גברת נסיכה

רוב בני האדם אינם אוהבים שאומרים להם מה לעשות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנושא אישי כמו לבוש והופעה חיצונית. קל הרבה יותר להתנער מן הביקורת בליווי אמירות כמו: "סגנון ההופעה שלי הוא ענייני הפרטי".

אדם עלול לחשוב לעצמו, שחופש, פירושו היעדר מוחלט של מגבלות, אולם אדם שחי בלי מגבלות הינו עבד לרצונותיו ולתאוותיו. הוא אינו חופשי כלל וכלל. לעומתו, עבד השם, הקשור לציוויי התורה ולחוקיה, הוא הוא בן החורין האמיתי, היות שהוא חופשי מתאוותיו וממיצריו ואינו מוגבל על ידיהם, כמו שאומרים חז"ל: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).

* * *

השאיפה להיות נאה הנה חלק מטבעה המובנה של האשה. כל אשה, בכל גיל, תיהנה ממחמאה על הופעתה החיצונית. על האשה לשלוט בשאיפה זו, כדי שלא תיסחף ותאבד קנה מידה בעניין, ותהפוך להיות משועבדת לשאיפתה להיראות נאה.

האדרת ההופעה החיצונית כערך אינה באה ממקורות יהודיים - היא נובעת מתרבות יוון. התורה מתייחסת אל הגוף בתור לבוש לנשמה. היהדות גורסת, שהאדם האמיתי הינו הפנימיות שלו ולא הופעתו החיצונית. זאת ועוד, ככל שהגוף מכוסה ומוסתר יותר, כך הנשמה, שהיא האדם האמיתי, תאיר יותר. הבנת מושג היופי האמיתי על פי התורה הוא חיוני מאד עבור הנשים, היות שהוא קשור בקשר ישיר באושרן.

חז"ל הגדירו לנו בבהירות רבה את פירוש המושג "יופי": "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא, כי תשא, לא). במילים אחרות: הצניעות - היא היופי האמיתי, מכיוון שהיא מאפשרת לנשמה להאיר, ומותירה את הגוף ברקע. שביעות רצון אמיתית ומתמשכת יכולה לבוא רק מרוחניות. כל המימד הגופני והחומרי הוא בן־חלוף - היום הוא פה ומחר הוא שם. לפיכך, אשה צריכה להיזהר שלא לטשטש את מקומה המרכזי של נשמתה על ידי הבלטת המראה החיצוני.

יכולים אנו ללמוד זאת מלאה אמנו. בספר "מעיינה של תורה" מובא בשם רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל: "בכוונה תחילה הרבתה לאה לבכות נוכח החשש שתעלה בגורלו של עשו, כדי שיהיו עיניה רכות ומראה פניה יתכער למען לא ירצה עשו לשאתה לאשה. לפיכך, מפרש התרגום  ´ועיני לאה רכות´ (בראשית כט, יז) -  ´ועיני לאה יאין´ [מלשון יאה]. רכות זו של עיני לאה היא-היא יופיין, שכן היא באה להן [לעיניה] מתוך יראת שמים לבל תיפול בגורלו של רשע, ואין לך יופי גדול מזה".

הדרך להיות נאה יותר, היא להיות צנועה יותר. מצוות הצניעות, על כל פרטיה ודקדוקיה, ניתנה לאישה לא רק על מנת לשמש לה הגנה על ידי יצירת חיץ בינה ובין אחרים מלבד בעלה, אלא גם כדי להדגיש את יופייה האמיתי. הרגשת היופי המיוחדת הזאת נותנת לאישה תחושת נכבדות וערך עצמי גבוה, ומעניקה לה הרגשה נפלאה של סיפוק נפשי ושביעות רצון אמיתית, המלווים כל אדם החי את חייו על פי ציווי הבורא.

כל אשה צריכה להכיר בזכויות המיוחדות שיש לה בהיותה נסיכה. הנשים היהודיות כולן, בלי הבדלי רקע, מוצא וגיל, הינן בנותיו של המלך. נשמותיהן של כולן עמדו יחדיו למרגלות הר סיני ושמעו את ההכרזה "אנכי השם" (שמות כ, ב) יוצאת מפי הגבורה. ההכרזה "אנכי השם" הנה תמצית נשמתה של כל אשה יהודייה. כאשר היא בוחרת לעצמה מלתחה, כאשר היא מחליטה כיצד יש ברצונה להיראות ואיזו תדמית היא רוצה להקרין, מהדהדות בקרבה המילים "אנכי השם". הקדוש ברוך הוא יצר אותנו, והוא מדריך אותנו כיצד לפעול. הוא ברא אותנו עם יכולת בחירה חופשית, והוא יגמול לנו גמול נצחי על הבחירות הנכונות שאנו עושים בחיינו. אנו יכולות לבחור לשמור על נשמתנו, או להניח לה להישפך החוצה ולהתגלגל ברחובות. הבחירה היא שלנו.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך שגברים יהיו מעוניינים בנשים. לולא מציאות זו העולם לא היה ממשיך להתקיים. על הנשים מוטל להכיר בכך, וכפועל יוצא, בתור הכרזת אמונה בבורא העולם, ובמטרה שלשמה ברא אותו, צריכה האשה להצניע את החיצוניות שלה. אין זה משנה אם היא מבינה מדוע וכיצד פועל מנגנון זה או שאינה מבינה זאת. מחובתה לקבל את המציאות בכל אופן, ואין זו משימה בלתי אפשרית. הקדוש ברוך הוא לעולם אינו מטיל עלינו משימות שאין ביכולתנו לעמוד בהן.

אכן, ככל שדבר זה יהיה מובן יותר, כך יהיה קל יותר ליישם את הנדרש.

* * *

צניעות אינה מוגבלת ללבוש בלבד. היא מתבטאת גם ביציבותה של האשה, בשפת גופה, באופן שבו היא הולכת, באופן שבו היא מדברת ואפילו באופן שבו היא צוחקת. אין די בכך שאשה תהיה מכוסה כולה ותתלבש בצניעות. כל ההיבטים של התנהגותה צריכים להביע איפוק.

הנוכחות הנשית שלה צריכה להיות מוסתרת, ולא משום שמשהו פגום בה, כמו שנוטים לפעמים לחשוב אלה המתבוננים בצניעות במבט שטחי. אדרבא, האשה התברכה בבינה יתרה, שהיא מימד נוסף של חכמה והבנה. כשהיא נישאת, היא מבינה בדיוק למי שמור היופי הפנימי העמוק שלה. האשה הצנועה אינה חולקת את תמצית הפנימיות שלה עם אחרים - היא שומרת אותה באופן בלעדי עבור בעלה. כשהחתן מקדש את הכלה הוא אומר לה: "הרי את מקודשת לי". משמעות הדבר היא, שכמו שהקדש מיוחד רק לבית המקדש, כך האשה הנשואה מותרת רק לבעלה.

כאשר אשה מרגישה בטוחה בכך שהיא לבושה בצניעות על פי ההלכה, וכל התנהגותה אומרת צניעות, היא יכולה לחוש רגועה. ספק מוביל להרגשה של חיסרון בשמחה, שהרי ידוע "שאין שמחה כהתרת הספקות, כמאמר החכם, כי מי שלא טעם שמחת ספקות והתרתם - לא טעם טעם שמחה" (שו"ת הרמ"א, תשובה ה). רק כאשר אין לה עוד ספקות בכך שהיא ממלאת את רצון בוראה, היא יכולה להגיע לשמחה אמיתית, שהיא מרכיב עיקרי ונדרש בחייו של כל יהודי. "ספק" בגימטריא עולה כמניין "עמלק", שהוא כאותיות "לעקם". כאשר מעקמים את ההלכה כדי שתתאים לרצונותינו, ודאי שאין מקיימים אותה כיאות. או אז מנקר בלב ספק, המוביל להעדר שמחה.

"בשמחה" - אותיות "מחשבה". "עבדו את ה´ בשמחה" (תהלים ק, ב) - עשיית הדברים הנכונים מובילה תמיד לשמחה, החוברת להרגשת קרבת השם. ככל שאדם מתאמץ בכך יותר, ומקדיש לכך מחשבה רבה יותר, כך גדלה הרגשת השמחה שלו. כאשר אנו מתנערים מן הספק, יש ביכולתנו להגיע לתחושת סיפוק. איך משיגים סיפוק? באמצעות השימוש בחוש השישי, בבינה היתרה שלנו. על כך תעיד תוספת האות ו´, שהופכת את הספק לסיפוק.

איש לא ימעיט בחשיבותה של השמחה. עם ישראל נמצא בגלות, "תחת אשר לא עבדת את ה´ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז). רבי משה פיינשטיין זצ"ל העיר על כך, שהאמירה "קשה להיות יהודי", הנשמעת לעתים תכופות, ערערה את הבסיס הקיומי של עמנו. חסרון שמחה מוביל רק לנפילות.

אנו זקוקים לשמחה מחושבת, המושגת באמצעות מחשבה תחילה. הדרך לשמחה, אם כן, היא אימוץ המצוות אל חיקנו בחדווה ובגאווה, על דרך "ויגבה לבו בדרכי ה´"(דברי הימים ב, יז) באמצעות ההרגשה שאנו בנות מזל ושיש לנו זכות מיוחדת להיות נסיכות - להיות אלה שהמלך בחר בהן אחת-אחת באופן אישי. השמחה שנרגיש בלבותינו תשפיע עלינו ברכה ללא גבול. איזו אשה תרצה לוותר על הזדמנות פז שכזו?