מדוע אסור להדליק אש בשבת?

שאלה: מדוע אסור גם בזמנינו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה/ההצתה נעשית כיום בקלות באמצעות גפרור או מצת, לחיצה על מתג או סיבוב מפתח הרכב וכדו`, ללא טרחה (כהקשת אבנים זה בזה וכדו`) כבזמנם.

תשובה: ראשית, אילו היה נאמר בתורה: ''לא תטרחו ביום השבת'', או ''לא תבצעו פעולה מעייפת ביום השבת'', השאלה אכן היתה במקומה. ועם זאת, היה חל איסור על כל פעולה מעייפת כגון העברת כסאות רבים או/ו כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים ומגשים גדולים העמוסים במטעמי השבת כגון בשבת-חתן או שבת-ברית, אם הם מעייפים את נושאיהם, ואפילו ללכת בעיר הליכה מעייפת של קילומטרים אחדים לביקור קרובים וידידים היה אולי אסור, שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, ובלבד שתהא לצורך השבת. מדוע אם כן הבערת אש בשבת אסורה? משום שנאמר בתורה: ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טירחה להבערה שאין עמה טירחה.

וההסבר פשוט. כאמור בתורה, אנו מצווים לשבות ממלאכה ביום השבת כדי להעיד על הכרתנו ואמונתנו בעובדה שהאלוקים ברא ויצר במשך ששת ימי המעשה את הבריאה על כל פרטיה, ושבת ממלאכה ביום השביעי. לא שביתה מטרחה, אלא ממלאכה. כלומר, מיצירה. הבערת אש היא מלאכת יצירה של אש שלא היתה כאן קודם, ואין שום הבדל אם המלאכה נעשית מתוך טרחה או בקלות רבה.

ייקל עלינו להבין זאת כאשר נתבונן בעובדה שהאלוקים לא טרח ו''התעייף'' בששת ימי המעשה, אלא ''בדבר (=בדיבור) ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם'' (תהילים לג, ו). ''כי הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד'' (שם, ט). וכמו שנאמר בתורה בפרשת הבריאה: ''ויאמר אלקים יהי... ויהי...''.

ברור אפוא שהתורה מגדירה את הבריאה בשם מלאכה על שם התוצאה שענינה יצירה וחידוש, ולא משום עייפות וטרחה. האלקים ברא ויצר מלאכה, ''ויכולו השמים וכו' ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה'' (בראשית ב, א-ב). ועל אותו משקל נאמר: ''לא תעשה כל מלאכה'' (שמות יט, י) ואין זה משנה כלל אם כרוכה טרחה בעשיית המלאכה או לאו. וכיצד נדע איזו פעולה מוגדרת כמלאכה היוצרת ומחדשת ואיזה אינה נחשבת כזו? (למשל, אריגה.

האם היא נחשבת מלאכה לענין שבת? הרי חוטי הצמר היו כבר בעולם אבל הרי מצד שני חיבורם על ידי האריגה יצר וחידש בגד שלא היה? אותה שאלה ניתן להציב לגבי תפירה, בישול, בניה, וכו'). לשם כך ניתנה התורה שבעל-פה5.

בתורה שבעל פה קיבלנו כי בהגדרת מלאכה לענין שבת, נכללות שלושים ותשע פעולות. משום כך הן על כל סניפיהן (ובלשון ההלכתית: המלאכות נקראות ''אבות מלאכה'', וסניפיהן ''תולדות''). אסורות בשבת. הנה למשל אחדות מהן: הזורע (אפילו תחב זרע אחד לאדמה. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה.

שהרי זרע זה יתחיל לנבוט!) הקוצר (אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. אין כאן טרחה, אבל יש כאן מלאכה. ניתוק הנקטף ממקום גידולו) המבעיר (אפילו הדליק גפרור או מצת או יצר ניצוץ באמצעות הנעת הרכב או לחיצה על מתג החשמל בשבת.

אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי יצר וחידש אש) המבשל (אפילו השליך גרגר אפונה אחד אל הסיר הרותח. אין כאן טרחה אבל יש כאן מלאכת מישול), הלש (כנ''ל) וכו'. נבין מעתה את הנאמר בתורה לענין מלאכת הבערה: ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה.

בכל מצב, עצם ההבערה מלאכה היא, ואסורה בשבת. על הסיבה שפסוק מיוחד נאמר לגבי מלאכת הבערה ראה בתלמוד מסכת שבת (ע, א). וראה עוד ביאורים נפלאים ברובד הדרש שבפרד''ס התורה, בספר הנודע ''מעיינה של תורה'' ספר שמות פרשת ויקהל.