לא סוף העולם

הכרות מענינת

 את שוש גבאי הכרתי לראשונה לפני יותר משנה באחד מערבי הנשים המיוחדים שנהגתי לבקר בהם. כשעלתה על הבימה הקטנה שעמדה שם עבורה, ראיתי אשה בעלת מבנה גוף דק ועדין והיתה נראית לי מעט שברירית, אך מעיניה ניבטו עוצמה ונחישות בלתי נידלים. ידעתי שעומדת מולי אשה בעלת כוחות נפש גדולים. חלק מהנשים הכירו את סיפורה ובכל זאת חשתי אותן דרוכות ומוכנות להאזין בשנית בצמא גדול. עוד לפני שפתחה בסיפורה השתררה דממה, ואף לא היה צורך להסות את הנשים הפטפטניות.

היא פתחה בסיפורה המרתק והבלתי יאמן: "אני אמא לשלושה ילדים. שני בנים ובת. לפני 17 שנה חליתי במחלת "היאפים" המאופיינת בתשישות כרונית. הייתי אשה די צעירה ורציתי מאד להרפא, הענין הוביל אותי למרדף נואש אחר רופאים ובתי חולים שונים, שבמקרה הטוב לא הזיקו. בשלב בו הייתי נואשת, הגעתי להומיאופת שהצליח לעזור לי חלקית. גם עזרה חלקית היתה הרבה מעבר למה שהציעה לי הרפואה הקונבנציונאלית והחלטתי להעמיק בכיוון. כהתחלהנרשמתי לקורס לפרחי באך, תחום שהיה אז בישראל בתחילת דרכו ונלמד רק בקולג הישראלי לרפואה טבעית. הייתי סקפטית מאד בכל הקשור לשינויי התנהגויות וריפוי ע" י תמציות פרחים. כאמא וגננת לשעבר, ידעתי כמה מאמצים וכוחות יש להשקיע בילד כדי לחזק את בטחונו העצמי, וכאן הציעו לי שיקוי פלא בבקבוק, אך למרות זאת המשכתי ללמוד ולהתנסות על עצמי בתמציות הפרחים.

השינוי פשוט היה מדהים! בתוך שלושה חודשים התחלתי לחוש יותר טוב, ואחרי מספר חודשים כבר עמדתי על הרגליים. אנשים מסביבי הבחינו בשינוי החיובי ושאלו לפשרו, ואני תרמתי בשמחה מהידע שצברתי. פתחתי קליניקה קטנה בביתי והתחלתי לעזור לאנשים באמצעות הפרחים. ההמלצות הטובות עברו מפה לאוזן ובתוך חודשים ספורות החלו אנשים להדפק על דלת ביתי לעזרה. מסת הפונים ומחויבותי לפרפקציוניזם, עוררו אותי להעמיק ולהרחיב את ידיעותי. כך החלו חמש שנות לימוד אינטנסיביות שבסיומם אחזתי בתואר נאטרופאתית בכירה והתחלתי לטפל באנשים. במקביל גם שימשתי כמרצה בקולג הישראלי.

באותה התקופה בעלי ואני נסענו לנופש, ובדיוק באותו מלון בו נפשנו, התנהל סמינר ערכים. נוצרה התעניינות גדולה, ועד מהרה מצאנו את עצמנו משתתפים בסמינר. בעלי לא נעדר משום הרצאה ואני אחריו. התחלנו לשמור מצוות.

כאסטרטגיה נבונה החלטנו לא לכפות על הילדים מאומה, אלא לערוך הסכמים. סיכמנו שבמטבח ובסלון לא מדליקים אור ולא מחללים שבת , אבל בחדרים הם רשאים לעשות כרצונם. הגישה המבינה והמתחשבת מצידנו הוכיחה את עצמה. בני האמצעי ובתי הצעירה החלו לקיים מצוות. בתי למדה באותה תקופה בתיכון בליך, התיכון החילוני הידוע ביותר והיתה היחידה שהלכה בלבוש צנוע בין 600 תלמידים – וכל זאת בגיל הנעורים, בו החברה מאד חשובה למתבגר.

רק גיא, הבכור, לא הראה כל עניין ביהדות.

***

 "עמדתי לפני סיום הלימודים באונ בן גוריון" מספר גיא. "פתאום הגעתי לנקודה שלא ידעתי מה לעשות בחיים. הייתי אחרי 12 שנים שוחקות בצבא ובאוניברסיטה והייתי די מבולבל. לא ידעתי אם לצאת לעבוד, להמשיך לתואר שני או להקים משפחה. הרגשתי שאני חייב לנקות את הראש, לשנות אווירה ולחשוב מה בדיוק אני רוצה מעצמי.

החלטתי לצאת לטיול ללא הגבלת זמן, כשהמסגרת המינימאלית היא שנה וחצי. ביקשתי אשרות כניסה כמעט לכל מקום בעולם והתחלתי לעבוד על החומר ולהשכיל מניסיונם של חברים שעשו טיולים דומים כשהשתחררו מהצבא. דחיתי כל הצעה לצרף חבר, או לחפש שותף, רציתי לנסוע לבד ולתת לדברים להתגלגל מעצמם.

בתקופה הזו בדיוק החלה משפחתי להתקרב ליהדות, אך זה לא כ"כ הפריע ולא יצר חיכוכים מפני שבקושי הייתי בבית באותם ימים. כיבדתי אותם על הדרך שבחרו ושמחתי שהם מאושרים, אך אני מצידי לא כ"כ התחברתי. אימי לא ויתרה ובכל זאת ביקשה ממני מידי פעם לעשות דברים קטנים כמו למשל נטילת ידיים בבוקר וכו, אך עשיתי זאת מתוך כבוד אליה ולא מפני שהאמנתי בזה.

***

 "ערב אחד", מספרת שוש, "עברתי על הספרים שהוא קנה לצורך הטיול והתמלאתי פחד. לאן הוא מתכנן לנסוע, למען השם? בתוכי התנגדתי לטיול, אך די מהר הבנתי שאין הרבה מה לעשות, הוא החליט לנסוע וזהו. ניגשתי אליו וביקשתי שלפחות יעשה למעני דבר אחד – שישמור שתי שבתות. כתוב שמי ששומר את השבת, השבת שומרת עליו. בתחילה הוא התלבט, אך לאחר מס שכנועים הוא נאות להסכים.

דחפתי לתוך הקיטבג הגדול והעמוס ציצית, סידור, תיקון הכללי, יין לקידוש ונרות חנוכה, בתקווה שידליק בחג הממשמש ובא.

בשדה התעופה כשהתחבקנו אמרתי לו "גיא, אל תשכח שאתה יהודי ושהקב"ה שומר עליך", וכך נפרדתי ממנו, במועקה גדולה ובחשש גדול בהליכתו אל הבלתי נודע.

***

יוצאים לדרך

"נחתתי באמצע הקיץ בבואנוס איירס, ארגנטינה. משם אחרי התארגנות של מס ימים המראתי בטיסה אל אושואיה שבארץ האש, הישוב הדרומי ביותר בכדור הארץ, פחות מאלף קילומטר מאנטרטיקה (הקוטב הדרומי).

ארץ האש, למי שלא שמע, הוא שם כולל לקבוצת איים מהצד הדרומי של מצרי מגלן, שנמצאים בקצה הדרומי של יבשת אמריקה הדרומית. באושואיה שבארץ האש קר מאד לאורך רב ימות השנה וכמעט ולא גדלה שם צמחיה. כשהגעתי לשם החתימו לי את הדרכון בחתימה היומרנית והמוצדקת" הגעת לסוף העולם?.

הטמפ באמצע הקיץ באושואיה זהה לטמפ באמצע החורף בישראל, וגם זה לעיתים בחסד. בד"כ ערפל ושלג יורדים גם בקיץ. בדיוק לכזה מזג אויר הגעתי.

עוד בבואנוס איירס בררתי עם מטיילים ששהו במקום היכן מומלץ להשתכן עד שאתחיל את המסלול, ושמתי פעמי לאכסניית פרח ההר. לשמחתי, סוזאנה בעלת האכסניה חיבבה ישראלים ואפילו דיברה קצת עברית. להפתעתי היא שאלה אם אני אוכל כשר, כדי לדעת מה להכין עבורי לארוחת הבוקר. חשבתי לעצמי שאם בסוף העולם יש מזון כשר והגויה היא זאת שמעוררת אותי לכך, ודאי שלא אוכל לזלזל בזה. האמת שכבר בתחילת הטיול החלטתי לשמור כשרות, אך לא האמנתי שבכזה מקום נידח אצליח בכך כ"כ בקלות. הגויה נתנה לי פמוטות עם נרות והדלקתי נרות חנוכה. הנרות הדולקים ריגשו אותה והיא הנציחה את הארוע במצלמה.

לא ידעתי שלתמונה הזו תהיה חשיבות רבה עבורי.

ראיתי שאפשר לצאת מהאזור לטיולים רגליים של יומיים- שלושה וזה בדיוק מה שחיפשתי. מאחר ולא היה לי ציוד לטרקים, חיפשתי בן זוג מתאים. ערב אחד הבחנתי בתייר אוסטרי בן 29 בשם מייקל פריקה, שעמד ליד המפה שהיתה תלויה באכסניה וחיפש אף הוא מסלול מתאים. הצעתי לו לצאת ביחד והוא נענה בשמחה.

ישבנו, התחלנו לדבר והתברר לי שעומד מולי בן הזוג האידיאלי ביותר לטיולים. האיש היה מקצוען. הוא נכח ביבשת כעשרה חודשים לפני וכבר חרש מסלולים רבים. בנוסף הוא גם מטפס הרים, משיט ספינות, מדריך סקי ולקינוח גם יש לו את כל הציוד.

למרות שתכננו לצאת רק ליומיים שלושה לקחנו כמות אוכל שתספיק לארבעה ימים, על כל צרה שלא תבוא. לקחנו לחם, דייסות, פירות יבשים, ממתקים וכל מה שצריך. התארגנו למסלול קל למדי, סה"כ להכנס לואדי שמקיף שני הרים ולצאת מצידו השני לכיוון העיירה. המסלול אף היה מסומן כך שלא היה הרבה מה להסתבך.

ביום שישי בסביבות ארבע אחה"צ יצאנו לדרך. הלכנו שש שעות ובעשר בלילה, כשעדין היה אור, הגענו לסוף המעבר המסומן במפה. משהו היה לנו מוזר. המסלול היה אמור לקחת שלושה ימים ואנו הספקנו יותר מחצי המסלול בחצי יום. אמרנו לעצמנו ששלושה ימים כפי שכתוב בספר ההדרכה כניראה כבר לא יהיו, אבל לפחות ביום השני נוסיף עוד מסלול, שנרגיש שעשינו משהו.

החלטנו לעשות תוספת, שהיא למעשה גם חלק מהמסלול. לפי הספר זה היה אמור לקחת כארבע-חמש שעות וזה בדיוק התאים לנו, לתת קצת נופך ליום השני.

שוב קפיצת הדרך. תוך ארבעים דקות סיימנו את המסלול... הבטנו על הספר במבט מאוכזב והחלטתי, מבטיחים לו נאמנה שלא נשוב להשתמש בו יותר.

הרמנו את עיננו למעלה ולמייקל היה רעיון שאולי נקיף את ההר ונצא מצידו השני, זה כבר היה נראה יותר רציני, טיפוס מאתגר של חמש שעות. התחלנו לטפס ולטפס, חצינו נחל גבוה עם מים קפואים כשהתרמילים מעל ראשנו. הטיפוס הלך והתארך והפך להיות קשה מידי. הצעתי שנחזור, אך מייקל רצה להתקדם עוד למעלה. התקדמנו עוד וסופת שלגים מקדמת את פנינו. שלג כבד שלא יורד עלינו, אלא בא ממולנו כתוצאה מהרוחות הסוערות והקור העז שהיו שם למעלה.

סוף סוף הגענו אל מעלה ההר. מסתבר שההר הקטן שרצינו להקיף הוא בעצם לא הר אחד, אלא חלק קטן משרשרת עצומה של הרים. כבר לא היה פשוט לרדת בתוואי בו עלינו, ובנוסף מייקל היה משוכנע שהוא יודע היכן אנו נמצאים. הוא רץ קצת קדימה, חזר ואמר שהוא רואה את את הצד השני ושהוא יודע פחות או יותר מהיכן יוצאים.

אחרי הליכה נוספת של כמה שעות על ההרים למעלה, מצאנו מקום ממנו ניתן לרדת. ירדנו כמה שיותר למטה כדי למצוא מקום עם עצים וצמחיה, שניתן יהיה למקם את האוהל מתחתם, כי למעלה בשלג והרוחות לא ניתן היה לחנות. הגענו לצמחיה הראשונה שמצאנו ושם חנינו.

באותו לילה התעוררו לי ספקות באשר לדרך ושיתפתי בכך את מייקל. הצעתי ללכת לאורך נחל קטן שראינו, שכפי הנראה נשפך בסוף אל המפרץ שליד העיירה, אך מייקל היה בטוח שהוא יודע היכן אנו נמצאים. "נגמור להקיף את ההר ונחזור" הוא פסק, והתחיל להכין את ארוחת הערב. אכלנו בשפע והלכנו לישון, מתכננים כבר מסלול נוסף שאותו נעשה אחרי שנחזור לעיירה.

יצאנו לדרך. הלכנו לאורך הנחל ושוב הגענו לואדי שמשתלב. הצעתי שוב שכדאי ללכת לאורך הנחל, אך הוא סירב ואמר שנקיף קודם את הואדי כדי להגיע לכיוון הנכון. לא התווכחתי, הוא היה המקצוען, סמכתי עליו ועל בטחונו הבלתי מעורער.

הלכנו כל אותו יום בצמחיה ענפה, הליכה קשה ומסורבלת, אך הנוף הקסום היה פיצוי מושלם. מסביבנו כל היום הילך הבונה. בעל חיים שחי באיזור וקרוי כך בשל הסכרים שהוא בונה מהעצים. זו גם בדיוק הסיבה שההליכה בואדי היתה קשה. לאורך כל הדרך הואדי היה מוצף במים וחסום בגזרי עצים כתוצאה מעבודתו הבלתי נגמרת.

חוסכים באוכל

סיימנו את היום אחרי ההליכה הקשה בואדי והלכנו לישון. למחרת בבוקר עוד היה לנו לא מעט אוכל, אך הבנו שצריך להתחיל לחסוך. חששותי לגבי הדרך הלכו וגברו, אך מייקל היה ממש בטוח היכן אנו נמצאים "לא טעינו בדרך, רק הארכנו אותה", אך ליבי לא היה שקט. כבר הייתי די משוכנע שאיבדנו את הדרך. טענתי כל העת שצריך ללכת דרומה, כי שם נמצאת העיירה ושם נגיע או אל הכביש, או אל העיירה עצמה. בשלב מסוים הוא הסכים איתי. היתה לו שיטה לבדוק את הכיוונים לפי השמש ושעון המחוגים שהיה לי והחלטנו יחד לוותר על הרעיון לצאת דרך הואדי ולהתמקד בכיוון – דרומה.

הגענו לאגם גדול, הקפנו אותו והמשכנו ללכת. כך עבר עוד יום והדרך לא נגמרת. הגענו לעוד אגם ענקי, גדול פי כמה מהכנרת ופתאום נזכרתי שאני מכיר את האגם הזה מהמפה. הרגשתנו השתפרה והחלטנו ללכת לאורך האגם, בתקוה לפגוש בדרך את הכביש שזכרתי שמגיע אל האגם הזה.

המשכו ללכת, כשלעיתים אנו סוטים לגמרי מהאגם בשל תוואי הדרך, או עוצרים בשל גשם שוטף שלא אפשר ללכת. הידיים פשוט קפאו לנו והכל היה מחליק. מייקל כל הזמן רץ לפני ובדק מה קורה הלאה. אוכל כבר בקושי נשאר, אבל מים היו לנו בשפע מהנחלים שירדו ליד האגם. כבר לא חשבנו מה קורה איתנו והיכן אנו נמצאים, פשוט היינו עסוקים בלא להחליק, לא ליפול, לא לשבור רגל...

כבר עבר כמעט שבוע ונכנסנו אל ואדי עצום שבין הדפנות שלו יש שני קילומטרים. מהאגם כבר נפרדנו מזמן בשל אילוצי התוואי, רק הקפדנו כל העת ללכת בכיוון. תרמיל נשארו רק פירורי לחם אחרונים.

מסע רוחני

יום שישי, שבוע אחרי שיצאנו לטיול החלטנו לעלות למעלה אל מקום גבוה ולהדליק אש. האוכל נגמר לחלוטין ומייקל החל לחפש פתרונות. הוא מצא שיח אוכמניות שממש הסתערנו עליו, כמה שזה היה מתוק... בהמשך מצאנו פיטריה שנראתה כמו כדור ספוגי כתום, שגדלה על גזעי העצים, ומייקל הכיר אותה. שום דבר לא השביע ממש, אבל הרעב המציק נרגע לכמה דקות.

הגיעה השבת. מזג האוויר, שהיה ברוב הזמן גשום וערפילי, התבהר במעט, ואיתו מצב הרוח. היה לי קצת זמן לחשוב עם עצמי על המשפחה, והתחלתי לספר לו שאצלנו בבית בודקים כל דבר מתולעים, ומעתה אני רוצה לנהוג כמותם, לבדוק את האוכמניות והפטריות לפני שאנחנו אוכלים. הוא כיבד את זה, ומאז, בכל פעם שהיה קוטף, היה מביא לי קודם, שאבדוק ורק אחרי זה היינו אוכלים. בלילה, כשאי-אפשר היה לבדוק, לא אכלתי.

בהמשך, החלטתי שאני רוצה לשמור שבת. כן, דווקא שם אני רוצה לשמור לראשונה שבת. אני לא מדליק אש, אמרתי לו. אתה תצטרך לטפל במדורה. גם לזה לשמחתי הוא לא הביע התנגדות, למרות שהצהיר כל הזמן שאיננו מאמין. ככה עברה לה השבת. חמין לא היה לנו, אבל זמן לחשוב היה בשפע. התחלתי להבין שהמצב שלנו לא פשוט, אבל השתדלתי כל הזמן לחשוב על שני דברים: לנסות להבין מה הקב"ה רוצה ממני, ולנסות כל הזמן לחשוב חיובי.

כשנכנסה השבת חשבתי על המשפחה שלי, שיושבת עכשיו ליד שולחן השבת ודואגת נורא. נזכרתי שיש לי בתיק שני דברים מהחבילה שאמא צרפה אלי: כיפה והתיקון הכללי. לא היה לי מושג מה זה התיקון הכללי, רק ידעתי שאלו עשרה מזמורי תהילים. ותהילים, ידעתי, קוראים בעת צרה. הוצאתי את התיקון, שהוא היה מבחינתי הסידור שלי, והתחלתי לקרוא.

מאותו לילה, בכל בוקר כשקמתי, ובערב לפני שנרדמתי, קראתי את התיקון הכללי, כולל כל מה שהיה מודפס אחר-כך, וכולל תפילת הדרך שבה הייתי מוסיף תמיד ותחזירנו לשלום, כי דעתי הייתה לחזור באותו יום...

בכל אותם ימים, חוץ מפעם אחת ששמענו רעש של מטוס מעל העננים, לא חלף שום כלי טיס מיוחל. חיכנו יומיים לשווא, ואז החלטנו שחייבים להתקדם. חזרו אל הוואדי הענק וצעדנו במשך כל השבוע, בדרך הבלתי נגמרת, אל הכיוון שידענו: דרומה. ניזונו מאוכמניות ופטריות שמצאנו בערך פעם ביום, אך הרעב לא הפסיק להציק. מה גם שהיינו עסוקים כל היום בפעילות גופנית מאומצת והדבר רק הגביר את הרעב.

סדר היום שלנו היה מפרך. קמים, שותים קצת מים, אוכלים כמה פטריות אם יש, ומתחילים ללכת במשך 12 שעות עד שנגמר הכוח. לא התרכזנו באותם ימים באוכל או בניסיונות לצוד משהו. היו כמה פעמים שנדמה היה למייקל שהוא מזהה משהו בצידו השני של הנהר, אז חצינו אותו. זה היה מורכב ומסובך מאד, ופעם, לקח לנו יום שלם רק לחצות נהר. בכל הימים הללו נאחזנו בתקווה, שעוד כמה שעות נגלה את הכביש, את העיירה, את האנשים...

איבדנו ממשקלנו, החולשה נתנה את אותותיה, ההתקדמות נעשתה איטית יותר, אך ברוך ה, הפטריות, האוכמניות והמים השאירו אותנו בחיים". 

***

"ביום שני, שבוע וחצי אחרי שיצא לטיול", מספרת שוש, "הגיע הטלפון ממשרד החוץ. גיא נעלם, הם אמרו. מתברר, שבעלת האכסניה שזכרה את גיא בזכות שתי המצוות שקיים שם, הדלקת נר חנוכה והאוכל הכשר, הזעיקה את המשטרה כשראתה שהוא לא חוזר, ואנשיה, אחרי כמה ימים של חיפושים עקרים, ע"פ התמונה שצילמה כשהוא מדליק נרות, החליטו ליידע את שגרירויות ישראל.

קמנו בחמש בבוקר למחרת ורצנו אל הגאון רבי חיים קנייבסקי, שבירך אותנו שה יעזור וגיא יחזור בשלום, משם הלכנו אל הרב זילברשטיין, שאמר אף הוא שנתחזק ובעזרת ה והכל יהיה בסדר.אחרי יומיים הגיעו החברים של גיא מהצבא ומהאוניברסיטה. כל אחד ניסה להפעיל את קשריו ויכולותיו. הגענו אל חברי כנסת, אל ראש ממשלת ארגנטינה ואל האחראי על הביטחון בארץ האש.

כל הזמן אמרתי לכולם שגיא נמצא במסע רוחני, ושאחריו הוא יחזור הביתה אדם אחר. לא הפסקתי לראות אותו רוקד בחתונה של אחותו שנועדה להתקיים חודש אחר-כך. כל הזמן חשבתי על הפסוק של לא יחפוץ ה במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה, ומבחינתי, אחרי ששמר שתי שבתות גיא היה בדרך חזרה, תרתי משמע.

בד בבד, היינו עסוקים בהתקוטטות עם חברת הביטוח שסרבה ליטול אחריות ולהוציא משלחת ישראלית לחיפוש, כמתחייב במקרים שכאלה. "התחייבנו על חילוץ, לא על איתור", הם נופפו לנו באותיות קטנות. את גיא צריך לאתר, אינכם יודעים איפה הוא? כשתדעו, תקראו לנו.

שבועיים חלפו מאז שגיא יצא למסלול, ובמקום לשקוע ברחמים עצמיים מצאתי את עצמי מחזקת את המיואשים שהלכו והתרבו. כמי שמלמדת אחרים איך להתגבר על משברים ודכאונות, הבנתי שאני חייבת לדבוק בסדר יום ברור. לישון טוב בלילה, להמשיך בשגרת היום, ללמוד, לטפל, לבשל ולהמשיך בהכנות לאירוסי הבת, למרות שכולם סביבי אמרו שכדאי לדחות. המשכתי לדמיין אותו בריא ושלם, צועד בבטחון ורוקד בחתונה של אחותו. בשלב מסוים כשבעלי והילדים נחלשו, כינסתי אותם וביקשתי מהם לחשוב רק חיובי. לחשוב, למשל, מה המשפט הראשון שיגידו אם הם יענו לטלפון שיבשר שגיא נמצא בריא ושלם. "ומה תגידי את, אמא?", שאלו. אני אצעק שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד, בדיוק כפי שעשה יעקב שפגש את יוסף אחרי כל כך הרבה שנים, עניתי".

***

אין יאוש

"יום שישי הגיע, כבר שבועיים חלפו מאז שיצאו לטיול" מספר גיא, "נדמה היה לנו שאנו רואים את סופו של הוואדי שהתעקל דרומה, והמשכנו ללכת. במקביל,החלטתי שאני לא הולך עם מוקצה עלי. נתתי למייקל את השעון, המצלמה, הכסף וכל הדברים שלא קשורים לשבת. מייקל הסתכל עלי במבט תמוהה, אך לא התווכח. המשכנו ללכת בלי להגיע לשום קצה חוט היכן אנו נמצאים.

למרות אובדן הדרך, לא חלפה בראשי שום מחשבה של יאוש. חשתי בבהירות שמלוים אותי מלמעלה והיה לי ברור שרוצים שאגיע להבנה מסוימת. היה לי גם ברור שכשאגיע לאותה הבנה יסתיים המסע. באחר מהרגעים הקשים, נזכרתי שהיה איזה קרחון אדיר שנשבר למים, שתכננתי לראות בהמשך הטיול, כמה חודשים אחר-כך. מחזה מרהיב שחיכיתי מאד לראותו. תוך כדי טיפוס הרהרתי לעצמי, שאם מכאן, לאחר שמסתיים המסע אני מתכנן לחזור ישר לארץ, כנראה שכבר לא אזכה לראות את המחזה הנפלא. לפתע בהמשך, אנחנו שומעים קול רעש אדיר. סובבנו את הראש, ובדופן שמולנו ראינו חתיכה עצומה של קרחון מתרסקת ומתגלגלת אל תוך המים... צחקתי. כניראה החליטו למעלה שכן אזכה לראות את המחזה.

עמדנו על פסגת אחד ההרים, הרוח הכתה בנו בעוז, וגם מייקל, שהאמין באמונה שלמה שהוא יודע היכן אנו נמצאים, תפס סוף סוף שפשוט הלכו לאיבוד בצורה מוחלטת ושכבר אין לנו מושג לאן אנו הולכים.

הסתכלנו קדימה, ופשוט אין לאן ללכת. מלפנינו מפרץ ענקי. לחזור אחורה? אחרי שבועיים וחצי של הליכה, אין סיכוי שאנחנו חוזרים עליה במצבנו הפיזי. החלטנו לשנות גישה. להפסיק ללכת ולעסוק בהישרדות. ההחלטה הראשונה הייתה להישאר למעלה, כדי שאם יעבור כלי טיס הוא יראה אותנו. היה קור אדיר, גשם ירד ללא הפוגה, וחיפשנו מפלט תחת כמה שיחים שם הקמנו את האוהל.

יום שלישי בבוקר. ארבעה ימים שלא הכנסנו כלום לפה מלבד מים. רוקנו את התרמיל ומצאנו בו כמה תבלינים: מלח, פלפל שחור ואורגנו. כל אחד מאיתנו לקח קצת ושם על הלשון. דמיינו שזה פיצה, כי אלו התבלינים של הפיצה, ואני, שרציתי גם קינוח מתוק הוצאתי את משחת השיניים ושמתי קצת על הפה. זה מה שאכלנו באותו היום.

למחרת כבר הבנו שבמצב הזה של אכילה מינימלית מס ימים, בו לא נראית שום ישועה באופק, אין טעם שנשאר היכן שאנחנו ושכדאי לשנות כיוון. גם מים כבר לא היו לנו בצורה מסודרת, אלא רק מהגשם. ירדנו למטה, לחצי הגובה, הליכה שנמשכת כחצי יום, ופתאום שמחה גדולה! אוכמניות. אכלנו בלי סוף במשך שעה ארוכה. מזג האוויר החל להשתפר, והצלחנו להדליק מדורה בעזרת המצית שהיה עמנו. תלינו גם כמה ניילונים לנסות לצוד את תשומת לבו של כלי טיס שאולי יחלוף שם, מתישהו.

מייקל יצא לחפש מים, ואני נשארתי ליד המדורה, משקיף אל המפרץ. השמש החלה לשקוע ואני מביט בה מהורהר. תוך כדי הרהורים עשיתי חישוב שלא משנה היכן אתה נמצא על כדור הארץ, השמש תמיד שוקעת במערב. עמדתי ועשיתי את מה שלימדו אותי בצבא. הפנתי את יד שמאל לכיוון השמש, ולהפתעתי אני רואה שפני לכיוון המפרץ, זאת אומרת שהמפרץ הוא בכיוון צפון, ואנחנו כל הזמן חשבנו שאנחנו הולכים דרומה... הזדעזעתי לגמרי. הבנתי שהוא חישב את הכיוונים הפוך. במקום ללכת דרומה, הלכנו כל הזמן צפונה. במקום להגיע אל האוקיינוס האטלנטי, הגענו אל האוקיינוס השקט.

כשהוא חזר, הסברתי לו את זה, והוא ממש כעס. מה, אתה חושב שאני לא יודע איפה הצפון, ואיפה הדרום? הייתי משיט מפרשיות מיבשת ליבשת, עושה מסעות ניווטים במשך שבועות. אתה תלמד אותי איפה הצפון ומה הדרום?. אני לא יודע מה אתה יודע ומה לא, אמרתי לו, אבל בוא תענה לי תשובה על החישוב הזה.

הוא חושב, מסתכל עלי ואומר אחרי שתיקה ארוכה: אה, טעיתי.

בדיעבד זו תגובה שהייתי צריך לקבל בכעס גדול. מה ז"א טעית?!, הלכנו שבועיים וחצי לצפון במקום לדרום..., אבל באותו רגע קיבלתי את זה בשלוות נפש גמורה. עלתה בי מחשבה חזקה שאם הוא לא השתולל על שבועיים וחצי של הליכת סרק, זה מסיבה אחת: תפקידו מלמעלה היה להוביל אותי אל הנקודה הזו. זה היה מעין קשר ישיר בין המחשבות שלי שהלכו והתגברו, לבין מה שקרה בפועל.

***

"בארץ", מספר שוש "נפגשנו עם חיליק מגנוס, בעל צוות 669 המתמחה בחילוץ נעדרים בחו"ל. "זה יעלה לא פחות מחמישים אלף דולר", הוא מבהיר לנו, "ואני גם לא בטוח שיש טעם".

רצנו אל הרבנים, אל רבי חיים קנייבסקי, הרב זילברשטיין, רבי חיים קמיל זצ"ל וכולם אמרו לנו דבר אחד: אין טעם להוציא את הכסף, מהסיבה הפשוטה שימצאו את גיא בדרך אחרת ולא על ידי צוות החילוץ.

החברים החלו ללחוץ. "השתגעתם לגמרי", אמרו לנו. "זה הילד שלכם. איך אתם מפקירים אותו?". נכנענו ונתנו לחברים להתחיל לגייס את הכסף. לקח כמעט שבוע עד שהכסף היה ביד והמשלחת יצאה לדרכה.

***

"שוב הגיע יום שישי. אמרתי למייקל שאני רוצה לקבל את השבת לא בשקיעה (באחת עשרה בלילה), אלא כמנהג המדינה בשמונה וחצי, ומבחינתי בשעה הזו אני קם ועוזב את המדורה. השתגעת? אתה לא רוצה לצאת מכאן?, הוא שואל אותי בכעס. אמרתי לו אם הקב"ה רוצה להוציא אותנו מכאן, הוא יוציא גם בלי מדורה, ותרגמתי לו מה שהיה כתוב לי בתיקון הכללי: ישועת ה כהרף עין. לא ציפיתי שזה ירגיע אותו.

"אני זוכר את עצמי הולך לאוהל ושר את השירים שהכרתי חלק מהם, כמו שלום עליכם ואשת חיל. בהמשך שרתי ללא הפסקה את כי אשמרה שבת ק-ל ישמרני, שיר שהמשכתי לשיר גם באמצע השבוע. זו הייתה הרגשה חזקה מאוד שמישהו שומר וישמור עליי מלמעלה בזכות השבת אותה התחלתי לשמור.

החלטנו לעזוב את אמצע ההר וירדנו למטה למפרץ. התמקמנו בחצי אי שהיה מוגבה כחצי מטר מהחוף. מצאנו מקום שענה על הדרישות להקים בו את האהל, מצד אחד הוא היה נסתר מכל אותן רוחות וקור, ומצד שני הוא היה מגולה, כדי שיראו אותנו בעת הצורך. למחרת ירדנו אל החוף וגילינו כמות גדולה של אצות וצדפות, אותם אכלנו בכל מיני צורות, גם כמרק אותו הכנו על המדורה. חלק גם תלינו ליבוש, ולעסנו אחר-כך כמו מסטיק. חילקנו את היום כך: החצי הראשון למציאת אוכל, והחצי השני ליצור כמה שיותר אמצעים כדי לבלוט בשטח, שאם יעבור מסוק שלא נחמיץ אותו.

טלפונים מהורים שכולים

לקראת סוף השבוע, אחרי תרומות והלוואות, יוצאת משלחת החיפוש של חיליק מגנוס, בליווי אחד החברים, לארגנטינה. אף אחד מהם לא מתבייש לומר את המטרה: להביא את הגופה לארץ. אין סיכוי, סבורים כל המומחים, לשרוד בתנאים שם יותר משבועיים.

"הרגע הקשה ביותר היה כשמלאו 30 יום להיעדרותו" אומרת שוש, "זה היה ביום ראשון בארבע אחה"צ, הטל צלצל בביתנו, חיליק על הקו. עשינו כל מה שניתן, סרקנו כל ערוץ ברגל, טיפסנו על כל הר בדרך, דיברנו עם מקומיים, ואני חושש שפרט למסוק שסורק את הקרחונים אנחנו מתחילים להרים ידיים. הרגשתי כאילו מישהו חובט בי באגרוף אדיר. אבל למה בקרחונים?, שאלתי. שם הרי אין סיכוי לחיות. תשמעי, גברת גבאי, הוא אומר לי. דיברנו כאן עם כולם. עם המשטרה, הצבא, אנשי מקצוע. ואף אחד לא נותן סיכוי שגיא שרד. אי-אפשר בתנאים כאלה, במזג אוויר שכזה ובלי אוכל, לשרוד יותר משבועיים. תגיד, חיליק, שאלתי אותו. אחד מהאנשים האלה היה אלוקים?. לא, הוא אמר. אז תמשיך לחפש בהרים לא בקרחונים, אמרתי לו. גיא שלי לא מת. הוא חי ומחכה שיחלצו אותו. ותזכור שעברו 30 יום וגיא כבר גידל זקן, לך תחפש בחור עם זקן. הוא היה בטוח שהצער שיגע אותי תתפללי שיהיה אפשר להחזיר הביתה משהו לקבורה, ואני בכוחות על אנושיים ממשיכה הבן שלי חי, לך לחפש אותו" . בינתיים התחלתי לקבל טלפנים מהורים שכולים ללא הפוגה. מאמהות שאיבדו את ילדיהן בכל מיני טיולים שרצו פשוט להכין אותי נפשית למצב. ואני, אחרי שהסתיימו השיחות, בכיתי להקב"ה: מה אתה רוצה להגיד לי? האם שלחת את האנשים האלו אלי כדי להכין אותי לגרוע מכל? לרגע ראיתי את עצמי יושבת שבעה ואמרתי רק דבר אחד: הקב"ה תן לי כוחות.

s.o.s

"יום שישי הגיע, והודעתי למייקל שאני מסתפק השבת באוכמניות. הסתובבנו באי ושרתי בקולי קולות את שלום עליכם ואשת חיל. אני לא יודע להסביר את זה, אבל פשוט הייתה לי הרגשה של שבת, של זמן אחר, שכל הצרות נעלמו. הסתכלנו למעלה, ופתאום עלה לי רעיון להקים בשטח החוף, המכוסה בירוק למטה, שלט ענקי של S.O.S - הסימן הבינלאומי של הצילו. סיכמנו לעשות את זה למחרת.

אמרתי למייקל שלמרות שכעת שבת, אני מרגיש שזה דבר שמותר לעשותו, כי הוא יכול להביא להצלתנו, אבל נתעסק רק בזה, ולא בשום דבר אחר. למחרת קמנו, חיכינו לשפל, כי רק אז היה אפשר לעבור אל השטח החשוף, והתחלנו להכין את השלט הענקי מגזרי העצים. משהו ענק, שאי אפשר היה לפספס. היו שם גזעים שבגלל הרוח החזקה והמלח, החלק העליון שלהם היה לבן ובוהק. הנחנו אותם על השיחים הירוקים. זו הייתה סחיבה בלתי פוסקת ועבודת פרך, אך אחריי יומיים השלט הענקי, בגודל של שלושה דונם לערך, היה מושלם. מוקף במסגרת מבליטה, ובצידו חץ המורה על האי בו אנו נמצאים.

יום שלישי. קמתי בבוקר, פתחתי את התיקון הכללי ובסופו אמרתי לקדוש-ברוך-הוא: אני רוצה היום. הבנתי את המסר שאתה מנסה להעביר לי, ואני לא מבטיח לך שום דבר במצב כפייתי כמו עכשיו, כל מיני הבטחות שלא יהיו להן כיסוי, אני מבטיח רק דבר אחד: לברר את הדברים. לבדוק אותם כשאגיע לארץ. אני רוצה היום, תוציא אותי כבר מפה.

כהרף עין

הערתי את מייקל, התיישבנו לאכול, ופתאום שמענו מסוק. כל אחד מאיתנו ידע בדיוק מה הוא עושה במצב כזה ומה הוא לובש, תרגלנו את זה בימים האחרונים עשרות פעמים. כל אחד ידע במה מנופפים ובאיזה מקום. תוך עשר שניות היינו במקום ונופפנו במרץ, צועקים עד כלות כוחותינו, קופצים ללא הפסקה.

הנקודה הקטנה החלה מתקרבת, אנחנו מנופפים כמו משוגעים, ואני רואה את הטייס ואת הקסדה שלו מסתובבת אלינו. היה ברור לנו שהוא רואה אותנו, אך הוא עבר והמשיך הלאה. אלה היו אולי חמש שניות, אך בעיננו זה היה נצח. לא הבנו למה הוא לא עוצר מיד.

פתאום, בלי כל סיבה הנראית לעין הוא הסתובב 180 מעלות ונחת על החוף. הסתבר שהוא הבין את המצב רק כשראה את השלט. שאגנו מרב שמחה, קפצנו אחד על השני והתחבקנו. אחרי שלושים ושלושה ימים מסע הקשיים נגמר.

קיפלנו מהר מאוד את הציוד כולל את שקית האשפה, ותוך עשר דקות ירדנו למטה אל החוף. צעקתי אל הטייסים באנגלית והתחבקתי אתם. הם שאלו מי אתם למען השם? מה אתם עושים במקום כזה?. איפה אנחנו, בעצם, בארגנטינה?, אנו שואלים. והם עונים בארגנטינה? אתם בצילה!.

הם לגמרי לא האמינו שיצאנו לפני חודש מאושואיה, ארגנטינה. התברר שהיינו רחוקים משם כמאה קילומטר בקו אוירי, זאת אומרת שהלכנו לא פחות מ250 קילומטר בכל הימים הללו! לא היה להם שום מושג שהיו נעדרים באיזור ושמחפשים אחרי מישהו. אף אחד בארגנטינה לא חשב שנגיע עד לצילה ולכן לא הודיע להם כלום. עלינו למסוק. בדרך הם אמרו לנו שאומנם למפרץ שהיינו בו אין שם, אך לוואדי יש גם יש. "וואדי המתים", קוראים לו. התקשתי להאמין. זה הרי הפסוק שלי, ששמי מופיע בו " גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". הכל כל-כך מתחבר, כל כך מובן..."

המסוק הוביל אותם אל תחנת משטרה ציליאנית נידחת. שם הם קיבלו ארוחת מלכים ומקלחת חמה. המשטרה הציליאנית יידעה את הקונסול, הוא יידע את רעהו בארגנטינה שהתקשה להאמין, ומשם הטלפון הביתה. שוש הרימה את הטלפון וצעקה עד כלות כוחותיה בקול שמהדהד מסוף העולם עד סופו: שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד.

גיא ומייקל הוטסו לארגנטינה, בהמשך לבואנוס איירס, שם חיכו להם כולם, שם גם נפרדו אחד מהשני בהתרגשות גדולה. משם, אחרי עצירה במדריד, כדי לא לחלל את השבת, גיא הגיע אל ההמולה הגדולה שחיכתה לו בנמל התעופה בן גוריון.

הוא הגיע הביתה.

גיא הובל לבדיקות בבית החולים, שם התברר כי הוא איבד לפחות 15 קילו ממשקלו במהלך המסע. הוא עבר תקופה לא קלה של אובדן תחושת שובע ובצקות ברגליים, תופעות לוואי שחלפו עם החודשים.

כשהוא קצת התאושש, נוצר הקשר עם אנשי ערכים. הרב יוני אליצור קבע אתו חברותא שבועית בדעת תבונות של הרמח"ל. גיא התקדם לאט-לאט, שאל והבין, הקשה וקיבל תשובות.

בהמשך הוא התחיל ללמוד בשעות אחה"צ, ללבוש ציצית, לחבוש כיפה. וכיום הוא כבר תלמיד מן המניין בישיבת נתיבות עולם.