מוות קליני: מחקרים ועובדות

בעולם כולו מוערך מספר האנשים אשר שבו לחיים לאחר מוות קליני בכשלושים מליון(!) איש. המפליא הוא שרובם ככולם מדווחים על חוויות דומות אשר חוו בעת תהליך מותם. חלקם אף יודע לספר על שהתרחש בסביבה הקרובה וגם הרחוקה של גופתם המתה.המספר הרב בדורנו של השבים לחיים מוסבר על ידי פרופסור קנט' רינג, פרופסור לפסיכולוגיה תודעתית באוניברסיטת קונטיקט ומייסד מחלקת חקירת ''תופעת כמעט מוות'' באוניברסיטה, בכך ש''טכניקות ההחייאה החדשניות בזמנינו החזירו אנשים רבים ממצב של כמעט מוות אל החיים''.

יש חיים אחרי המוות, טוענים - בפעם הראשונה - אנשי מדע רופאים ופסיכיאטרים שחקרו במשך שנים ארוכות חולים שנחשבו מבחינה רפואית למתים, וחזרו אחר-כך לחיים - מצאו קווים משותפים בסיפוריהם המעידים, לדבריהם, כי המוות אינו חידלון ד''ר ריימונד א. מודי, רופא צעיר המתמחה בפסיכיאטריה ובעל תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת ווירג'יניה מביא בספרו ''חיים לאחר החיים'' שיצא לאור לאחרונה, עדויות של אנשים ש''ראו את המוות''; חולים קשים או פצועי-תאונה שהוכרזו מתים אך נשארו בחיים כ''ניסים רפואיים''.

הם מספרים על ניסיונם בוואריאציות שונות, אך אלמנטים מסויימים משעות או רגעי ''הפטירה'' חוזרים בכל הסיפורים: מנהרה אפילה, אור גדול וחזק שהיה ''ישות'' שופעת אהבה ללא קץ. הישות דברה עמם בדרך של העברת מחשבות. הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם, הם ראו תמונות מהירות אך ברורות, מחייהם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו ''למטה''.

כולם סיפרו פרטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו ''נפטרו'' או על המכונית המרוסקת בה ''נהרגו'', פרטים מדוייקים עד לפרט הרפואי הקטן ביותר, והרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים איך קלטו אותם שעה שהיו מתים לפי כל כללי הרפואה ללא דופק, ללא נשימה וללא גלי-מוח ''ידעתי שאני נפטרת'', סיפרה אשה ש''נפטרה'', ''אך לא יכולתי לעשות דבר, כי אף אחד לא שמע אותי. יצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים ושמעתי את הרופאים ''מוותרים'' עלי, הרגשתי נורא, כי לא רציתי למות. פתאום ראיתי אור. הוא היה עמום תחילה אך התחזק.

זה היה אור עצום, קשה לתארו. הוא עטף את הכל, אך לא סינוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר-הניתוחים. כשהאור הגדול היה עלי - או נכון יותר, כשהייתי בתוכו - לא הבנתי מה קורה, אך כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, היתה לי הרגשה כאילו שאני מדברת עם אדם. אך זה לא היה אדם. זה היה האור שדיבר... שהתקשר. ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. היתה לי הרגשה כאילו אני נבחנת. הרגשתי כל-כך טוב. הרגשתי ביטחון ואהבה.

קשה לתאר, ...קשה להסביר'' עדה נוספת, סוזי הולדה, מתארת את ''כמעט המוות'' שלה כך: ''הוחשתי לבית חולים בחודש החמישי להריוני מכיוון שהייתי חולה מאוד. הרופאים היו בלחץ והחליטו על ניתוח קיסרי דחוף, אולם אני הייתי חסרת דאגה. אני חושבת שבשלב הזה כבר גמלה בליבי ההחלטה להסתלק... לאחר מכן אני זוכרת, שאיבדתי את ההכרה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני מביטה מעל גופי, כשאנשים רכונים מעליו.

אחר כך ראיתי עיגול מקרין אור לבן, ובתוכו אור כחול, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך האור הכחול. שלווה רוגע ויופי מוחלטים הקיפו אותי. התחושה היתה כמו לצוף. נשאבתי עמוק לתוך מנהרה, שבקצה היה אור, ובתוכה שמעתי קול מדבר אלי: 'האם את באמת חושבת שעשית מה שהיית צריכה לעשות? האם את מתכוונת להשאיר את ילדך סימון בן השלוש לבדו?' הקול הזה חזר על עצמו ברכות שוב ושוב. חשבתי לעצמי: 'אילו אנשים ידעו באמת מהו פירושו האמיתי של המוות, הם לא היו פוחדים, מכיוון שאין זה משנה מה קורה לגוף שלך, אתה אינך נמצא בו. אתה תודעה משוחררת ומלאת אור.' הבנתי שזהו רגע הבחירה.

יכולתי להמשיך לתוך האור, אך מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה. היה מין רעש כזה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך הגוף שלי, כשמסביבו אינפוזיות והמולה גדולה.'' מי שחוקרת כבר שנים ארוכות וברצינות רבה מאוד את הנושא היא הפסיכיאטרית האמריקאית הנודעת אליזבת קובלר-רוס. ''אני יודעת מעבר לכל צל של ספק, כי החיים ממשיכים לאחר המוות הפיזי'', כך מסכמת רוס מחקר של למעלה מ - 20 שנה.

מטבעי אני מאוד סקפטית, ועל כן בחנתי בקפידה כל היבט של החוויה הזו. גיליתי, למשל, שאנשים שמגופם נקטעו אברים, סיפרו כי כשעזבו את גופם, כנשמות שוב היו שלמים. יתר על כן, עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו גופם היה מונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. זה הרי בלתי אפשרי! כיצד הם יכלו לדעת זאת?'' קובלר-רוס אינה רואה כל צורך או טעם לשכנע אנשים אחרים באמיתות התופעה. ''אלו שפתוחים לשמוע - ישמעו, ואלו שאוטמים את אוזניהם - יזכו להפתעה...'' היא פוסקת.

חקר תופעת ה''כמעט מוות'' מצביע על אלמנטים רבים המשותפים למיליוני עדים (30 מיליון!) מכל קצוות כדור הארץ. התיאור הראשוני והמשותף לכולם הוא ריחוף מחוץ ומעל לגוף הפיזי. העדים מספרים, כי היו ערים לכל האירועים שהתרחשו סביבם. לאחר מכן רובם מתארים הימצאות בסביבה מוארת ובעלת יופי פנימי ''וגלישה'' דרך מנהרה חשוכה לעבר אור בהיר. רבים מספרים על קול שדיבר אליהם. נכים סיפרו על תחושה של השתחררות מכבלים, וכמעט כולם ציינו את היעלמות הפחד האנושי מאותו הדבר המסתורי הקרוי ''מוות''.

חוקרי התופעה מצביעים בראש ובראשונה על העובדה, כי לא ייתכן שאלמנטים זהים יחזרו בעדויות של מיליוני אנשים, אלא אם כן אכן חוו כולם משהו אמיתי. ספר מרתק בשם ''NEBEL'' )''חיים''(, אשר ראה אור השנה בגרמניה המערבית ושובה שם לבבות צעירים ומבוגרים כאחד, טוען כי האדם המודרני, בן המאה ה-20, אומנם שואל את עצמו שאלות כמו: ''מאין אני בא'' ו''לאן אני הולך'', אולם מכיוון שנקודת המבט שלו על החיים היא חומרית בלבד, הוא נוטה להתחמק מנושא המוות ואף מפתח פחדים וחרדות בקשר לכך.

החיים הארציים, קובע הספר, הינם רק חלק מן החיים האמיתיים. הם תחנת ביניים במסע הנשמה. זוהי תקופת לימוד עבור הנשמה. כדור הארץ הוא בית הספר. הנשמה, לפי ''חיים'' חודרת לגוף הפיזי ברגע הלידה וקשורה אליו עד למוות, שאינו אלא כהסרת בגד מגוף. לעיתים הנשמה יוצאת מן הגוף, במיוחד בעת שינה עמוקה ובמצב של חוסר הכרה. אולם בניגוד למוות, במצבים אלו היא עדיין מחוברת לגוף בחוט דק של אנרגיה. יוהה שנל, תרפיסטית מגרמניה,

מספרת כי במשך 20 שנה היתה עדה לתהליכי מוות רבים, ותמיד לאחריהם היתה מסוגלת להבחין בהעתק אנרגטי של המבנה האנושי לובש צורה מעל הגוף הפיזי בו כבו החיים. ואולי המעניין מכל הוא, שהחוקרת, קובלר-רוס, עברה בעצמה חוויה של ''כמעט מוות''. ''יש הבדל גדול בין חקר עדויות של אנשים אחרים לבין התנסות אישית'', היא אומרת, ''בצחוק אני אומרת לעצמי, שהמקרה שלי היה יפה יותר מכל אותם 20000 מקרים שחקרתי.

אחרי שהיית פעם אחת בתוך האור הזה וחווית את הרוגע והאהבה, זה משנה לחלוטין את כל ערכיך ואת איכות חייך''. ועוד מן העתונות (צילום הכתבה מופיע בחוברת הנ''ל עמ' 34): ''מעלי היה האור הבהיר ביותר שראיתי אי פעם. לאחר מכן הופיעה היישות הזו וסימנה לי בלי מלים להביט למטה. שם ראיתי כדור בגודל של כדור טניס בערך, הסובב לאיטו בחלל. ידעתי שאצטרך לשוב למקום הזה. כשנעתי לכיוונו, הוא נעשה גדול יותר ויותר. לא רציתי לחזור אליו, רציתי להשאר במקום בו הייתי - בחלל, ולהמשיך הלאה. כיום אני מבין, שהיה זה כדור הארץ.

ראיתי אותו על כל צבעיו. זה היה הרבה לפני שהיו תצלומים מהחלל.'' זהו קטע מעדות אותנטית של ג'ויל פריד, קפטן בדימוס, המתועדת בקלטת וידיאו בשם ''VISIONS OF HOPE'' מראות של תקווה, אשר ראתה אור בבריטניה ממש בימים אלו. הקלטת מתעדת עדויות של אנשים, אשר התנסו בחוויה של ''כמעט מוות'', הקרויה בפי חוקרים (EXPERIENCE NEAR DEATH) והמוכרת יותר לציבור הרחב בשם: מוות קליני, כלומר: מצב של כמעט מוות, בו הלב חדל לפעום, אך המוח ממשיך לחיות.

סיפורו של פריד התחיל, לפי עדותו, בערב שבת בריטי שיגרתי בשעת הצהריים. לרופא שהוזעק אל מיטת חוליו, לא נותר אלא לקבוע את מותו ולבשר לאביו את ההודעה המצערת. ''אבי סיפר לי, שהיו אמורים להעביר אותי לבית חולים כדי לבצע בגופתי ניתוח שלאחר המוות, אולם אמי, שהיא אשה יהודייה דתיה, לא איפשרה להם לעשות זאת לפני צאת השבת. ביום ראשון לפנות בוקר 'התעוררתי', והתחלתי להשמיע קולות, שהבהילו בצורה רצינית את האדם שעמד ליד גופתי'', נזכר פריד.

עדותו של פריד, שהינו אדם רציני ומהימן, היא רק אחת מעשרות העדויות המופיעות בקלטת. את ההשפעה שהיתה לחוויה יוצאת הדופן על חייו הוא מתמצת במשפט אחד: ''אני יודע שאין זו התחנה האחרונה''. טרודי לייס, עדה אחרת, סיכמה את החוויה במלים: ''כעת אני יודעת מעל לכל ספק, שאינני הגוף הזה''. עד כאן מן העתונות. ועתה מעט עדויות מתוך ספרו של ד''ר רימונד מודי מאוניברסיטת וירג'יניה ''החיים לאחר החיים'': ''קמתי והלכתי לפרוזדור כדי לקחת משהו לשתות ובשלב זה, כפי שגילו מאוחר יותר, התפוצץ התוספתן שלי.

נחלשתי מאד ונפלתי. התחלתי להרגיש מעין היסחפות, תנועה של ההוויה האמיתית שלי, לתוך ומתוך גופי, ולשמוע מוסיקה יפה. המשכתי לרחף לאורך הפרוזדור ודרך הדלת אל המרפסת המרושתת. שם נראה כאילו שעננים, בעצם ערפל ורוד, התחיל להתאסף סביבי ואז המשכתי לרחף הישר דרך הרשת, ממש כאילו לא היתה שם, אל האור השקוף כבדולח, אור לבן וזוהר. זה היה יפה וכה זוהר, כה קורן, אבל לא הכאיב לעיני. אין זה אור שאפשר לתאר אותו כאן בעולם.

לא ראיתי אדם בתוך האור הזה ובכל זאת היתה לו זהות מיוחדת, בהחלט כן. זהו אור של הבנה מוחלטת ואהבה מוחלטת''. ועוד עדות: ''ידעתי שאני גוסס וכי אינני יכול לעשות דבר בקשר לכך מפני שאיש איננו שומע אותי... הייתי מחוץ לגופי, אין שום ספק בכך מפני שראיתי את גופי שלי על שולחן חדר-הניתוח. נפשי יצאה! כל זה גרם לי להרגיש רע מאד בהתחלה, אבל אחר כך בא האור הזה, הבהיר כל כך. נראה שהיה מעורפל קצת בהתחלה, אבל אחר כך היתה אלומה ענקית.

זו היתה ממש כמות עצומה של אור, לא דומה בכלל לזרקור גדול ובהיר, אלא פשוט יותר-מדי אור. וזה הקרין עלי חום; הרגשתי תחושה חמימה. זה היה לובן-צהבהב זוהר, יותר נוטה ללבן. זה היה זוהר להפליא; אני פשוט לא יכול לתאר זאת. דומה שזה כיסה את הכל, ועם זאת זה לא הפריע לי לראות הכל סביבי, את חדר-הניתוח, את הרופאים והאחיות, את הכל. ראיתי ברור וזה לא סינוור. בהתחלה, כשהאור הופיע, לא היה ברור לי מה מתרחש, אבל אחר כך זה שאל, זה כאילו שאל אותי אם אני מוכן למות. זה היה כמו לשוחח עם אדם, אבל לא היה שם אדם.

האור הוא שדיבר אלי, אבל בקול. ''כשהופיע האור היה הדבר הראשון שאמר לי: ''מה יש לך להראות לי שעשית מחייך?'' או משהו דומה. ואז התחילו הסקירות לאחור. חשבתי ''בחיי, מה מתרחש כאן?'' כי לפתע פתאום חזרתי לאחור לילדותי. ומאז והלאה זה היה כמו הליכה מן השלבים המוקדמים מאד בחיי, הלאה דרך כל שנה בחיי ועד עכשיו.

הדברים שחזרו והופיעו, הופיעו לפי הסדר שלהם בחיי והם היו כל כך ברורים. התמונות נראו ממש כאילו שרואים אותן מבחוץ, לגמרי תלת-מימדיות ובצבע. והן נעו''. נצטט כעת מדברי ד''ר מודי: ''במקרים אחדים סיפרו לי אנשים איך הדהימו את רופאיהם או אחרים בדיווחים על ארועים שצפו בהם בזמן שהיו מחוץ לגופם. למשל, נערה אחת יצאה מגופה בזמן שהיתה גוססת ונכנסה לחדר אחר בבית-החולים שם מצאה את אחותה שבכתה ואמרה:

''קתי, בבקשה אל תמותי, בבקשה אל תמותי''. האחות הבכירה היתה נדהמת מאד כשסיפרה לה קתי מאוחר יותר היכן בדיוק היא היתה ומה אמרה במשך אותו הזמן.'' ועוד מדברי ד''ר מודי: התפיסה בגוף החדש דומה ואיננה דומה לתפיסה בגוף הפיסי.

בדרכים מסוימות הצורה הרוחנית מוגבלת יותר. כפי שראינו, תחושת התנועה (קינסתזיס) נעדרת. בכמה מקרים דיווחו אנשים כי לא היתה להם כל תחושת חום בעוד שבמרבית המקרים מדווחים על תחושה של ''חמימות'' נעימה. איש מבין המקרים שלי לא דיווח על ריח או על טעם כלשהם בזמן השהייה מחוץ לגוף הפיסי. מצד שני, החושים התואמים את החושים הפיסיים של ראיה ושמיעה הם בלא ספק ללא דופי בגוף הרוחני, ודומה שאפילו משופרים ומושלמים יותר משהינם בחיים הפיסיים.

אדם אחד אומר שבזמן שהיה ''מת'' ראייתו היתה חדה יותר במידה שלא תיאמן, ובמלים שלו ''פשוט אינני יכול להבין איך יכולתי לראות למרחק כה רב''. אשה ששיחזרה חוויה זו העירה ''דומה היה כאילו אין לחוש הרוחני הזה כל הגבלה. כאילו שהייתי יכולה להביט לכל מקום ובכל מקום''. תופעה זו מתוארת ברור מאד בקטע הראיון הבא עם אשה שהיתה מחוץ לגופה בעקבות תאונה: ''התרחשה פעילות רבה ואנשים התרוצצו מסביב לאמבולנס.

ובכל פעם שהייתי מביטה באדם כלשהו ותוהה מה הוא חושב, זה היה כמו הגדלה, בדיוק כמו דרך עדשות הגדלה, והייתי שם. אבל דומה שחלק ממני - אקרא לזה הרוח שלי - עדיין היה במקום שבו הייתי, מטרים אחדים מן הגוף שלי. כשרציתי לראות מישהו במרחק, דומה היה כאילו חלק ממני היה הולך ומתנתב אל אותו אדם. ובאותו הזמן נראה היה לי כי אילו קרה משהו במקום כלשהו בעולם הייתי פשוט יכולה להיות שם''.

ה''שמיעה'' במצב הרוחני יכולה כנראה להיקרא כך רק כאנלוגיה והרוב אומרים כי אינם שומעים ממש קולות או צלילים פיסיים. דומה כאילו הם קולטים את המחשבות של האנשים שמסביבם וכפי שנראה להלן יכולה העברה ישירה זו של מחשבות למלא תפקיד חשוב בשלבים האחרונים של חוויית המיתה. כפי שמבטאת זאת אשה אחת: ''ראיתי אנשים סביב סביב ויכולתי להבין את מה שאמרו. לא שמעתי אותם, את קולם, כפי שאני שומעת אותך.

זה היה יותר כמו לדעת מה הם חושבים, בדיוק מה שהם חושבים, אבל רק במחשבתי ולא באוצר המלים הממשי שלהם. הייתי תופסת את זה בשנייה לפני שפתחו את פיהם לדבר''. ולבסוף, על סמך דו''ח אחד מיוחד ומעניין מאד, נראה שאפילו נזק חמור שנגרם לגוף הפיסי איננו פוגע לרעה בגוף הרוחני בשום דרך. במקרה זה איבד אדם את רובה של רגלו בתאונה שגרמה למותו הקליני. הוא ידע זאת משום שראה ברור את גופו הפגוע ממרחק, בשעה שהרופאים עבדו עליו.

ועם זאת, בשעה שהיה מחוץ לגופו: ''יכולתי להרגיש את גופי והוא היה שלם. אני יודע זאת. אני הרגשתי שלם והרגשתי שכל כולי הייתי שם, למרות שלא כך היה.'' לפני שנעבור לרשימת החוקרים והספרים העוסקים בנושא, חובה עלינו להדגיש כי אין לקבל את המחקרים הנ''ל כמקיפים ומתיימרים לדעת את כל המתרחש בעת המוות, שכן אין לדעת מה עוד התרחש עם אותם נפטרים ורצון הבורא הוא שלא יזכרו את הכל.

כן יש לזכור כי אותם אנשים סוף סוף לא מתו, ואין לדעת מתוך עדותם כיצד הוא תהליך המוות אצל אדם אשר אכן אמור למות לבסוף. מה גם שהחוקרים והנחקרים הינם בדרך כלל נכרים, ואילו מהות ורמת נשמת ישראל שונות לגמרי הן, וגם חיוב המצוות של היהודי רב יותר (613 מצוות, כנגד 7 מצוות בהם - על פי תורת האמת מחוייבים הלא יהודים) ומכאן שגם התביעה תהיה רבה יותר. לפיכך יש לסייג את הדברים אך ורק לידיעה כי ה''אני'' האמיתי הוא האדם הרוחני, וכי יש חיים לאחר המוות. נסיים את החלק המחקרי של נושא זה ברשימה חלקית של חוקרים וספרים העוסקים בנושא:

ד''ר רימונד מודי - ד''ר לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה. ראיין 150 אנשים, שחוו חווית ''סף המוות''. את סיכום מחקריו כתב בספרו ''החיים לאחר החיים''. הספר תורגם ל-30 שפות, תורגם לעברית על ידי הוצאת ''רשפים''. ספריו: R. Moody: ''Life After Life'', R. Moody: ''Reflections on Life After Lifer'' ד''ר אליזבט קובלר-רוס - מדטרויט. פסיכיאטרית ומומחית בעלת שם עולמי בנושא ההיבטים הפסיכיאטרים של המיתה.

בחנה במשך 20 שנה למעלה מאלף מקרים שהתנסו בחוויה של ''גף מוות''. ספריה: ''On Children Death'' פרופ' קנת רינג - פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קונטיקאט. חקר במשך שנים מקרים של ''מוות קליני''. את ממצאי מחקריו פרסם בספר ''החיים והמות''. ד''ר ג'ורג' ריצ'י - נשיא אקדמיית ריצ'מונד לרפואה ויו''ר המחלקה הפסיכיאטרית בביה''ח ''טאוורס'' בשאר לוטסוויל. ערך מחקר מקיף, וראיין מאות מקרים של מוות קליני. )לאחר שאף הוא בעצמו עבר את החוויה(. ספרו: ''חזרה מן המחר''.

הפסיכולוג קארלוס אוסיס - מההתאחדות האמריקנית למחקר פסיכולוגי. ראיין 877 רופאים, שסיפרו על חזרתם לחיים של חוליהם. ספרו: Osis & Haraldson: At THE Hour of Death ד''ר מוריס ראולינגס - קרדיאולוג - מאוניברסיטת טנסי. בדק 300 חולים, שעברו חוויה של מוות קליני. את מחקריו פרסם בספר ''מעבר לסף המוות''. פרופ' יאן סטיבנסון - חקר ביסודיות יחד עם צוות מדענים 20 מקרים של אנשים, שחוו מוות קליני.

את מסקנותיו פרסם בספר ''20 Cases of Reincarngtien'' עתה, לאחר שראינו את מחקרי המדע המודרני בנושא מרתק זה הנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, לשם הכרת עצמינו טוב יותר, מדהים לגלות את ההקבלה המפליאה בין המדווח בתגליות חדשות אלה פרי מחקר העולם המדעי במאה העשרים )וכפי שהדגישה הכתבה העיתונאית הראשונה שהובאה לעיל כי בפעם הראשונה מודים אנשי מדע וכו'''(, לבין הדיווח המפורט המופיע בתורת ישראל עוד מלפני אלפי שנים בדבר המתרחש עם האדם לאחר עזיבתו את גופו. ונפרט את הדברים בקצרה.

מתוך דברי המחקרים החדשי הנ''ל, מתחדש לבן הדור המודרני חמשה נתונים מרכזיים: א. קיימת אפשרות של חזרה לחיים לאחר מוות קליני. ב. הנפטרים רואים לאחר מותם אור גדול וחזק אשר הוא ''מציאות של מישהו'' השופע אהבה ללא קץ. הוא מדבר עמהם בדרך של העברת מחשבות. ג. הנפטרים רואים את חייהם עוברים לפניהם בשברירי בזק, אך בסדר כרונולוגי, במהירות מופלאה. ד. קרובים וידידים אשר נפטרו קדם לכן, יוצאים לקראת הנפטר.

המתים מסוגלים לדעת את כל הנעשה מסביב לגוף הגשמי המונח למטה גם מי שהיה עיוור בחייו למרבה הפלא(?) כל חמשת הנתונים הנ''ל, והרבה יותר מהם, מופיעים בתורה בכמה וכמה מקומות, ואף מבוארים ומפורטים ומוסברים יותר מן המחקרים המדעיים. נצטט נא בזה חלק מהם.