משרטטי ההיסטוריה

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" – במילים אלו פותחת הפרשה. חכמים במדרש כותבים - "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקדוש ברוך הוא, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".

עשרות שנים שליעקב אין מנוחה. הוא ברח מעשיו, עבד אצל לבן עשרים שנה כשלבן מרמה אותו ללא הפסקה, הוא נאבק עם שרו של עשיו ונותר צולע, אשתו נפטרה, דינה ביתו עונתה על ידי שכם בן חמור. כשסוף סוף יעקב מגיע לארץ ישראל. מה הוא רוצה? קצת לישב בשלווה, הוא רוצה לעבוד את אלוקים מתוך יישוב הדעת אחרי עשרות שנות סבל – והנה "נוחתת" עליו הצרה של יוסף, "ויתאבל על בנו ימים רבים ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם" (בראשית לז, לה).

לכולנו יש תקופות קשות וחשוכות. לא תמיד בכזו עוצמה אך יתכן שבזעיר אנפין כן. כולנו רוצים לישב בשלווה אך לעתים קרובות קופץ עלינו "רוגזו של יוסף" - כל אחד וניסיונותיו הוא - והשלווה נותרת בתור חלום מתוק בלבד.

פרשת השבוע, פרשת וישב והבאות אחריה, העוסקות בניסיונותיהם הקשים של האבות הקדושים, נועדו עבורנו – צאצאיהם. מקרי אבותינו ואופני ההתמודדות שלהם נוסכים בנו כוחות ומעניקים לנו את כלי ההתמודדות שאנו זקוקים להם במלחמתנו אנו, דור דור ומלחמותיו, איש איש וניסיונותיו..

נצטט את דבריו של הרמב"ן: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם, יצחק ויעקב והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריך הכתובים בסיפור המסעות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד" (רמב"ן פרשת לך לך, יב, ו). בהקדמה לספר שמות הרמב"ן מוסיף: "ובמקרי האבות כולם, שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכול מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם".

הרעיון בא לידי ביטוי בצורה חזקה באחד הסיפורים היותר מפורסמים שעל פי המסורת התרחשו בתקופת שלטון היוונים בארץ ישראל, תחת שלטונו של הקיסר אנטיוכוס. כוונתי למעשה מסירות הנפש של חנה בת נחתום, המעשה מובא במדרש איכה (א, נ) (מעשה דומה מובא בתלמוד מסכת גיטין (דף נז) על חנה ושבעת בניה, לדעת הרבה מפרשים אלו שני מקרים נפרדים בשתי תקופות שונות).

לחנה בת נחתום היו שבעה ילדים שמסרו את נפשם על קידוש השם. הקיסר תפס אותם והכריחם להשתחוות לפסל והמדרש מתאר כיצד ילד אחר ילד העדיפו למסור עצמם להריגה ולא לבגוד בקדוש ברוך הוא.

ברשותכם אדלג על חלקו של הסיפור ואגיע לילד השביעי. "הוציא השביעי והוא היה קטן שבכולן. אמר בני השתחווה לצלם!, אמר לו: חס ושלום, אמר לו למה? אמר לו שכן כתוב בתורתנו (דברים, ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... אמר לו קיסר, אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה, ואתה קטן לא שבעת ימים ולא שבעת חיים ולא ראית טוב בעולם, השתחווה לצלם ואעשה בך טובות, אמר לו: כתוב בתורתנו (שמות ט"ו) השם ימלוך לעולם ועד ואומר (תהלים י) ה מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו, ואתם בטלים ואויביו בטלים, בשר ודם היום חי ולמחר מת, היום עשיר ולמחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים... מיד גזר עליו להורגו, אמרה לו אמו בחיי ראשך, קיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו... אמרה לו בחיי ראשך קיסר הרגני תחלה ואחר כך הרגהו, אמר לה קיסר איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם (ויקרא כ"ב) ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אמרו לו שוטה שבעולם כבר קיימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד? מיד צווה עליו להרגו".

מסירות נפש מופלאה של ילדים!

כעת הגענו לנקודה. "נפלה אמו עליו, והייתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה לו - "בני, לך אצל אברהם אביכם ואמור לו, כך אמרה אמי, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות... עד שהייתה מנשקתו ומחבקתו, גזר עליו והרגוהו עליה".

כל מי שקורא את הדברים תמה, איך יתכן שילד קטן מסוגל כך לומר, מאיפה יש לו תעצומות נפש כה גבוהות?

את התשובה לשאלה זו עונה אם הבנים עצמה – "לך אצל אברהם אביכם וכו", חנה שלחה את הילד הקטן לומר לאברהם תודה על כך שבזכותו ילדיה עמדו בניסיון ולא השתחוו לצלם, אתה – אברהם, כך שולחת לו חנה, האבא ומקור הכוח למסירות הנפש של כל צאצאיך אחריך... גם עמידתם האיתנה של ילדי, הם תולדות של אבא אברהם...

רבי חיים מוולאזין בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות (פרק ה, משנה ב) כותב את הדברים באופן נפלא. המשנה אומרת "בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם". מדוע רק כעת אברהם מקבל את התואר "אבינו"? הרי משנה אחת קודם לכן כתוב "עשרה דורות מנוח ועד אברהם ולא נכתב עליו "אברהם אבינו"...

וכך כותב רבי חיים: "כאן אמר אברהם אבינו ולמעלה אמר מנח ועד אברהם (אבות פ"ה מ"ב) ולא אמר "אבינו", ירצה בזה על פי מה שנכתב (משלי כ, ז) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה ניסיונות היו להישיר הדרך לפנינו".

כעת מבינים אנו מדוע יעקב לא יושב בשלווה בעולם הזה – יעקב סולל עבורנו את הדרך...

נעלה שלב.

הדברים נכונים מאוד, קיבלנו כוחות מאבותינו. אולם פרשתנו, פרשת וישב והבאה אחריה מעניקות לנו זווית ראיה נוספת.

פרשת וישב מספרת את סיפורם של שלוש דמויות מפתח בעם היהודי אשר ירדו ירידה אחר ירידה ואלמלא אמונתם האיתנה בבורא, עולמם היה חושך בעדם...

הראשון הוא כמובן – יעקב, בו פתחנו את מאמר זה.

השני הוא יוסף. אי אפשר לדמיין אילו ניסיונות הוא עבר. אחיו רצו להורגו, לבסוף השליכוהו לבור חסר כול ומכרו אותו לעבד... רק כדי שנבין לאיזה "בוץ" נפל יוסף, נביא את הפסוק הבא: "ויוסף הורד מצרימה, ויקנהו פוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים, איש מצרי, מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה" (בראשית לט, א). הפסוק תמוה משתי סיבות. שני פרקים קודם, בפרק לז פסוק לו כבר נכתב "והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים", מדוע הפרטים נכתבו שוב? שנית, שלושה תארים נקשרים סביב פוטיפר – א. סריס פרעה. ב. שר הטבחים. ג. איש מצרי. מה פשר הדברים?

התורה רוצה להדגיש לאיזה "בור עמוק" יוסף "נפל". קודם כל עצם העובדה שהוא עבד - למי שיודע מהו מושג עבדות של פעם. מעבר לכך, יוסף נמכר ל"סריס פרעה", להיות עבד של סריס פרעה זה הרבה יותר גרוע מעבד רגיל, עבד רגיל יכול איכשהו לתכנן בריחה, אולם ככול שהאדון יותר נכבד, יכולת הבריחה קשה שבעתיים... וכדי שנבין את מידת רחמיו של שר זה, מדגישה התורה שהוא היה "שר הטבחים", מתרגם האונקלוס – "רב קטוליא", התליין הראשי של פרעה... ובנוסף לכל זה מדגישה התורה "איש מצרי", המצרים כידוע היו פרוצים מאוד בעריות, והוא היה איש מצרי בכול ישותו...

זאת הסיבה שהפסוק כותב פעמיים "ויוסף הורד... אשר הורידוהו שמה...", ירידה אחר ירידה...

הדמות השלישית היא יהודה.

"ויהי בעת ההיא, וירד יהודה מאת אחיו" (בראשית לח, א). באמצע "סיפור המתח" עם יוסף מכניסים את הסיפור של יהודה. מדוע? כותב רש"י בשם חכמים במדרש: "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".

האחים האשימו את יהודה בכל סיפור המכירה. האחים מורידים אותו מגדולתו ומנתקים את הקשר עמו. יהודה יורד מגדולתו. אשתו נפטרה ושלושת בניו מתו בעודו בחייו, כעת הוא מרגיש היטב מה זה צער של אב שכול, הוא קולט מה מרגיש אביו...

הכדור לא נעצר כאן. יהודה פוגש אישה, הוא לא יודע שזו תמר כלתו, כעבור שלושה חודשים מתברר ליהודה שתמר מעוברת, והוא אומר שתי מילים - "צדקה ממני", שתי מילים שלא כל אחד היה מסוגל לאמרם...

כולם שרויים בחושך. יעקב, יוסף ויהודה...

יש לי שאלה: מה עושה הקדוש ברוך הוא באותו זמן, איך הוא רואה את הדברים?

אצטט בפניכם מדרש קצר, מרגש ביותר: "רבי שמואל בר נחמן פתח ואמר: שבטים היו עסוקיןבמכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו (על שבלבל יצועי אביו), יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה...". כולם בצער – "והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח" (מדרש רבה, בראשית פה).

זה האור שבתוך החושך.

מילה אחת נותנת את התשובה: "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית לז, יד). כותב רש"י בשם חכמים במדרש "והלא חברון בהר? אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

כשיוסף מחפש את אחיו והוא לא מוצא אותם, שולח אלוקים מלאך שיראה לו היכן הם כדי שבסופו של תהליך יוסף יובל למצרים ("וימצאהו איש ויאמר לו..." - "איש זה גבריאל" - רש"י), יש כאן תכנית. יוסף יורד למצריים, כעבור תקופה הוא יהיה שליט ויעקב ובניו ירדו לשם בכבוד גדול, וממעשה זה נוצר תחילת התהליך של התהוות עם ישראל...

יהודה לא מבין מה רוצים ממנו, ובסופו של דבר ירידה זו הביאה את אורו של משיח, שהרי תמר הולידה את פרץ וזרח, ולזרח נולד בן ממנו נולד דוד מלך ישראל...

דומה הדבר לאדם שמביא אריג יקר לחייט והוא לא מבין מדוע החייט גוזר ומשחית את הבד היקר, כל מה שחסר לאדם הפשוט הם כמה ימים עד שהחייט ישלים את מלאכתו...

יעקב לא מבין מדוע דינה בתו נלקחת לשכם ומתענית תחת ידו, אבל אלוקים מתכנן כאן משהו. דינה מתעברת משכם, היא מולידה את אסנת. אסנת עוזבת את משפחת יעקב ו"מתגלגלת" למצרים, לא לפני שנתנו לה טס מזהב ובו חרוט "אסנת בת דינה בת יעקב" שתזכור את זהותה.

יש במצרים את יוסף, גם הוא צריך להתחתן, הלא כן? את מי ייקח לאישה?

אה, הבנו.

כמו הזרע שצריך להירקב באדמה על מנת לצמוח מחדש, כך היה צריך את כל הירידה הזאת כדי להוליד את זרעו של משיח ושל עם ישראל. חייבים לזכור תמיד שהיד המכוונת פועלת, שאנחנו לא לבד, יש השגחה ויש תכלית לכל הפעולות. דווקא מתוך החושך הגדול יכול לעלות אור חדש על העולם.

כעת נבין את תשובת הבורא למשה רבנו. משה רבנו אומר לבורא "הראני נא את כבודך" (שמות לג, כג), ענה לו הבורא "וראית את אחורי ופני לא יראו", רק "את אחורי" תוכל לראות – רק בחלוף תקופה, אחרי הכול, יוכל האדם להבין מדוע הוא סובל, אולם "את פני" – לפני שהכול מסתיים, קשה מאוד לראות...

נסכם את המסרים מפרשה זו: כולנו קבלנו כוחות להתמודדות מול סערות החיים מאבותינו, וכשאנו בתוך הים הסוער עלינו לדעת שיש יד מכוונת שמובילה בסופו של דבר את האונייה לחוף מבטחים, אל החוף המיועד...

פרשת וישב מגיעה בדרך כלל בסביבות חנוכה, כדי לרמז לנו על המהות הרוחנית של החג. דווקא כשהדברים נראים הכי חשוכים, זה הזמן לעבודה, זה הזמן למסירות נפש. ואז מתגלה גם האור הכי גדול. האור שמאיר בחנוכה בעת הדלקת הנרות מאיר לכל יהודי, אפילו לפשוט שבפשוטים...

היוונים רצו להחשיך את עיניהם של ישראל מהתורה. ישראל, הקב"ה והתורה אחד הם, והיוונים רצו לנתק את הקשר הזה. המלחמה הייתה מלחמת תרבות רוחנית. יון (אותיות נוי) מייצגת את כל החיצוניות שבעולם, את היופי החיצוני. הם ניסו למשוך את עם ישראל אל עבר החיצוניות הזאת, המנותקת מכל תוכן אמיתי. תנועת ההתייוונות הלכה וגדלה, היה מקובל להיות מתייוון. יהודים רבים אימצו את אורח החיים הזה.

למרות העובדה שעדיין היה בית מקדש בירושלים, חושך גדול ירד על עם ישראל.