חנוכה: חג יפה כל-כך

הסיפור של חנוכה מתחיל הרבה לפני נס פך השמן. הוא מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר, ציינה שינוי בתשתית התרבותית של העולם. הוא הביא איתו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצירת תרבות כלל-אנושית. מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יציבה.

באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם את הקדמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, השירה, האמנות ותרבות הגוף. השלטת תרבות זו על העמים שהיו נתונים תחת שלטון אלכסנדר, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, וזו קסמה להמונים.

אחרי מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין שלושת שרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס שלט על סוריה, עיראק, פרס, אפגניסטאן, פקיסטאן וחלקים מהודו. ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות ועברה מיד ליד מספר פעמים. מרבית 100 השנים הראשונות היו בשלטון תלמי. לאחריו הועבר השלטון לידי סלבקוס, אשר נגדו מרדו היהודים 37 שנים מאוחר יותר.           

התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל ולבסס את עצמה כתרבות האחת, האוניברסאלית. בלב האוקיינוס האנושי שקיבל על עצמו את תרבות יוון, היו רק ירושלים ויהודה כיס גיאוגראפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. לדידם, לא פיתוח הגוף, הפילוסופיה והשירה הם העיקר, אלא פיתוח האישות וההתגברות על יצרים נמוכים.

בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים חכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית. תרגום זה ידוע בכינויו ´תרגום השבעים´. אף על פי שתלמי אהד יהודים וכיבד את דתם, בכל זאת חששו חכמי ישראל מפני קירוב לבבות זה, ואכן צדקו.

אט-אט החלה להתפתח בתוך העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. עם הזמן חלחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. יהודים בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוהים החלו לאמץ תרבות זו, שהיתה כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול. למרות זאת, רוב העם לא התפתה, ונשאר נאמן למורשת אבותיו.

עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן שישב על צומת-דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח עבורו. את הכהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ותחתיו מינה את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, שהיה מתייוון קיצוני יותר מיאסון.

ירושלים נהפכה לעיר מדינה יוונית בשם ´פוליס´. מוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה, וההתייוונות ´חגגה´. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות שאבד עליהן הכלח, ואת עצמם החשיבו כנושאי דגל הקדמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ו´פאנאטיים´.

בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אין לשמור את השבת, אין לערוך ברית-מילה, אין ללמוד תורה, אין להתפלל ועוד. בנוסף, אילץ אותם לדבר אך ורק בשפה היוונית.

רוב היהודים לא קיבלו את הגזירות הקשות, שמרו בקפדנות על חוקי התורה, וקיימו בסתר את כל המצוות. באותם ימים חי מתתיהו בן יוחנן בן שמעון הכהן במודיעין, שהייתה כפר של כהנים ממשפחת החשמונאים. מתתיהו בן יוחנן עמד בראש הכפר, והיו לו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני.

קבוצת יוונים צרה על הכפר וריכזה את תושביו במרכזו. היוונים הקימו מזבח אלילים, ומפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב, אך אחד המתייוונים מהכפר קם ממקומו וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. מתתיהו הזקן לא היסס – הוא התנפל על המתייוון וכרת את ראשו. חמשת בניו ושאר העם שניצבו מסביב, התנפלו על החיילים היוונים, ובכך, למעשה, החל המרד. משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. לא היה להם מה להפסיד. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות על חיים שכאלה.

במהלך מרד החשמונאים, מרדו תושבי אזור יהודה הן כנגד השלטון היווני ששלט בארץ באותה עת, והן נגד היהודים אשר נכנעו לגזרות היוונים והתייוונו. המורדים, בפיקודו של מתתיהו, נהגו לערוך התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, להרוס את מזבחות היוונים, ולתקוף את אלה מהיהודים שהתייוונו, אך הם לא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד השלטון.

בשנת 165 שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. לפני מותו מסר מתתיהו את הפיקוד לבנו יהודה, באומרו: "יהודה הוא גיבור חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם שר צבא וילחם מלחמת העם".

כיצד ניצח יהודה המכבי

עם העברת ההנהגה לידי יהודה התחוללו גם תמורות באופי הלחימה. יהודה שבחן ולמד את שיטות הלחימה של צבא האויב, שינה את טקטיקת הלחימה והחל יוזם מתקפות פתע כנגד כוחות האויב, כשהוא נלחם בהם פנים מול פנים. יהודה שנולד בין ההרים והכיר היטב את השטח, ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר וערך מארבים, פשיטות פתע, ולרוב בחסות החשיכה.

הקרב הרציני הראשון היה מול צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון, שניסה להגיע לירושלים. יהודה וצבאו שהיו במארב, תקפו את האויב במפתיע והם הושמדו כליל – אפולוניוס נפל בקרב זה על ידי יהודה, שלקח ממנו את חרבו, ומכאן ואילך היא שימשה את יהודה במלחמותיו.

מיד לאחר שהגיעה השמועה על מפלתו של אפולוניוס, שלח אנטיוכוס את המצביא סיירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס. במחנה יהודה החלה בהלה אך יהודה עודדם באומרו: "הם בוטחים על מונם (מספרם) ועל חיילים להשמידנו עם נשינו וטפינו ולבוז את שללנו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תערצון מפניהם, כי השמד ישמידם ה´ לעינינו".

מעודדים מדברי יהודה יצאו הכוחות לקרב. יהודה וצבאו הצליחו ללכוד את כוחותיו של סיירון במעבר ההרים ליד בית חורון. רבים מאנשי סיירון נפלו בקרב והשאר נסוגו. סיירון עצמו נהרג בידי יהודה המכבי.

מלבד הציוד הצבאי הרב שנפל בחלקם, לניצחונו של יהודה היו בעיקר תוצאות פסיכולוגיות – כיוון שיהודה הוכיח שיש בכוחו לנצח את צבא האויב, תנועת המרד התפשטה יותר ויותר, וחוגים נוספים התחברו ליהודה.

הקרב שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים והמזהירים של יהודה הוא קרב אמאוס. יהודה ו- 6,000 אנשיו, יצאו לקרב מול גורגיאס וצבאו שמנה כ- 40,000 רגלים ו- 700 פרשים(!). גורגיאס, שהיה בטוח בנצחונו, הביא עמו סוחרים פניקים במטרה שאלה יקנו עבדים יהודים לאחר נצחונו בקרב.

שוב התעורר חשש בקרב צבאו של יהודה, ויהודה עודדם: "אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוח כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה´ על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. בואו נא ונצעק אל ה´ אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו, למען ידעו העמים כולם כי ה´ הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו"

בקרב זה נקט יהודה בשיטת ההטעיה. דווח לו על ידי אנשי המודיעין שלו, כי גורגיאס ואתו 5,000 איש, עושים דרכם למחנה המכבים. יהודה הורה לאנשיו להדליק מדורות במחנה ומיד לנטוש אותו. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים היה בטוח שהיהודים נסו בבהלה ולא הספיקו אפילו לכבות את המדורות ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים, בעוד שיהודה וצבאו עשו את דרכם למחנה האויב.

יהודה ואנשיו הפתיעו את הנותרים במחנה. 9,000 לוחמים יוונים נהרגו, והשאר נסו בבהלה. החטיבה, וגורגיאס בראשה, חזרו למחנה מותשים ועייפים, שם חיכו להם המכבים. רבים מהם נהרגו והשאר נמלטו מבלי קרב. יהודה השתלט על המחנה, והרכוש הרב שהיה בתוכו נפל לידי היהודים.

קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלואקית ביהודה, וליהודים ניתן חופש דתי. הניצחון חיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, והוא הפך למנהיג המוכר של כל היהודים למעט בודדים. חוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן, עשו זאת כעת.

פעולתם הראשונה של יהודה ואנשיו בירושלים בתום המלחמה, היתה לטהר את המקדש. הם ניתצו את מזבח העולה, בנו מזבח חדש מאבנים שלמות, ועשו כלי קודש כדי לחדש את הפולחן היהודי. הם בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. חנוכת המזבח וטיהור המקדש נחוגו בתפילה ובשמחה, בשירה ובהקרבת קרבנות עולה, שלמים ותודה. הוחלט רשמית לקבוע את חג חנוכת המזבח כחג לדורות שיחוגו אותו מדי שנה במשך שמונה ימים החל מ- כ"ה בכסלו.

יש בי אמונה והיא תנצח

בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות האמונה העזה נשארנו עם יהודי ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו.    

חנוכה אינו חג ´היסטורי´. לא לחינם ציוו חכמינו לשנן סיפור זה שנה בשנה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם: ללמדנו שחנוכה אינו מאורע חד פעמי. בכל דור ודור, כל יהודי אשר ישכיל ללכת עם האמונה יד ביד, ישים את מבטחו בבורא עולם, ולא יתפעל משום דבר, יעשה עימו הקב"ה ניסים ונפלאות כפי שעשה עם מתתיהו החשמונאי ובניו.

מעבר לכך, למלחמת החשמונאים נגד היוונים יש משמעות אקטואלית ונצחית. מלחמה זו מתחוללת בנפשו של האדם בכל יום, בכל עת ובכל שעה.

מלחמת היוונים לא כוּונה כנגד קיומו הגשמי של העם היהודי. להפך. הם היו נכונים להעניק ליהודים זכויות רבות ולאפשר להם ליהנות מכל הישגי התרבות והמדע של יוון. המאבק היה נגד הנשמה היהודית. היוונים ביקשו להפריד את העם היהודי מקדושתו ולהפכו לעם ככל העמים.

כשכבשו את בית-המקדש יכלו להחריבו, כדרך בה נהגו שליטים אחרים, אך הם לא עשו זאת. לא הפריע להם קיומו של מרכז רוחני ותרבותי, בו אנשים מבטאים את רגשותיהם ואת אמונתם. הם גם לא שפכו את השמן ששימש להדלקת המנורה. לא הפריע להם שהיהודים מדליקים את המנורה.דבר אחד הקפידו לעשות: הם "טימאו כל השמנים". בכך כאילו אמרו: יכולים אתם להמשיך בעבודת בית-המקדש ובהדלקת המנורה, אבל בלי ה´טהרה´ של השמן.

מלחמתם של היוונים

אחת התכונות הבולטות של השמן היא שאינו מתערבב עם המים. הוא לעולם יצוף כלפי מעלה או ישמור על ייחודו בצורת בועות נפרדות. השמן מסמל, אפוא, את מהותו הייחודית של עם ישראל שאינו מתערבב בין העמים.

הטהרה של השמן מסמלת את מהותו הייחודית של העם היהודי. כל מושגי הטהרה והטומאה אינם מובנים בשכל. אי אפשר להסביר בהיגיון את ההבדל בין שמן טהור לטמא. גם הדבקות של היהודי בקב"ה היא ´על-שכלית´ ואינה נובעת מהיגיון אנושי, לכן אף קיומו של העם היהודי אינו ניתן להסבר הגיוני, שכן מבחינה הגיונית היה אמור להיכחד מזמן.

בנקודה יסודית זו פגעו היוונים בכך שטימאו את השמנים. הם אמרו למעשה: רוצים להישאר יהודים?בבקשה. רוצים להמשיך ללמוד את התורה? אין לנו התנגדות. רוצים לקיים מצוות? למה לא. אבל אנו מתנגדים בכל תוקף לקדושה והטהרה שאתם מייחסים לתורה ולמצוות.אפשר ללמוד את התורה כחכמה וכנכס תרבותי – למה חייבים לראות בכל מילה את דבר ה´?! אפשר לקיים מצוות שיש בהן טעם והיגיון, כמו כיבוד הורים, חגים היסטוריים וכדומה, אבל איזו משמעות יש במצוות הלא מובנות, כמו´שעטנז´, איסורי הכשרות וכל יתר המצוות שאיננו מבינים את טעמיהן.

נקודת מסירות-הנפש                  

אכן, היוונים הצליחו ´לטמא את כל השמנים´. הם הצליחו לנתק יהודים רבים מאותה דבקות של קדושה בלתי-מוגבלת בקב"ה, בתורה ובמצוות. רק בדבר אחד לא הצליחו לפגוע –באותו "פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול".

פך זה מסמל את הנקודה היהודית הפנימית, שאינה ניתנת לשינוי: את האהבה העמוקה לקב"ה,שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים. קשר עמוק זה עם הקב"ה נשאר בשלמותו בליבו של כל יהודי,למרות כל מאמציהם של היוונים. יהודי בתוך-תוכו אינו יכול להיפרד ממקורו האלוקי.

זו המשמעות האקטואלית של חנוכה. בכל דור ובכל אדם ישנו היצר-הרע השואל את השאלות ששאלו היוונים, והמבקש להפריד את היהודי מקדושת התורה ומדבקותו המוחלטת בקב"ה. יש לדעת, אפוא, שזו הייתה מגמת היוונים ושעל כך מסרו את נפשם מתתיהו ובניו. אם אנו מבקשים להתקרב לקב"ה וקשה לנו, עלינו לעורר את ה´פך קטן´, את הנקודה היהודית הפנימית,שבאמצעותה ניתן להתגבר על כל הקשיים.

חג שמח.