

"כה תאמרון לאדוני לעשיו" – כך מצווה יעקב את שליחיו - "כה אמר עבדיך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא חן בעיניך" (בראשית לב´, ו´ – ז´).

יעקב דואג לדווח לעשיו "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה". ישנה כאן תמיהה, מדוע רואה יעקב צורך לדווח לעשיו על פרט שולי זה, האם עשיו אמור "להתרגש" מהשור והחמור? הצאן והעבד אמורים להרתיע אותו? אם יעקב מדגיש זאת, כנראה שהמידע הזה משמעותי במאבקו מול עשיו, הלא כן?

בפשוטם של דברים, יעקב מנסה להרגיע את עשיו ולשכך את חמתו על ידי שהוא מבהיר לו שברכת יצחק לא התקיימה, הרי כל העילה לרדיפת יעקב על ידי עשיו היא מחמת נטילת הברכות. אומר יעקב לעשיו – "תרגיע", הנה, הברכה לא התקיימה ואין לך מה לכעוס שהרי אבא ברך אותי "וייתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ", ובמציאות זה לא התקיים. כל מה שיש לי זה שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, לא משהו משמעותי מעבר לכך. כך מבאר רש"י את הדברים בשם חכמים במדרש. [רש"י מוסיף, יעקב אמר "שור וחמור" בלשון יחיד, כיוון שדרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור...]

הבה נעמיק יותר, יתכן שנצליח לדלות הבנה על עומק המאבק בין יעקב לעשיו, ובעצם על גלותנו הארוכה – גלות אדום.

לשם כך נפנה אל רובד הדרש. "ויהי לי שור וחמור. ´שור´ זה יוסף, שנאמר: ´בכור שורו הדר לו´ (דברים לג´). ´חמור´ זה יששכר, דכתיב: ´יששכר חמור גרם´ (בראשית מט´). ´וצאן´ אלו ישראל, שנאמר ´ואתן צאני צאן מרעיתי´ (יחזקאל לד´). ´ועבד´ זה דוד, שנאמר אני עבדך בן אמתך (תהלים קטז´). ´ושפחה´ זו אביגיל שנאמר (שמואל א´, כה´) ´הנה אמתך לשפחה´ (שמואל א, כה´)" (בראשית רבה עה´, יב´. מובא ב´בעל הטורים´ על פסוק זה).

זאת אומרת, יעקב מעביר מסר לעשיו – דע לך, יש לי את "השור" - את יוסף, את "החמור" – את יששכר, ויש לי את "הצאן" – את השבטים שהם הבסיס לעם ישראל ויש לי "עבד ושפחה" – את דוד ואביגיל.

לא מובן. מה יעקב רוצה לומר?

ברשותכם, נתמקד ב"שור" – ביוסף. כשראיתי את דברי המדרש נדלקה לי נורה אדומה מכיוון שזו הפעם השנייה שיעקב משתמש ביוסף בתור "ביטוח". היכן הפעם הראשונה? לא הרחק, בפרשה הקודמת – פרשת ´ויצא´. וכך נכתב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי וארצי, תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה" (בראשית ל´, כה´ – כו´). רק כשיוסף נולד, החליט יעקב לעזוב סוף סוף את בית חמיו – לבן - ולשוב אל ארץ מולדתו, חרף איומי עשיו...

נמצא איפה, כי פעמיים "משתמש" יעקב ביוסף, הפעם הראשונה היא כשיעקב מחליט לצאת מחרן ולשוב לארץ בשעה שיוסף נולד, והפעם השנייה היא כשיעקב כבר בדרך, הוא מעביר מידע לעשיו – "יש לי שור" ובמילים אחרות - יש לי את יוסף. והשאלה המתבקשת, היא – מדוע יוסף משמש כ"ביטוח" מפני עשיו?

גדול מבארי המקרא - רש"י, מתייחס לשאלה מדוע החליט יעקב לצאת מחרן דווקא כשיוסף נולד והתשובה שהוא כותב סוללת את תחילת הדרך אל פענוח הצופן. כותב רש"י כך: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף - משנולד שטנו של עשיו, שנאמר ´והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש´ (עובדיה א´), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בקדוש ברוך הוא ורצה לשוב" (רש"י בראשית ל´, פסוק כה´, בשם חכמים במדרש).

פירוש, הנביא עובדיה ממשיל את עשיו לקש ואילו יוסף משול ללהבה. כשם שבכוחה של הלהבה להבעיר את הקש ולכלותו, כך היחיד שיכול "להבעיר" ולכלות את עשיו, הוא יוסף. זו הסיבה שכשיוסף נמצא לצידו של יעקב, יעקב מרגיש בטוח יותר במאבק מול עשיו. מובן שהדבר טעון בירור.

במה התייחד יוסף, שדווקא הוא ראוי להיות "להבה" יותר משאר אחיו?

כל שעלינו לעשות הוא לעבור סדנא בשם "הכר את האויב". ננסה עד כמה שידינו מגעת להבין את תכונתו המרכזית של עשיו, כך אולי נבין מדוע יוסף מתייחד ביכולת להביס ולנצח את עשיו, עד כדי כיליון מוחלט...

נעיין בפסוקים המתארים את תשובת השליחים ששלח יעקב, כיצד הם ראו את עשיו: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמור, באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו" (בראשית לב´, ז´). כשיעקב שמע שעשיו מלווה בארבע מאות איש "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", יעקב חושש...

טמונה כאן נקודה עמוקה.

מיהם אותם "ארבע מאות איש"?

המפתח להבנה נמצא בפרשת חיי שרה. עפרון דרש מאברהם תמורת מערת הקבורה בשדה המכפלה ארבע מאות שקל כסף, סכום עתק בזמנו. זה נכון שבתחילה עפרון אמר שהוא מעניק את השדה במתנה, אבל כיוון שאברהם סרב לקבל מתנות והציע תשלום, עיני עפרון "בהקו" והוא דרש מחיר מופרז.

כותבים חכמים, שמידתו העיקרית של עפרון הייתה עין רעה. הוא לא היה מסוגל למכור את השדה במחיר רגיל. חכמים מוסיפים (בראשית רבה נח´, וכן ברבנו בחיי על פסוק זה) שערכן המספרי של המילים "רע עין" הוא ארבע מאות. "רע" – 270, "עין" –  130. (= 400 130 + 270), לאמור: עפרון היה בעל עין רעה ולכן חמדה עינו והוא דרש ארבע מאות שקל כסף (אגב, עפרון כתוב בתורה ללא האות ו´, ערכו המספרי של השם "עפרן" הוא גם ארבע מאות).

הכלי יקר (בראשית כג´, טז´), מסב את תשומת ליבנו לפעמים נוספות בתנ"ך שמופיע המספר ארבע מאות בהקשר של עין רעה. א. אצל אחי יוסף, שהייתה עינם רעה באחיהם יוסף הצדיק, ונתקנאו בו בגין כתונת הפסים שעליו, על ידי כן נתגלגל הדבר וירדו למצרים והיו ארבע מאות שנה בגירות, עבדות ועינוי.

ב. אצל נבל הכרמלי שהיה ידוע כרע עין ולכן דוד בא אליו עם ארבע מאות חיילים (שמואל א´, פרק ל´ פסוק י´).

ג. בפרשתנו, עין עשיו הייתה רעה באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו [לכן יעקב אמר "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" כדי למלאות את עיניו "ולסנוור" אותו במתנות], ולכן הוא בא עם ארבע מאות איש להילחם ביעקב...

הדברים מאוד עמוקים, ניתן לעיין בכתביו של הבן איש חי בספרו "בן יהוידע" בתלמוד מסכת שבת דף לא´, במסכת עירובין דף נד´ ובמסכת ברכות דף ה´, שם גם מוזכר המספר ארבע מאות. בכל אופן למדנו דבר אחד, שעיקר כוחו של עשיו הוא עין רעה.

כעת נבין טוב יותר. יעקב רוצה לשוב לארץ ישראל והוא לא יכול להתמודד לבדו מול עשיו כל עוד שאין את יוסף, רק כשיוסף נולד הוא מחליט לשוב, וכשיעקב כבר בדרך, הוא מעביר מידע לעשיו – יש לי את יוסף...

מה פשר הדברים?

פשוט מאוד.

חז"ל כותבים (מובא בספר "יערות דבש" של רבי יהונתן אייבשיץ), שבני ישראל ישאלו בעתיד את עשיו, מדוע אתה שונא אותנו, מה פשענו? יענה להם עשיו – למה אתם שואלים אותי, תשאלו את עצמכם - למה אתם, כל השבטים, שנאתם את יוסף אחיכם ומכרתם אותו?... זאת אומרת, שנאת האחים הפנימית שלנו, היא זאת שנותנת לגיטימציה לעשיו...

היחידים שיכולים להשיב תשובה ניצחת לעשיו הם יוסף ובנימין, בני רחל. יוסף ובנימין הם היחידים שלא היו שותפים במכירה. יותר מכך, יוסף לא רק שלא נקם באחיו, אלא להפך, הייתה לו עין טובה כלפיהם, הוא הרגיע אותם ואמר להם "אלוקים חשבה לטובה", הוא דאג לכל מחסורם, כלכל ופרנס אותם במסירות עצומה...

יוסף הוא אבי מידת ה"עין טובה" (זו גם הסיבה שיעקב ברכו שלא ישלוט בו ובזרעו עין הרע)...

רק יוסף יכול להתמודד מול עשיו, עין טובה מול עין רעה... (מבוסס על דברי רבי יהונתן אייבשיץ, בספרו "יערות דבש" חלק א´, עמוד רלט´ וקנב´).     

את "העין טובה" ירש יוסף מאימו – רחל, שוויתרה לאחותה על הזכות להינשא ראשונה ליעקב... והדבר המדהים הוא, שהעין טובה עברה גם לבניו – אפרים ומנשה... היכן?

התורה מספרת (בראשית מח´, יג´) שכשיעקב ברך את מנשה ואפרים, הוא הניח את יד ימינו על ראש אפרים למרות שמנשה הבכור, בעצם יעקב "העדיף" את הצעיר... היה צפוי שמנשה יאמר: "סבא, כל חייך סבלת בגלל שלקחת את הבכורה מעשיו, כעת אתה רוצה להכשיל אותי ולקחת ממני את זכות הבכורה?", מנשה שותק. מנשה בן של יוסף, יוסף בן של רחל, יעקב יודע שבני רחל מצטיינים באופן מיוחד בעין טובה, יעקב יודע שמנשה "יפרגן" לאחיו מכל הלב והוא לא חושש לשים את יד ימינו על ראשו של אפרים הצעיר...

לא לחינם בוחר יעקב דווקא בצאצאי יוסף ואומר "בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", שהרי "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב´), "אל תקרי יבורך, אלא יברך" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה לח´) טובי העין, מי שרואה בעין טובה את הסביבה, הם אלו שיכולים לברך ולהשפיע על סביבתם...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת וישלח – כל הסרטים ב-VOD הידברות