החנוכיה שאי אפשר לכבות: סיפורו של אבירם פז

אחד הפריטים המרגשים ביותר שתוכלו למצוא באוסף של אבירם פז, אחד האספנים הגדולים בעולם של חנוכיות ופריטים יהודיים נוספים, הוא קופסת נרות שחולקו בשנת 1946 לילדים ניצולים במחנה עקורים (מחנה בו טיפלו בניצולים והתכוננו להעלות אותם לפלסטינה) עם תום השואה ע"י ועד ההצלה היהודי. פז עצמו קיבל אותו מניצול שואה שהיה ילד במחנה העקורים, ושמר על הקופסא הזאת במסירות נפש שנים רבות לאחר מכן. אולם אין זה הפריט היחיד שיש מאחוריו סיפור כל כך חשוב. "מאחורי כל פריט באוסף שלי יש סיפור", הוא מסביר, "ותוך כדי עבודת האיסוף לומדים המון".

אבירם פז, 59, מקיבוץ משמר העמק, הוא אב לארבעה ילדים וסב לשני נכדים. פז הוא אספן ותיק, כבר כעשרים וחמש שנה שהוא אוסף חנוכיות עתיקות, אבל לא רק. תחום האיסוף שלו כולל גם הגדות של פסח, ונכון להיום נחשב האוסף הגדול ביותר בעולם בתחומו. מלבד זאת הוא אוסף גם סמלים מסוגים שונים של הצבא הבריטי, מאורעות בארץ ישראל, קק"ל, ספורט, ועוד היד נטויה.

אם כבר שאלתם את עצמכם - אין זה מקרי שפז בחר באיסוף פריטים שיש בהם פן היסטורי, שכן פז עצמו קרוי על שם סביו, אברהם גולדשלגר הי"ד, שהיה מהחלוצים הראשונים בארץ. גולדשלגר עלה לארץ מפולין עם בני משפחתו בעלייה השלישית לפני השואה, ועם הזמן מונה למוכתר מטעם הצבא הבריטי. כחלק מפעילותו הנרחבת בפיתוח הארץ, הוא הקים את "עין השופט", ולדאבון הלב נרצח מאוחר יותר בידי ערבים כשהוא בן 38 בלבד. הוא הניח אחריו שני ילדים קטנים שנאלצה אלמנתו לגדל לבדה. עם היוולדו של פז, כבן ראשון לאביו, שהיה האח הבכור מבין שני האחים במשפחת גולדשלגר, ונכד ראשון במשפחה - בחרו הוריו לקרוא לו אבירם, על שם סבו. פז גדל רבות לאור דמותו של סביו הגיבור, מה שברבות השנים הניע אותו לדעת יותר ויותר על ההיסטוריה היהודית, במיוחד בתקופת הקמת המדינה ובשנים שקדמו לה - אותה התקופה שבה נרצח סבו. נוסף על כך הוא מתגורר כיום במקום בעל ערך היסטורי רב - במבנה ששימש "בית המורים הראשון" בקיבוץ. ביתו מוקף בעצים ענקיים שניטעו ב-1930 והוגדרו ע"י קק"ל כשמורת טבע.

מעבר לתחום האיסוף, פז הוא נגר אמן במקצועו שבעברו למד אמנות. יש לו נגרייה ייחודית, שבה הוא יוצר ומגלף פריטים עוצרי-נשימה, ברובם בעלי הקשר לתנ"ך. בין היתר הוא יוצר חנוכיות גדולות עם סיפורים מהתנ"ך, אמנות יהודית לסוגיה, כמו גילוף דמותו של שמשון הגיבור, ואפילו רימונים לספרי תורה. כך למשל, הוא סיים השבוע לעצב חנוכיית עץ גדולה ומרשימה, בגובה של 1.20 מטר, שלאור ההתרשמות ממנה, ביקשו חברי הקיבוץ שתוצג ב"פינת החג" שלהם בפני כל העוברים והשבים. מלבד זאת, הוא גם עובד כמורה למלאכה עבור נערים, שמגיעים אליו לנגרייה פעמיים בשבוע ולומדים ליצור יחד איתו פריטים ייחודיים מעץ.

לכל חנוכייה סיפור משלה

למסע האיסוף יצא פז לפני כ-25 שנים, דווקא עם הגדות של פסח. בהמשך הוא הרחיב את תחום האיסוף עד שהגיע גם לחנוכיות, ונכון להיום הוא כבר אחד האספנים הכי מוכרים בארץ ובעולם. "עניינו אותי מאוד שינויים שעברו על עם ישראל במשך הדורות, ובהמשך זה הפך לאיסוף אינטנסיבי של פריטים מכל מיני תקופות ממש. זה התחיל למעשה מ"שריטה" והפך לדרך חיים. אספנות מלווה באורח חיים של חיפוש וגם קשר עם הרבה אספנים אחרים. יש לי למשל כמה חברים טובים, שהם אספנים של דברים אחרים כמו שטרות".

נכון להיום, יש לפז באוסף מאות חנוכיות מתקופות היסטוריות שונות - ממלחמת העולם השנייה, השואה, תקופת ההעפלה והקמת המדינה. פז מסביר שניתן לראות דרכן הרבה שינויים שעברו על עם ישראל במשך השנים: "מה שמעניין הוא שאפשר ממש לראות שבעבר לרוב החנוכיות היו רק שתי צורות מסורתיות - האחת של מנורה שעומדת, בדומה למנורה שהייתה בבית המקדש, והשנייה - חנוכיות עם דופן אחורית. לעיתים שולבו בהן גם צורות גאומטריות או שילובי חיות כמו נשרים, אריות ולפעמים אפילו האייל מעקידת יצחק. אבל בכל מקרה, הכיתוב ´הנרות הללו קודש הם´ כיכב על רובן ככולן. שנים אחר כך, עם העלייה לארץ ותחילת המפעל הציוני, היה אפשר לראות ממש מהפך - פתאום החלו לעצב חנוכיות עם מוטיבים אחרים לגמרי - מפת ארץ ישראל כרקע לדוגמא, אניות, חיילים וסמלים דומים שייצגו את רוח התקופה.

"פתאום נתנו ביטוי גם לגבורות המכבים. יש לי אפילו חנוכיות עם טנק, קת של רובה או חנוכייה מתקופת ´הבריגדה היהודית´ - לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה, שהתנדבו לצבא הבריטי שנלחם נגד הגרמנים. לקראת חנוכה הם ייצרו חנוכייה מיציקת אלומיניום. מה שמעניין הוא שרואים בדופן שלה את שער טיטוס, שהחריב את בית המקדש וגנב את כליו, וכשחזר לרומא לקח איתו שבויים יהודים, ביזה אותם וערך איתם תהלוכת ניצחון ברחבי העיר למול כל נתיניו. בהמשך בנה את ´שער הניצחון´ ברומא לזכר המאורע, שקיים עד היום. בחנוכייה, שעוצבה בדמות השער, רואים בצורה מאוד סמלית, מתחת לשער, דווקא חייל יהודי שמניף דגל עם סמל שלנו. מרגישים דרך הסמליות בחנוכייה הזאת כמה החיילים האלה היו חדורים במוטיבציה ורגשי נקמה כלפי הגרמנים שטבחו בבני עמם, כמה הם האמינו בתקומה שלנו ונלחמו עליה".

מכל מאות החנוכיות שאספת במשך השנים, האם יש חנוכייה שאתה קשור אליה במיוחד?

"אין חנוכייה שאני קשור אליה במיוחד. אולי אלה החנוכיות שעמלתי עליהן וייצרתי בעצמי, כמו למשל חנוכיית פלמ"ח, שהציעו לי עבורה המון כסף אבל קשה לי מאוד למכור אותה, או חנוכייה שעשיתי לפני שנה לזכר השואה, של אֵם שמחזיקה ילדה והן עומדות ליד אפר ומדורה; או חנוכייה בצורת גדר של מחנה, ועוד כל מיני חנוכיות. אני קצת יותר קשור לחנוכיות שאספתי עם השנים שיש להן אמירה וסיפור מעניין במיוחד, וגם אלה שאני יודע שהן ממש יחידות ששרדו, ואני זה שזוכה לשמור אותן".

איך בכלל מגיעים לחנוכיות ישנות כל כך?

"אני מסתובב קצת בעולם במסגרת החיפוש שלי, ולפעמים מוצא בירידים או שווקים ישנים איזו חנוכייה נסתרת עם חיילים ושער טיטוס למשל. אבל המרכז שבו אפשר למצוא פריטים נדירים כאלה היום הוא רק ארץ ישראל. היום בארץ כבר יודעים עליי שאני אספן כבד של ´החייל היהודי´ - דרך חנוכיות ועוד מגוון פריטים. זה טוב כי ישר מגיעים אליי, אבל מצד שני גם לא כל כך טוב כי אז אנשים גם יודעים לדרוש סכומים גבוהים יותר מאספן. אנשים רבים, שהם למשל ילדים או נכדים של אנשים שנפטרו, עושים סדר ב´בוידעם´ שלהם ומגלים המון ענתיקות שהם לא היו מוצאים בדרך אחרת. הרוב בכלל לא יודעים איזה אוצר יש להם בבית, משליכים את זה לזבל וככה נגמר הסיפור, אבל למזלי, חלק מספיק חכמים לנסות לבדוק את הערך ההיסטורי שיש לענתיקות האלה. לפעמים אני מוצא הרבה דברים גם בשוק הפשפשים".

איזה שוני אתה רואה בין החנוכיות העתיקות שאתה אוסף לסגנון שמייצג את התקופה שלנו?

"בחנוכיות של היום, מ-20 השנים האחרונות, רואים כבר עיצוב שמתחיל להיות משהו אחר. יש לו אמירה אחרת, אמירה של מודרניזציה. הן עשויות ברובן מחומרים מבריקים, נירוסטה, זכוכית, נקיות מעיטורים, כשהעיצוב שלהן סמלי בעיניי לאמירה של הדור שלנו - ´אנחנו מתקדמים הלאה, אנחנו במודרניות´. בכלל, דרך חנוכיות אני חושב שניתן ממש לראות את המהפך שהתרחש  בנו כאנשים, עם השנים".

אוסף חנוכיות זה לא משחק ילדים

החנוכיות הראשונות באוסף של פז הן חנוכייה של נס פך השמן וחנוכיות דופן ממרוקו; החנוכייה הכי עתיקה באוסף: חנוכייה מסוף המאה ה-19. לכאורה, היה אפשר לחשוב שמדובר בתחביב נחמד שמסב לפז הרבה נחת. אבל הוא מתאר גם המון רגעים קשים בעיסוק הזה. "עצם הבחירה שלי באיסוף פריטים שמקושרים ל´חייל היהודי´, זה נושא שמאוד מקושר לתקופות לא פשוטות בכלל בעם ישראל - תקופות של מאבקים, של קשיים, של פליטים, עקורים ושואה. יש לי אגדות וחנוכיות ממחנות, ויצא לי לפגוש בהמון ניצולים או ילדים של ניצולים, שסיפרו לי את הסיפורים שמאחורי הפריטים. הרבה פעמים הם גם ממש סיפורי החיים שלהם, בקטעים הכי קשים שלהם, אלה שחרשו את הקמטים העמוקים ביותר בפניהם. לפעמים יש תחושה שזה מספיק, שממש קשה מנשוא להיחשף לסיפורים כאלה. במהלך האספנות אני מעלה דברים שרוב האנשים מדחיקים. כשהם פותחים את ה´בוידעם´ שלהם ומוציאים לי משם חפצים עתיקים, נפתחת איתם גם איזו תיבת זיכרונות מהסוג שהם בורחים ממנה כל החיים, וזה לא קל להיחשף לסיפורים כאלה, במיוחד אם אתה חי את זה. זה נוגע בך מאוד".

נוסף על הקושי הרגשי הכרוך באיסוף, פז מסביר שיש צורך להשקיע גם בתחזוקת האוסף. את האוסף שלו למשל, הוא מאכסן בחלק נפרד של הבית, בחדר מיוחד, בוויטרינה שבנה במיוחד, עם בקרת לחות ואמצעי מיגון שונים ברמה גבוהה מאוד.

מעבר לכך, הוא מוסיף שכאספן רציני הוא חושב ש"מה שחשוב מאוד באיסוף, מלבד האיסוף עצמו, הוא הלימוד. אף שאני נמצא בתחום כבר עשרים שנה - אני תמיד טוען שצריך להמשיך וללמוד, כל יום לפחות חצי שעה או שעה. לפתוח ספרים וללמוד קצת היסטוריה, שהרבה ממנה אני לומד גם דרך הפריטים".

בעתיד אפילו יבנו כאן בית כנסת

מלבד העיסוק ההיסטורי של פז, יש גם לא מעט חיפוש אחרי רוחניות, למרות הבית החילוני שבו גדל. בני משפחתו של פז אמנם לא הקפידו על שמירת מצוות, אולם אביו של סבו היה רב, ונהג לנסוע כל יום במרכבה עד יוקנעם, מרחק לא קטן, כדי לזכות להתפלל במניין. 

כנראה התפוח לא נופל רחוק מהעץ, כי גם בהיותו ילד שגדל מרחק שנות אור מכל הוויה יהודית אמתית, בקיבוץ משמר העמק של השומר הצעיר, כשהוא נכנס ל´אוסף´ הזיכרונות הפרטי שלו מילדות לגבי חג החנוכה, יש בכל זאת משהו שנוגע חזק במסורת היהודית. "אני זוכר שכשהייתי ילד נהגנו להדליק אני ואחי עם ההורים את החנוכייה. תמיד אהבנו לשחק אחר כך בדונג של הנרות, וממש נהניתי מהחג הזה. גם בחדר האוכל שלנו בקיבוץ אני זוכר שתמיד חילקו לנו סופגניות".

בהקשר הזה, הדתי, יש לפז הרבה מה להוסיף: "נכון שהקיבוץ שבו נולדתי הוא אחד המעוזים הכי חזקים של השומר הצעיר, ואמנם אף פעם לא לימדו אותנו שהחברה הדתית ועולם היהדות שייכים אלינו באיזושהי צורה, אבל אני לא חושב ככה היום. העובדה שאני אדם חילוני לא סותרת שום דבר. אף אחד לא ייקח ממני את 2000 השנים של המשפחה היהודית שלי, שאני נצר שלה! אף אחד לא יכול להגיד לי חלילה שאינני יהודי! היהדות בהחלט מדברת אליי. אני קצת מנסה לשמור, משתדל לחגוג את החגים ואפילו לצום בכיפור וללכת לתפילות.

"אני אדם מאמין. בסך הכל אנחנו באים והולכים בעולם הזה לזמן קצר מאוד, וכשאדם מתבונן בחיים שלו, כשהוא לרגע עם עצמו לגמרי לבד בסוף היום - עמוק בפנים הוא מרגיש ש´זה לא זה´, שמשהו חסר לו. בימים עברו אני זוכר שהיו כאן הורים שאחד הבנים שלהם חזר בתשובה, ורק מהבושה הם לא יכלו להסתובב בקיבוץ. אבל היום, אף שהשומר הצעיר ניסה לזרוק את הכל, כולנו איפשהו מתרככים וחוזרים לזה. יש פה קבוצה די גדולה של אנשים שמתפללים, שצמים בכיפור וחוגגים את החגים, ואפילו כמה שחזרו בתשובה ממש, ועברו להתגורר בצפת ובירושלים. אני מאמין שמתישהו בעתיד הלא רחוק אפילו יבנו כאן בית כנסת".