"כל מה שאני רוצה הוא לדעת לתת חום ואהבה"

הניה שלום רב!

מאחר והזכרת מספר פעמים את החשיבות של הערכת הזולת ומתן חום והתייחסות, רציתי לדעת איך לומדים לעשות את זה. הורי אנשים נפלאים וטובי לב, אבל גם סגורים מאוד. הם לא רגילים לבטא רגשות, ואין מושג של מגע קרוב ומלטף. הרגשנות נתפסת כחולשה או כמשהו זול ורחובי. נראה שזה עובר בירושה, כי גם אני אינני מסוגלת כמעט לבטא רגש גם לא בשמחות וכדומה. זה מפחיד אותי (בעשרים שנות חיי לא קיבלתי ולא נתתי זאת אף פעם). יש בי סגירות שאני רוצה מאוד לצאת ממנה. לפעמים אחיותיי הקטנות ניגשות אלי ואני חשה שהן צמאות לחום ורוצה לתת להן, אבל לא תמיד אני מצליחה להתגבר על המחסום הפנימי המונע בעדי. אני עושה הרבה למען אחרים וגם יודעת להרגיש את השני, אבל לא מראה את זה כלפי חוץ, כי אני מאוד רגילה לדכא רגשות. שמעתי שמי שלא קיבל זאת אינו יכול לתת וזה מחריד אותי. האם חייב להיות שגם בייתי יבנה כך? אני רוצה למנוע זאת בכל מחיר. מתוך ניסיוני ראיתי עד כמה שזה דרוש!

בתודה, בני ברקית      

להניה, שלום רב!

בילדותי גדלתי בבית שמבחינה כלכלית, ברוך ה', לא היה חסר בו דבר. אמי מורה זה 25 שנה והיא מסורה לעבודה בצורה מוגזמת. היא גם "חולת ניקיון". נתונים אלו גרמו שהבית יהיה מאוד מתוח ועצבני. יתרה מזו, בבית לא ניתנו לילדים כלל חמימות או רגש. בילדותי תמיד הרגשתי שחסר לי משהו ואני ממורמרת, אך לא ידעתי להצביע על הבעיה. ככל שהתבגרתי וראיתי בתים שונים, ידעתי שההורים כל כך עסוקים בחוץ עד שאין להם זמן ואפשרות להשקיע, ולו במינימום, בילדים. כיום אני נשואה, ברוך ה', ואם ל- 4 ילדים. כיוון שאני מודעת לבעיה שהיתה לי וכל כך הציקה לי, אני מעוניינת להעניק ולהשפיע בביתי שפע של חום, שלווה, אושר וכו'... אך איני יודעת כיצד!... אני לא מסוגלת. אני מרגישה מרוקנת מאלו. האם תוכלי לסייע לי ולהסביר כיצד ליצור בבית אוירה שלווה, נעימה, חמה ולבבית?

אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי. בתודה מראש, ברכה

* * *

רוב תודות על ההזדמנות שנתתן לי לדבר על נושא כה חשוב: אהבת בני הבית. מכתביכן דומים וגם שונים. אחת מתארת מצב של סגירות, אנשים נפלאים, טובי לב, שאינם רגילים לבטא רגשות במעשים, וזה עבר אליה. היא אינה מצליחה להתגבר על המחסום הפנימי ולהביע רגשות. עם זאת, היא יודעת להרגיש את השני ולהתייחס אליו בהתאם.

זה אכן קושי, אבל יותר קשה כשאין חשים בכלל רגש כלפי הזולת. כשגדלים לא רק עם חוסר ביטוי רגשי וגופני של חמימות ורוך, אלא גדלים בלעדיהם ממש, כשהם פשוט אינם, ולא רק - לא באים לידי ביטוי.

כשעסוקים עיסוק מוגזם בעבודה, בנקיון, בחובות, אכן ישנה אווירה של מתח ועצבנות, ואין תחושה של קבלה, אהבה וחמימות, ואז קור וצינה מורגשים בחלל. הדבר אינו אומר שההורים "לא בסדר". בלי לשפוט אותם, זה פשוט מה שהם ידעו. הם לא נתנו מה שלא יכלו לתת, אולם נתנו בשפע מה שיכלו - כל דבר חומרי. לכן, על אף ששתיכן מדברות על אותו עניין, נראה לי בכל זאת שמקומכן קצת שונה.

הלא את, ברכה יקרה, מתארת את עצמך מרוקנת מיחס של אהבה וחום. יש הבדל בין כלי מלא אבל סגור, שהחותם שעליו אינו מאפשר למה שבתוכו לצאת החוצה, לבין כלי ריק. כלי ריק דורש להתמלא וזה יותר קשה.

ואלייך, בני ברקית יקרה - כמה מעודד לראות שאת יודעת להבחין בין עיקר וטפל ולשים את האצבע על אחד היסודות הכי משמעותיים בגידול משפחה.

ההתייחסות הראויה וההרגשה הטובה, הן הכוח המניע, הכוח הבונה, התומך, המלכד והמחייה. במקום שיש אהבה אין מחסור במאומה, ובמקום שאין - גם אם יש הכל - התחושה היא של חסר. כבר אמרו חז"ל: "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממי שמשקהו חלב".

בעבודתי אני נפגשת עם כאלה המנסות להתמלאות ולהשתנות, ואני שומעת לא פעם התבטאויות מעין: "לא היה חסר לנו כלום, אמא נתנה לנו הכל. אף פעם לא חסרה ארוחה חמה, בגד נקי, בית מטופח - אבל היא לא ידעה לתת יחס של קירבה ואפילו לא לומר מילה טובה וחמה". אנו מנסות ביחד להבין את אמא, בלי להאשים, ומתברר שהיא לא נתנה חום כי גם היא לא קבלה אותו (בגלל יתמות או מלחמה). ואז, מנסים להתמלאות באהבה מבפנים ופשוט להתחיל לבטא, תחילה במנות קטנות, את אהבתנו לילדינו.

מה אומר לכן, שזה קל ופשוט?! הלוואי.

הלוואי ויכולתי לתת כמה עצות חכמות שתשנינה את הכל. העצה הכי פשוטה והכי חכמה היא לומר: "תני את היחס לבתך, הרעיפי עליה חום - מה הבעיה? אינך יכולה לעשות זאת סתם ככה בפשטות?". "הלוואי שיכולתי", את אומרת, "איני יודעת כיצד, איני מסוגלת".

כן, ממש ככה. ההרגלים הללו הם מאוד בראשיתיים, ראשוניים ומושרשים בתוכנו עמוק עמוק, וכדי ליצור שינוי קטן צריך להשקיע המון. התחילי לתת מנות קטנות של מגע, מילה טובה, חיוך אוהד וכד'. אף אם זה מנוגד לטבעך - קחי אחריות! יש לך בחירה חופשית להיות מה שאת בוחרת להיות. התחילי, כי זו ההשקעה הכי כדאית בעולם לילדים. אם זה מאוד חשוב לך, אז אולי בכל זאת כדאי להשקיע המון ולצפות למעט. להתאמץ הרבה ולזכות במשהו, בלי אשמה ובלי השוואה - למה איני כמו רחל ושירה ואיילה, הרי הן כל כך חמות ושופעות ומעניקות. הן כאלה ואת אחרת - השלימי עם זה והתחילי לשנות ולהשתנות בצעדים קטנים.

* * *

הבעיות הקשות בעולמנו אינן סבל, עוני, רעב או כל פגע אחר - הבעיות הקשות הן בעיות של אנשים שגדלו ללא יחס והערכה. כשגדלים עם חמימות, לא מפנים גב לכואב ולסובל, ונרתמים לעזור. אנשים אוהבים אינם פוגעים בזולת, אינם לוחמים זה בזה, ואינם מנצלים לרעה את זולתם, גם אם יש קושי אובייקטיבי, והבורא הביא עליהם מחלה, תקלה או פגע רע, הם נותנים כתף לעזור זה לזה, מעודדים ומתעודדים. אם יש בתוכם חמימות מבפנים, הם יכולים לקבל ביתר קלות את מה שקורה להם עם יותר אמונה וקבלה, ולומר: "כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד" (כל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה).

כל בני האדם זקוקים להתייחסות אוהדת. במחקרים על ילדים שנמנעה מהם כל צורה של אהבה אנושית, נמצא שלא ניתן היה לשקמם. במקרים בהם שלילת ההתייחסות היתה קיצונית, הם אף לא האריכו ימים... זו זכות אנושית בסיסית ותנאי להישרדות. לילדייך הזכות לדעת ולהרגיש שאת דואגת להם, דורשת בטובתם ורוצה בהם. כדי לקבל תחושה זו הם זקוקים למנה גדושה של קשר אנושי בסיסי. הצורך להרגיש אהובים קיים תמיד, הוא רק מקבל צורות שונות: יחס לבבי אמיתי, שיחה כנה, התבטאויות כמו: "אני אוהבת אותך", "את נהדרת", "את הילדה הכי נפלאה בעולם" - ילדים זקוקים לשמוע מילים כאלו. זה מפתח בהם תחושה של ערך עצמי ורגשות חיוביים למשך כל החיים. ככל שנעניק זאת יותר, כן נעזור להם להתמלא בחמימות, וככל שתהיה להם ממנה יותר, כן יוכלו להעניקה גם לאחרים.

ילד שאינו זוכה למגע חיובי ובמקום זה מקבל מכות - ומכות הן גם מכות רגשיות: ביקורת ללא הרף, נזיפות, טרוניות, קינטורים: "עד מתי לא תלמד לקח?", "תראה את אחיך לעומתך", "כל החברים שלך... ואילו אתה" - ילד מפנים את זה ומסיק שאם כך מתייחסים אליו כנראה זה מגיע לו - שהוא אפס, שהוא שלילי, ושאין לו מקום בעולם. הוא לומד לשנוא את עצמו. האם ילד כזה יכול לאהוב את זולתו? האם זה פלא שהוא יחוש תסכול, ייאוש, מרירות, קנאה, טינה ושנאה?!

ואם מדובר בילדה, ילדה כזו מתבגרת והופכת לאמא. כל אמא אוהבת את ילדיה, נכון, זה חוק טבע שהקב"ה חקק, אבל לפעמים התכונה הזו מאוד חבויה וכבויה. קשה לנו להודות בזה, וזה דורש מודעות עצמית מאוד גבוהה ואומץ רב לראות את הדברים נכוחה - לבדוק עמוק עמוק פנימה ולראות כמה יחס והערכה יש בנו באמת, אפילו לקרובים אלינו ביותר.

ילדים חשים את זה שהם פחות אהובים בלי מילים. יש להם חיישנים לחוש זאת, וכשהם מרגישים פחות אהובים וגדלים עם התחושה הזו, הם לא יכולים לאהוב ולהביע אהבה, ואז חייהם קשים להם וקשים לזולתם.

במקום שאין הערכת לב פנימית, יש כעס, מרירות, שנאה, קנאה, אשמה, צינה וטינה... על עצמי ועל זולתי. מה הפלא? אם לא אהבו אותי, כנראה לא הייתי שווה את זה, ואם כך, אני שונא את עצמי ולא מגיע לי להיות בריא, מאושר ומצליח. גם כל העולם נראה לי מאיים ומפחיד בהעדר הערכה וחמימות. העולם הוא עויין, ומה הפלא שמרבית הזמן אני חש רגשות של תסכול, כאב, עצב, מרירות, טינה, שנאה?... איך אוכל להביע רוך וחמימות? לאלה לא נשאר מקום בתוכי... וכך המעגל הולך ומתחזק, הולך ומתעצם. טבעת החנק מתחילה לחנוק יותר ויותר. כשאדם חש מרבית הזמן רגשות שליליים ומחשבותיו מרבית הזמן שליליות, הוא הופך לטיפוס שלילי. טיפוס שלילי יוצר אנרגיה שלילית סביבו ומרחיקה ממנו את הסובבים אותו, גם את דורשי טובתו, ואז הוא מסכן וממסכן את הסובבים אותו.

אינני מדברת אליכן, הכותבות. אני מדברת בהכללה ובהגזמה על מנת להבליט את הדברים וליצור תהודה. המסקנה הנובעת מכך: כדי להתמלא בחום יש קודם כל לטפל ברגשות השליליים שלנו, בבחינת "סור מרע". להשקיע במודעות העצמית, לזהות את הרגשות שלנו, את המקור של הכאב והפגיעות - ולטפל בזה. זה דורש לראות את הילד הקטן הפגוע שבתוכנו בן ה- 3 או ה- 5, לחוש את כאבו, לומר לו שאנו אוהבים אותו ושהוא ילד טוב. כשאמרו לו פעם "ילד רע" לא התכוונו לכך באמת, וגם אם כן - הוא ייחס לזה יותך מדי כוח, והוא היום גדול ויודע שהוא לא רע, שהוא ברוא אלוקים, ה' אוהב אותו ורוצה שיאהב את עצמו וכך גם יוכל לאהוב את זולתנו. לראות את הנער או הנערה שבתוכנו, את הקשיים שעברנו בגיל ההתבגרות ולומר מילים טובות, מרפאות, ומעודדות... לראות את עצמנו בהווה כבוגרים ולומר לעצמנו מילים טובות, להשמיע לעצמנו הצהרות חיוביות מדי יום: "אני מוכנה לאהוב את עצמי ואת זולתי ללא כל תנאי - אהבה שאינה תלויה בדבר".

אם ישנם רגשות שליליים הקשורים להווה וליחסים בין-אישיים משובשים, יש ליצור דרכי תקשורת פתוחה, לדבר על הדברים, לגמור חשבונות ולשחרר.

אם את חשה כעס או אכזבה מצטברת כלפי ילדייך, זה המקום להתחיל לטפל בעצמך. במקום להתמקד במה שאינו כשורה אצלם, או אצל כל אדם אחר בעולם, נסי לשנות מחשבה. רגשות אלה נמצאים בתוכך וזו בעיה שלך - לא שלהם. אפילו אם את חשה שהם שביטויי הגנאי שאת משמיעה והמחשבות השליליות שאת חושבת נכונות - זה משום שהם בתוכך. שני גישה, בטלי את השנאה, שדרי את ההיפך המוחלט. תקיפות - בהחלט, סמכות - כמובן, אבל לא עויינות - רק אהבה והערכה, והם יתמלאו בה.

כשאני מדברת על אהבה עצמית איני מתכוונת, חלילה, לאגוצנטריות, אגואיזם, ראיית עצמי במרכז העולם וזלזול בכל הסובבים אותי. הכוונה היא לאהוב את עצמי מבפנים, לקבל את עצמי באופן בסיסי, לא להילחם בעצמי, להאמין שאני שווה, שאני בסדר כמו שאני ושיש לי זכות קיום בלי כל תנאי, כי הקב"ה ברא אותי בצלם. זו בלבד סיבה מספקת שתהיה לי זכות קיום בלי תנאים נוספים. להאמין שיש לי מקום בעולם, שלצרכים שלי יש מקום, ושמותר לי לדאוג לספקם בגבולות המותר ובהתחשבות עם הזולת. זוהי צורת קבלה בסיסית, ורק אז ניתן לקבל את הזולת ולאהוב אותו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך". אהבת עצמך הינה תנאי הכרחי לאהבת זולתך.

* * *

בנוסף, יש לעבור גם את גשר הסליחה. בלי לסלוח סליחה אמיתית לכל אלה שעדיין לא סלחתי להם - לא ניתן לאהוב באמת. זה מפליא לגלות, כאשר עושים עבודה פנימית אמיתית, לכמה אנשים עדיין לא הצלחנו למחול באמת, אולי ניזכר בחברה מהתיכון, שכמעט לא זכורה לנו, אבל עדיין אנו "זוכרים לה", ואולי השכנה שגרה בבנין עד לפני 10 שנים, והחנווני, ומנהלת בית הספר, וחברה שפגעה בנו קשות.... אם יש רבים כאלה שלא נוכל לחייך אליהם בפוגשנו אותם ברחוב, לא בגלל מצבנו הרגשי הרגעי, אלא משום שאנו "זוכרים להם" - לא נוכל למלאות את המצברים של האהבה בתוכנו.

אין דרך אחרת. כדי ליהנות מכוחה הכביר של אהבה - יש לסלוח, וככל שיותר מהר - יותר טוב.

למדי את עצמך להצהיר מדי יום: אני סולחת לכל מי שפגע בי או שחשבתי שפגע בי. ובקריאת שמע על המיטה להתכוון באמת: "הריני מוחלת וסולחת לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי". ישנו תרגיל הרפיה נפלא שניתן לעשות בעניין הסליחה. בזמן הרפיה אנו במגע עם התת-מודע שלנו ויש לנו כוח לתכנתו מחדש. תכנות המוח דומה לתכנות המחשב - מה שאתה מכניס אתה מוציא. בתרגיל זה אנו מגיעים להרפיה בדרך המקובלת ואז אנו לוקחים אהבה מליבנו ומזרימים אותה לכל הגוף. מזרימים אותה סביב עצמנו, סביב החדר, הבית, הרחוב ומקום העבודה. מרגישים את האהבה שופעת אל ילדינו, שולחים אליהם מחשבות של עידוד, קבלה ותמיכה.

כשאנו משגרים מחשבות אלה, אנו מקבלים אותן בחזרה. ראי בעיניך רוחך איך את מעודדת את ילדייך, מעניקה להם מחמאה ומחזקת אותם כפי שאת רוצה לעשות.

אני מאמינה בתרגילים אלו. הם משנים בתוכנו משהו עמוק, וכך ייקל עלינו יותר ליצור את השינויים במציאות. אם נצליח לראות את הדברים בדמיון, יהיה לנו הכוח לבנות מציאות חדשה. "סוף מעשה במחשבה תחילה". לכי בצעדים קטנים, וחזקי את עצמך על כל הצלחה קטנה. דברי על כך עם מישהו קרוב, התמידי בהצהרות חיוביות, והוסיפי עליהן הצהרות המתאימות לך: "אני משדרת מחשבות מעודדות לכולן, ויודעת שמחשבות אלו חוזרות אלי", "יש לי מערכות יחסים נהדרות עם כל הסובבים אותי", וכך בעזרת ה' תגיעי ליעד הרצוי.

בהצלחה!

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן